השערת התעודות

השערה באשר למקורם של חמישה חומשי תורה.

השערת התעודות (או תורת התעודות, תורת המקורות, וכן השערת גרף-ולהאוזן) היא התאוריה שלפיה חמשת חומשי תורה נוצרו על ידי צירוף של מספר תעודות, שכל אחת מהן היתה נרטיב עצמאי ושלם העומד בפני עצמו. התעודות הללו שיש ביניהן הקבלה מסוימת, נבדלות, לפי ההשערה, בסגנונן ובתכניהן.

אנליזה של ארבעת ספרי התורה הראשונים לפי ארבעת המקורות

ההשערה פותחה במאות ה-18 וה-19, בניסיון להבין את הסתירות בתורה. לרוב מקובל לזהות ארבע תעודות, אך לב ההשערה איננו המספר המדויק של התעודות, אלא ההנחה שכל אחת מהן היתה מסמך שלם. השערת התעודות מכונה גם "השערת גרף-ולהאוזן" על שם מנסחיה העיקריים, יוליוס ולהאוזן וקרל היינריך גרף, אך עצם ההבחנה בין המקורות השונים נעשתה בידי חוקרים שקדמו להם. ההשערה שייכת לענף "הביקורת הגבוהה", חקר התפתחות ומקור הטקסטים, בתחום ביקורת המקרא.

ארבעת המקורות המשוערים כפי שהם מתוארכים לפי הצעתו של ולהאוזן, שהציע זאת לראשונה:

השערת התעודות הייתה ההשערה הדומיננטית לגבי חיבור התורה משלהי המאה ה-19 ועד לשלהי המאה ה-20. מאז שנות ה-80 ירדה קרנה, אם כי לא התגבשה לה חלופה מוסכמת. עם זאת, לגרסאות מתוקנות של השערת גרף-ולהאוזן יש תומכים בולטים במחקר בן זמננו.

רקע עריכה

ז'אן אסטרוק ושני שמותיו של האל עריכה

כבר במאה ה-17 חלק תומאס הובס על כך שהתורה חוברה בימי משה, וסטה מכך מהאמונה המקובלת. התאולוג הקתולי איזאק לה פיירר ביקר אף הוא את ספר בראשית במסגרת מאמציו להוכיח שנבראו גזעים אחרים לפני אדם הראשון, וברוך שפינוזה עלה על שניהם בקביעתו שכל כתבי הקודש חוברו בידי בני אנוש ללא השראה אלוהית. הכומר הצרפתי רישאר סימון פרסם ב-1678 חיבור שלפיו התורה לא הייתה טקסט אחדותי שנמסר במדויק, אלא עברה התפתחות ושכתוב ניכרים. ספרי סימון נאסרו על ידי הצנזורה הקתולית, אך הופצו באנגליה. אם בסוף המאה ה-17 כבר היה מי שפקפק בהנחה שהתורה הועלתה על הכתב בימי משה, הרי שעם התפתחות ביקורת הטקסט המודרנית במאה ה-18 החלו מלומדים לערער גם על עצם אחדותו של החיבור.

 
ז'אן אסטרוק

בשנת 1753 פרסם הרופא הצרפתי ז'אן אסטרוק ספר בשם "השערות בדבר התעודות שבהן השתמש משה כדי לחבר את ספר בראשית".[1] אסטרוק, שביקש להוכיח את קדמותו של ספר בראשית ולהפריך את טענותיהם של שפינוזה והובס, היה הראשון שהפעיל על התורה את הכלים המתודיים שפותחו באותה עת בתחום הפילולוגיה הקלאסית.

מתוך שימוש בכלים אלה הסיק אסטרוק שבספר בראשית קיימים סיפורים כפולים, המדווחים על אותו אירוע, ואינם תואמים זה את זה בכל פרטיהם. הדוגמה המוכרת ביותר היא סיפור הבריאה המופיע בבראשית א שקיימות סתירות בינו לבין סיפור הבריאה המופיע בבראשית ב (ר' להלן).[2] אסטרוק הבחין שבסדרה אחת של סיפורים האל מכונה בשם "יהוה", ואילו באחרת הוא מכונה בשם "אלהים".

אסרטוק העלה את הרעיון שהמקור להבדל טמון בכך שספר בראשית מורכב משני מקורות ספרותיים עצמאיים, שחוברו על ידי עורך לרצף סיפורי אחד. כדי לשחזר את המקורות הללו, הפריד אסטרוק את הסיפורים המשתמשים בשם אלהים מן הסיפורים המשתמשים בשם יהוה. נוסף לכך איתר אסטרוק כמה קטעים קצרים, שלטענתו, אינם משתייכים לאחד משני המקורות העיקריים אלא שולבו בטקסט בנפרד. לטענתו, משה עצמו כתב את התעודות ובחיבורו המקורי העמיד אותן כל אחת כשלעצמה זו לצד זו, וסופרים מאוחרים הם ששזרו אותן זו בזו לכדי מסמך אחד.

כשני עשורים לאחר מכן, ערך יוהאן גוטפריד אייכהורן חלוקה דומה, וטבע לראשונה את המונחים "מקור אלוהיסטי" (ובקיצור E) ו"מקור יהוויסטי" (ובקיצור J).‏[3] בשלב הראשון החזיק גם אייכהורן בסברה שמשה הוא שערך את התורה, אך מאוחר יותר חזר בו מקביעתו זו.[דרושה הבהרה][4] זו הייתה החלוקה הראשונה של התורה לשני מקורות שונים, אם כי היא שייכה את יצירת המקורות לשלב מוקדם בהרבה מהמשוער כיום.

מקורותיהם השונים של חוקי התורה עריכה

מחקריהם של אסטרוק ואייכהורן התבססו על ניתוח התכנים הסיפוריים בספר בראשית. אך באותה תקופה עסקו מלומדים אחרים בבחינה ביקורתית של חוקי התורה וזיהו את מה שראו ככפילויות וסתירות גם בחלקים החוקתיים. כך לדוגמה, לפי כתוב אחד את זבח הפסח יש לקחת מן הצאן בלבד ולאכלו צלוי באש (ספר שמות, פרק י"ב, פסוקים ג'ה', פסוקים ח'ט'), אך במקום אחר נכתב שזבח פסח יילקח מן הצאן ומן הבקר וכי יש לבשלו (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוקים ב'ז'). בשני מקומות נאמר שעבד עברי ישוחרר לאחר שש שנות עבודה (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ב'; ספר דברים, פרק ט"ו, פסוקים י"בי"ח), אך כתוב שלישי תובע את עבודתו עד שנת היובל (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוקים ל"טמ"ג, לדוגמאות נוספות, ראו בהמשך). מתחים אלה, שמדרשי ההלכה עסקו רבות ביישובם, הובילו את מבקרי המקרא למסקנה שגם חוקי התורה מורכבים למעשה מכמה קובצי-חוק עצמאיים. קבצים אלה נתחברו, לטענתם, בתקופות שונות, ולפיכך, הם מייצגים לעיתים עקרונות משפטיים והלכתיים שונים.

בשנת 1805 פרסם החוקר הגרמני וילהלם מרטין לברכט דה וטה מחקר על ספר דברים,[5] והצביע על אופייה המיוחד של סדרת החוקים המופיעה בו. לטענתו, המאפיין המרכזי של אוסף החוקים המופיע בספר דברים, פרק י"ב-פרק כ"ו הוא הדרישה לריכוז הפולחן במקום אחד וביעור כל מקומות הפולחן האחרים. דרישה חוזרת ונשנית זאת קושרת את חוקת ספר דברים לרפורמה של יאשיהו, המתוארת בספר מלכים ב', פרק כ"ב-כ"ג. על פי הדיווח במקרא, בשנה ה-18 למלכות יאשיהו ביהודה, מצא חלקיה הכהן במקדש ספר המכונה "ספר התורה", והעבירו לשפן הסופר שהביאו והקריאו בפני יאשיהו. בעקבות הגילוי הודה יאשיהו שהוא ואבותיו סטו מדבר האל, וערך רפורמה מרחיקת לכת שעיקרה ריכוז פולחן ה' בבית המקדש וביעור שאר הבמות והמזבחות בהם סגדו לו ולאלים אחרים. המושג "ספר התורה" מוזכר בתורה ארבע פעמים בלבד, כולן בספר דברים. דה וטה הגיע אפוא למסקנה שהספר עליו מסופר במלכים ב' אינו אלא ספר דברים. יתר על כן, הוא טען שהספר הועלה על הכתב בימי יאשיהו, על מנת להצדיק את הרפורמה שערך. חוקרים אחרים טענו, בעקבות העובדה שספר דברים מחזק את מעמד בית המקדש והכהנים, שהוא נכתב על ידי הכהנים בתקופת יאשיהו כדי להטות את הכף לכיוונם.

 
יוליוס ולהאוזן, מפתח השערת התעודות בביקורת המקרא ואחד החשובים שבמבקרי המקרא

סדרת החוקים השנייה שעוררה את תשומת לב החוקרים היא זו המרוכזת בספר ויקרא, פרק א'-כז ובספר במדבר, פרק א'-י. חוקים אלה מתמקדים בפולחן, בדיני טומאה וטהרה, בשבתות ומועדים ובתפקידי הכהנים והלוויים. לדברי החוקרים, גם החוקים העוסקים בתחום האזרחי בחטיבה זו מתאפיינים בנקודת מבט פולחנית ומדגישים את עיקרון הטומאה ואת עבודת הקרבנות. מסגרת ההתייחסות הפולחנית של חוקים אלה והמעמד המרכזי שהם מעניקים לכהנים העלתה את הסברה שחטיבת החוק הזו מקורה בחוג כהני, ושהיא נבדלת הן מחוקת ספר דברים הן מאוספי החוקים של ספר שמות.

ב-1853 העלה הרמן הוּפְּפֵלְד את הסברה שהמקור האלוהיסטי שזיהה אסטרוק מורכב למעשה משני מקורות נפרדים, שאותם כינה E1 ו-E2.‏[6] כאשר שולבו האבחנות בדבר החלקים העלילתיים של התורה עם מסקנות הניתוח של חטיבות החוק, עמדו החוקרים על הקשר בין E1 לבין קובץ החוקים הכהניים של ספר ויקרא, ושתי היחידות שויכו למקור אחד, שכונה המקור הכהני (P). משעה שהוגדרו ארבעה מקורות נפרדים D, J, E ו-P, הגיעה השערת התעודות לכדי בשלות. שלב זה נקשר יותר מכל בשמו של יוליוס ולהאוזן.

עיקרי התאוריה עריכה

בספרו "אקדמות לדברי ימי ישראל" הלך ולהאוזן בדרכם של קודמיו והצביע על ריבוי הכפילויות בסיפורי המקרא: סיפורים מקבילים, שמתארים את אותו אירוע ונראים "תפורים" זה לזה באופן מלאכותי, באים בזה אחר זה ולעיתים אף עשויים להיראות כסותרים זה את זה בפרטיהם. אך בניגוד לאסטרוק, שהשתמש בקריטריון אחד להפרדת המקורות המשוערים, הסתמך ולהאוזן על אמות מידה נוספות, סגנוניות ותאולוגיות, והגיע למסקנה כי חומשי התורה (וספר יהושע) מורכבים מארבעה מקורות ספרותיים עצמאיים. לשיטתו, אם יופרדו המקורות זה מזה, תתקבלנה ארבע יחידות בעלות רצף סגנוני ונרטיבי אחיד, שכל אחת מהן חופשית מסתירות ויכולה לעמוד בפני עצמה כטקסט עצמאי. כל אחת מן היחידות כוללת חטיבה סיפורית וחטיבה חוקית, בעלת מאפיינים מובחנים. את מלאכת העריכה הייחודית הזאת, ששזרה זה בזה מקורות ספרותיים שונים מבלי להשמיט, לשנות או להתערב באופן משמעותי בתכנם ובלשונם, תלה ולהאוזן בקדושה שייחס העורך למקורותיו.

החלוקה למקורות לפי אסכולת ולהאוזן עריכה

תלמידיו, עמיתיו ורבותיו של ולהאוזן, כגון גונקל, אטקה, דה-וטה וגראף, זכו לכינוי "אסכולת ולהאוזן" של ביקורת המקרא. המטרה שהציבו לעצמם הייתה לשוב ולחלק את הטקסט המקראי (ובייחוד את חמשת חומשי התורה) לתעודות השונות שמהן, להערכתם, הוא הורכב. בין חברי האסכולה שררה הסכמה כי לפחות ארבעה מקורות בסיסיים שימשו כאבני הבניין של התורה. מקורות אלה סומנו באותיות J,‏ E,‏ P ו-D.

  • המקור היהוויסטי (Jehovist –‏ J) – לשיטת ולהאוזן, זה המקור הקדום ביותר. מבחינה ספרותית, הוא ניחן בסגנון סיפורי ופרוזאי, ומבחינה תאולוגית, הוא מתאפיין בתפיסה אנתרופומורפית של האל. הוא מכנה את האל בשמו המפורש ומייחס לו לעיתים קרובות תכונות אנושיות. משערים כי מוצא החיבור בממלכת יהודה. ולהאוזן תיארך אותו למאה ה-9 לפנה"ס, אך כיוון שהממצאים הארכאולוגיים אינם מעידים על אוריינות נרחבת ביהודה בתקופה זו, היו שהעדיפו לאחרו למאה ה-7 לפנה"ס. קובץ החוקים שזוהה עם מקור זה הוא זה המובא בספר שמות, פרק ל"ד, פסוקים י"זכ"ו, אך יש הטוענים[דרושה הבהרה] שהחוקים מקורם בתעודה נפרדת, ששולבה בטקסט רק בשלב מאוחר יותר.
  • המקור האלוהיסטי[7] (Elohist –‏ E) – בשל האזכורים הרבים של שבטי הצפון ושל אתרים גאוגרפיים ופולחניים צפוניים במקור זה, מעריכים שמוצאו בממלכת ישראל. סיפור חטא העגל, המופיע בתעודה זו בלבד (ספר שמות, פרק ל"ב), והעובדה שמקור זה מגלה עניין מיוחד בנושאים הקשורים לנבואה, העלו את הסברה שמחבר התעודה קשור בתנועה הנבואית נגד פולחן העגלים שפשט בממלכת ישראל (השוו, למשל, ספר הושע, פרק ח'). מבחינת זמנו, הוא מתוארך לתקופה שבין המאה ה-9 לפנה"ס ועד לחורבן הממלכה בשנת 721. קובץ החוקים המזוהה עמו מכונה בפי החוקרים "ספר הברית" (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק א' - כג יט). משערים שהקובץ התחבר כמקור עצמאי, ובשלב מאוחר יותר שולב בטקסט על ידי העורך האלוהיסטי.
  • המקור הדברימי (Deuteronomist –‏ D) – נתחבר ביהודה בתקופת המלכות המאוחרת, ונותן ביטוי אידאולוגי לרפורמה של יאשיהו. בניגוד לשלושת המקורות האחרים, השזורים זה בזה בספרי התורה השונים, המקור הדברימי מהווה ברובו יחידה אחת המרוכזת בספר דברים. תוכנו העלילתי מצומצם, והוא נשען במידה רבה על המקור האלוהיסטי. חוקיו מדגישים את ריכוז הפולחן במקום אחד ולאל אחד, בהתאמה לרפורמה של יאשיהו.
  • המקור הכהני (Priestly –‏ P) – מקור זה הוא המפותח והארוך ביותר, והוא כולל את רוב ספר ויקרא ופרקים רבים בבראשית, שמות, ובמדבר. הוא מגלה עניין מיוחד בעבודת הקרבנות, בענייני טומאה וטהרה ובדקדוקי המצוות, ומתרחק מן התיאורים האנושיים של האל. קיימות שתי סברות עיקריות באשר לזמנו ומוצאו. להערכתו של ולהאוזן, שהיא ההשערה הרווחת בקרב מבקרי המקרא גם בימינו, מוצאו בתקופת גלות בבל או בימי בית שני, שכן הוא מבטא את אופי הפולחן הדתי שהנחילו הכוהנים לעם ישראל לאחר הגלות. לעומת זאת, יחזקאל קויפמן, בחיבורו המונומנטלי "תולדות האמונה הישראלית", חלק על קביעתו של ולהאוזן כי המקור הכוהני מאוחר למקור המשנה-תורתי. לטענתו, ס"כ קדום לס"ד, וככל יתר המקורות גם הוא נכתב בימי הבית הראשון. לימים, קביעה זו התקבלה במחקר הישראלי באופן נרחב, בעיקר על בסיס מחקרו הלשוני של אבי הורביץ, שהציב קריטריונים להבחנה בין העברית המקראית הקדם־גלותית לעברית המקראית הבתר־גלותית, וזיהה את המקור הכהני כמשקף את העברית הקדם־גלותית.[8] האוחזים בתארוך זה מסבירים את הפער בין הפולחן הכהני לבין הפולחן המשתקף מהמקורות המקראיים המתארים את ימי בית ראשון בכך שס"כ אמנם נכתב בתקופה מוקדמת, אך לא פורסם ברבים, אלא שימש רק בקרב חוג הכהנים המצומצם שחיברו.[9][10]

ולהאוזן ואנשי חוגו נשענו בהערכותיהם על תפיסה הגליאנית של התפתחות של הדת העברית. לשיטתם, ארבעת המקורות משקפים שלושה שלבים נפרדים בהתפתחות הדתית של עם ישראל. J ו-E משקפים את השלב הקדום ביותר, שלב שבו היה המונותאיזם בחיתוליו, והחגים והפולחן נקשרו עדיין לטבע ולעבודת האדמה (ר', למשל, ספר שמות, פרק כ"ג). מקור D, שהתחבר לשיטתם בתקופת המלוכה המאוחרת, מייצג שלב ממלכתי וממוסד יותר, ומכאן נובעת נטייתו להפוך את החגים לסמלים לאומיים היסטוריים (ספר דברים, פרק ט"ז) ולרכז את הפולחן תחת מרכז שלטוני אחד. P, לעומת זאת, משקף את ההתפתחות התאולוגית המאוחרת ביותר. כיוון שנתחבר לאחר חורבן הבית, הוא משקף אידאולוגיה של קדושה שמנתקת את הפולחן והחגים הן מן הטבע והן מן השלטון הארצי.

נוסף לזיהוי המקורות שבבסיס התורה, בחנו המחזיקים בהשערת התעודות את זיקתם של מקורות אלה לספרי המקרא האחרים. לשיטת ולהאוזן, ספר יהושע הוא חלק בלתי נפרד מן התורה, שבמקור כללה גם אותו. ספרי שופטים, שמואל ומלכים נכתבו לשיטתו כבר בסביבות המאה ה-8 לפנה"ס (בתקופת התחברותו של E), אך עברו עריכה משמעותית על ידי העורך הדברימי בתקופת המלכות המאוחרת, ולפיכך משקפים את המגמות התאולוגיות שלו. נביאים ראשונים מקיימים אף הם זיקה לאידאולוגיה הדברימית, ואילו יחזקאל ודברי הימים מגלמים את השקפת העולם של P.

מלאכת העריכה עריכה

 
השערת התעודות במאה העשרים
  ערך מורחב – תיארוך ספרי התנ"ך

ככל שהתפתחה ושוכללה התאוריה, הציעו חוקרים שונים לחדד את האבחנות וזיהו שכבות נוספות בארבע התעודות שצוינו לעיל. יתר על כן, מלאכת עריכת המקורות ושזירתם זה בזה תוארה כתהליך הדרגתי, שנמשך לאורך דורות והיו מעורבים בו עורכים שונים.

לדעת רוב החוקרים, התעודות J ו-E מוזגו בשלב מוקדם יחסית לחיבור אחד (JE) על ידי עורך יהודאי שפעל לאחר נפילת ממלכת ישראל.[11] בהמשך, אם בתקופת מלכות יאשיהו אם בשלב מאוחר יותר, צורף JE ל-D, וכך התקבל חיבור המורכב משלושה מקורות (JED). רק בשלב האחרון, בתקופת הגלות או בימי בית שני, צורפה לחיבור גם התעודה הכהנית (P), ונוצרה התורה במתכונתה הנוכחית.

חוקרים שונים זיהו רובדי עריכה נוספים בכל אחת מן התעודות גופה. כך למשל, מעריכים רבים כי המקור הדברימי (D) מורכב אף הוא מכמה שכבות. לפי סברה זו, בשלב הראשון (Dtn) כלל המקור את קובץ החוקים לבדו (ספר דברים, פרק י"ב-כו); בשלב השני (Dtr1), המתוארך לתקופת הרפורמה של יאשיהו, נערך הקובץ מחדש ונוספו לו ההקדמה הקושרת אותו לנאומי הפרידה של משה (ספר דברים, פרק א'-יא), ורשימת הברכות והקללות המובאת בסופו (ספר דברים, פרק כ"ז-ל). בתקופת גלות בבל נערך החיבור שוב (Dtr2), ונכללו בו קטעים נוספים, חלקם מבוססים על מקורות קדומים (למשל, שירת האזינו) וחלקם תוספות מאוחרות. חוקרים אחרים ניסו להפריד בין שכבות עריכה שונות גם בתעודה היהוויסטית,[12] והיה אף מי שהציע שהיא עצמה נשזרה משני מקורות עצמאיים.[13] החלוקות החוזרות ונשנות הללו והמחלוקות בין החוקרים היו לאחד ממוקדי הביקורת של מתנגדי השיטה.

גישות מתחרות עריכה

עם התפתחות השערת התעודות, ובייחוד במרוצת המאה ה-20, קמו לה כמה וכמה גישות מתחרות. הרוב המכריע של חוקרי המקרא קיבלו את ההנחה העקרונית בדבר אי-אחידותה של התורה, אך הציעו הסברים שונים ודרכים אחרות לגשת לבעיה.

שיטת הקטעים עריכה

גישה זו הועלתה לראשונה כבר במחצית השנייה של המאה ה-18 על ידי התאולוג הסקוטי אלכסנדר גדס (17371802), ובעקבותיו, על ידי התאולוג והבלשן הגרמני, יוהאן סברין פאטר (17711826). לשיטתם, התורה אינה מורכבת מארבע תעודות, אלא ממספר רב של מקטעים באורכים משתנים, שחוברו יחד בשלבים שונים. החלקים הקדומים ביותר בתורה, לשיטת המחזיקים בגישה זו, הם קובצי החוק.[דרושה הבהרה]

שיטת הרבדים עריכה

גישה זו מציעה שהתורה התבססה ברובה על מקור אחד, שהוא שהעניק לה את המבנה התמאטי הבסיסי שלה. במרוצת הדורות נוספו למקור זה חומרים רבים ממקורות שונים, והוא עבר עריכות חוזרות ונשנות. התוספות ומעשי העריכה הרבים הם האחראיים לריבוי הכפילויות והמתחים בטקסט, כמו גם למגוון הלשוני-סגנוני שלו.[דרוש מקור]

חקר המסורות עריכה

חקר המסורות התפתח מתוך חקר הסוגות. חקר הסוגות יוסד על ידי תלמידו של ולהאוזן, החוקר הגרמני הרמן גונקל (18621932). גונקל קיבל את הנחות היסוד של השערת התעודות והציע את גישתו כנדבך נוסף בשיטת מורהו. הוא גרס כי אין די בחלוקה לארבעת המקורות הספרותיים, וכי על מנת להבינם טוב יותר יש לתת את הדעת על היחידות המצומצמות יותר המרכיבות כל אחד מהם, אך נבדלות זו מזו מבחינת סוגתן: יחידות סיפוריות, יחידות פואטיות, יחידות חוק וכו'. לטענת גונקל, כל יחידה כזו התפתחה באופן עצמאי ונמסרה בעל פה לאורך דורות לפני שהועלתה על הכתב. ניתוח היחידות לסוגותיהן השונות יאפשר, לשיטתו, לעמוד על הרקע ההיסטורי והחברתי שעמד ביסוד היווצרותן. גישתו של גונקל אומצה על ידי הוגו גרסמן (18771927), שבחן את הסיפורים העוסקים במשה, ועל ידי אלברכט אלט (18831956), שבחן את יחידות החוק ופיתח את האבחנה בין החוקים הקזואיסטיים לחוקים האפודיקטיים בתורה.[14]

שיטה זאת היתה המסד שמתוכו צמח חקר המסורות, אך עם התפתחותו, נזנחה למעשה החלוקה המקורית של התורה לתעודות עצמאיות. גישת חקר הסוגות פותחה על ידי גרהרד פון ראד(אנ') (19011971) ועל ידי ממשיך דרכו, מרטין נות (19021968).[15] השניים הניחו שהחומר העלילתי בתורה מורכב ממסורות בעל־פה שונות, ומיינו אותו לגושים סיפוריים על פי עקרונות תמטיים: סיפורי יציאת מצרים, סיפורי הכניסה לכנען, סיפורי ההבטחה לאבות וכן הלאה. כל אחד מן הגושים הסיפוריים התפתח, לשיטתם, באופן עצמאי לחלוטין באזורים גאוגרפיים שונים, ורק לאחר מכן, הם חוברו יחד לכלל נרטיב אחד. כך, לדוגמה, לשיטת נות, סיפורי יעקב נולדו באזור שכם ובית אל, סיפורי אברהם באזור חברון וסיפורי יצחק בבאר שבע. שלוש המסורות העצמאיות הללו חוברו יחד עוד בשלב האוראלי באמצעות סכמה גנאלוגית, שקשרה זה לזה את שלושת הגיבורים בקשר משפחתי. מטרת הניתוח הביקורתי בגישה זו היא לאתר את הגרעין הבסיסי ביותר של כל אחד מגושי הסיפורים, כדי לעמוד על הרקע ההיסטורי שבתוכו הוא נוצר ועל ההתפתחות שעבר בתהליכי המסירה. מי שהמשיכו בקו זה, תוך ביקורת רבה על נות, היו רולף רנדטורף ובייחוד תלמידו, ארהרד בלום. הם פירקו את הטקסט לגרעיני מסורות נפרדים, שיצרו להשערת בלום שכבה כהנית ושכבה דויטרונימיסטית שאוחדו באופן מגושם אי-שם בתקופה הפרסית. מחקריו של האחרון בשנות ה-80 היו אחד הגורמים המכריעים בהוצאתה של השערת התעודות מן הקונצנזוס המחקרי, במיוחד באירופה.[16]

גרסאות מתוקנות להשערה עריכה

עשרות שנים לאחר שירדה קרנה של השערת התעודות, בדור האחרון ישנה חזרה מסוימת במחקר, במיוחד בצפון אמריקה ובישראל, לגרסאות "מתוקנות" שלה. אחד החוקרים הבולטים האוחזים בגישה מעין זאת הוא ריצ'רד אליוט פרידמן(אנ'), הסבור כקויפמן שהמקור הכהני קדם לספר יחזקאל ולמקור המשנה-תורתי, וחובר בחצר המלך חזקיה.[דרוש מקור]

אסכולה מחקרית נוספת, המכונה "השערת התעודות המחודשת", מזוהה עם החוקר הישראלי ברוך יעקב שורץ[17] ותלמידיו.[18] לשיטה זאת, מעשה העריכה לא היה פעולה הדרגתית שנמשכה לאורך דורות, אלא אירוע חד-פעמי. ארבע התעודות התקיימו כולן כמסמכים כתובים רצופים ונפרדים, עד שנשזרו זו בזו בימי שיבת ציון, שבהם עלה הצורך לאחד את הגולים השבים לירושלים סביב תורה אחת בעלת מעמד סמכותי. לפי שיטה זו, הסתירות, הכפילויות, השברים ברצף העלילה והפערים הסגנוניים המצויים בתורה לכל אורכה אינם תולדה של עריכה רשלנית, אלא נובעים מרצונו המודע של המחבר לשמר ככל הניתן את מילותיהן של התעודות המקוריות, שאותן ראה כקדושות. לפיכך, מתוך העדפת השימור על הקוהרנטיות, הותיר מחבר התורה את הקשיים הטקסטואליים על כנם באופן מכוון מבלי לנסות להכריע ביניהם.[19]

דוגמאות לניתוח הבדלים בין סיפורי המקרא ולסיווגם למקורות שונים עריכה

בריאת העולם והאדם עריכה

חומש בראשית נפתח בשני סיפורי בריאה, הנבדלים זה מזה באופן בולט הן בסגנונם והן בתוכנם.
סגנונית, פרק א' הוא תיאורי, קצוב ומדויק; האירועים מתרחשים באופן מסודר כשביניהם מוטיבים חוזרים, כגון: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", או "ויהי כן". לעומתו, פרק ב' כתוב בפרוזה.[דרושה הבהרה] כפי שניתן לראות, גם שמות האל שונים בשני הפרקים: בפרק א נעשה שימוש בשם "אלהים", ובפרק ב בשם "ה' אלהים".
תוכנית, פרק א' הוא סיפור בריאה קוסמולוגי, שבני האדם נבראים בו דו-מיניים והמינים מוצגים בו באופן סימטרי. לעומתו, בפרק ב' סיפור הבריאה מצומצם יותר וסובב סביב גן עדן, אינו מחולק לימים, וחוה נבראת רק בדיעבד, מצלעו של אדם וכעזר לנגדו.
לדעת מבקרי המקרא, הסיבה להבדלים בין הסיפורים היא שכל אחד מהם נובע ממקור אחר: פרק א' מהמקור הכהני (P), ופרק ב' מהמקור היהוויסטי (J).

ספר בראשית פרק א - P המקור הכהני

(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
...
(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן:
...
(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:
(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:

ספר בראשית פרק ב - J המקור היהוויסטי

(ז) וַיִּיצֶר יהוה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:
(ח) וַיִּטַּע יהוה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:
...
(יח) וַיֹּאמֶר יהוה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(יט) וַיִּצֶר יהוה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:
(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(כא) וַיַּפֵּל יהוה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:
(כב) וַיִּבֶן יהוה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:
(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:

המבול

סיפור המבול רצוף כפילויות, סתירות, שברים ברצף העלילה והבדלים במינוח ובסגנון.

  • כפילויות: החטא המביא למבול מתואר פעמיים (ספר בראשית, פרק ו', ה–ו / יא–יב); הודעת ה' לנח על המבול וההנחיה להכנס לתיבה נאמרות פעמיים (שם, יז–יח / ספר בראשית, פרק ז' א–ד); נח ממלא את דברי ה' פעמיים (ו כב / ז ה), ונכנס לתיבה פעמיים (ז ז / שם יג); כל יושבי תבל מתים פעמיים (ז כא / שם כב–כג).
  • סתירות: פעם אחת נח מצווה להכניס לתיבה זוג מכל חיה (ו יט–כ), ופעם שניה זוג מכל חיה טמאה ושבעה זוגות מכל חיה טהורה (ז ב–ג); מקראות אחדים אומרים שהמבול הוא תוצאה של גשם (ז ד, ז יב, ספר בראשית, פרק ח' ב2) ואחרים שהוא שילוב גשם ועלית מי התהום (ז יא, ח ב1); מקראות אחדים אומרים שהמבול נמשך ארבעים יום וארבעים לילה (ז ד, ז יב, ז יז) ואחרים שהוא נמשך מאה וחמישים יום (ז כד, ח ג).
  • שברים ברצף העלילה: נח שולח את העורב "עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (ח ז), אך לאחר שהמים כבר יבשו הוא שולח את היונה "לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שם ח), ואכן מתברר שעדיין "מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (שם ט).
  • הבדלים במינוח ובסגנון: יש שהחטא שהביא למבול מתואר כרעה (ו ה, ח כא), ויש שהוא מתואר כהשחתה וחמס (ו יא–יג); יש שהכחדת יושבי תבל מתוארת כגוויעה או מיתה (ו יז, ז כא–כב), ויש שהיא מתוארת כמחיה (ו ז, ז ד, ז כג); יש שנעשה שימוש בשם ה' ויש שנעשה שימוש בשם אלהים.

כאשר מפרידים את פסוקי הסיפור לפי הקריטריונים הללו, ומצרפים אותם מחדש בהתאמה לפי סדר העניינים המתואר בהם ולפי לשונם, מתקבלים שני סיפורים נפרדים, רצופים ועקיבים:

  • בסיפור הראשון, בשל רעת האדם ה' מחליט למחות את היקום אשר עשה. הוא מורה לנח להכניס לתיבה זוג מכל חיה טמאה ושבעה זוגות מכל חיה טהורה, ולאחר מכן מוריד גשם כבד שנמשך ארבעים יום וארבעים לילה ומוחה את כל החי. עם תום המבול נח שולח את היונה לבדוק האם יוכל לצאת מהתיבה, וכשמתברר שהאדמה יבשה, הוא יוצא ומקריב לה' קרבנות – מהחיות הטהורות הנוספות שלקח עמו. ה' מחליט לא להשמיד שוב את החי בשל חטאי האדם.
  • בסיפור השני, היות שכל היצורים משחיתים את דרכם, אלהים מחליט להביא לגוויעתם. הוא מורה לנח בפירוט כיצד לבנות את התיבה, ומורה לו להכניס לתוכה זוג מכל חיה באשר היא. לאחר מכן נפתחות ארובות השמים ונבקעים מעיינות התהום, ומים שממלאים את העולם במשך מאה וחמישים יום מביאים לגוויעתם ולמותם של כל החיים. תאריכים מדויקים מפרטים תהליך של שנה עד להתייבשות הארץ, תוך כדי שנח שולח את העורב לבדוק את מצב ההתייבשות. לבסוף כשהאדמה יבשה ממים אלהים מצוה על נח לצאת מהתיבה, וללא קרבנות – שהרי אין חיות עודפות שניתן להקריב – אלהים כורת ברית דורות עם נח וצאצאיו שמבטיחה שלא ישנה מבול נוסף, וסימנה הקשת בענן.

את הסיפור הראשון ניתן לשייך לס"י, בין היתר לפי השימוש בשם ה', וההתייחסות האנתרופופתית לה' אשר ניחם ומתעצב אל לבו (ו ו–ז). כמו כן, ישנה לסיפור זה רציפות עלילתית עם סיפור הבריאה של ס"י, למשל בכך שהחיות שנבראו לכתחילה בעבור האדם תלויות בו ומוכחדות בשל חטאיו. את הסיפור השני ניתן לשייך לס"כ, בין היתר לפי השימוש בשם אלהים, התיאורים הטכניים המפורטים, השימוש בתאריכים מדויקים וההמנעות מתיאורים של הקרבת קרבנות בטרם בניית המשכן. גם כאן, לסיפור זה ישנה רציפות עלילתית עם סיפור הבריאה של ס"כ, בין היתר בתמונת העולם של קיומם של מים מתחת ומעל לשמים, שהופרדו בבריאה וכעת העולם מוכחד באמצעות התאחדותם המחודשת.[20]

סיפורי האישה-האחות עריכה

בספר בראשית מופיעים שלושה סיפורים על גבר שמציג את אשתו כאחותו: סיפור אברהם הראשון במצרים, בספר בראשית, פרק י"ב; סיפור אברהם השני עם אבימלך מלך גרר בספר בראשית, פרק כ', וסיפור יצחק בספר בראשית, פרק כ"ו. שלושת הסיפורים מקבילים מאוד. סקינר הניח שמדובר בסיפור מקובל בעולם העתיק, והנהוג הוא לשייך את סיפור אברהם הראשון ל-J, את סיפור אברהם השני ל-E, ואת סיפור יצחק ל-J. הסיפורים מסתמכים זה על זה, באופן שמראה שנערכו לא כלאחר יד - הסיפור השני לא מסביר מדוע אברהם מציג את שרה כאחותו, ומניח שהחשש שאברהם ייהרג בשביל לקיחת אשתו מובן מאליו, והסיפור השלישי מזכיר באגביות את הרעב מהסיפור השני - "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון" (ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק א'). פרט לנושא תגובת הבעל, שלא מופיע בסיפור הראשון (לעומת פרק כ"ו, פסוק ט', למשל) הסיפורים מבוססים על הראשון. הסיבה מועתקת מהסיפור הראשון או לא מפורטת, וכך גם הצגת הבעיה, דברי הבעל הם מפורטים פחות ("אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך" בסיפור הראשון, "אחתי הוא" בשני ובשלישי), בסיפור אבימלך ואברהם הלקיחה מתוארת באופן כמעט זהה ובסיפור יצחק רבקה לא נלקחת. בשני הסיפורים הראשונים אברהם מקבל מתנות, אך בסיפור השלישי יצחק לא מקבל דבר.

ברכות השבטים עריכה

ישנן שתי מערכות של ברכות לשבטים, האחת של יעקב לבניו (בראשית, מ"ט, א'כ"ח) והשנייה של משה בסוף ימיו (דברים, ל"ג, ב'כ"ט). לקורא הרגיל נראה שאין סתירה בין השתיים, והן מקבילות.

אמנם לדבריו של אברהם בר-יוסף ביחס לברכות לשמעון ולוי, בדברי יעקב לשמעון יש ביקורת בוטה ומפורשת: 'ארור אפם כי עז', ובדברי משה "נעלם" כביכול שבט שמעון, וקללת הפיזור של שבט לוי הופכת לברכה - "ברך ה' חילו". מה הרקע לשינוי הגדול הזה שביניהם? היכן נעלם שבט שמעון במדבר?

הפתרון המוצע להבדלים הוא הרקע ההיסטורי שבו נאמרו הברכות:

קטע מדבריו בעניין:

"הרקע ההיסטורי לדברי יעקב, כנראה, קדום עד מאוד, ולא אטעה אם אשער, שהרמזים השונים כרוכים לא בתקופת ההתנחלות בלבד, אלא גם בתקופת האבות... באשר לתקופת ההתנחלות, עובדה ידועה היא, ששבט לוי לא זכה לנחלה, ואנשיו היו מפוזרים בקרב שבטים אחרים; ושבט שמעון, גם ישיבתו עלובה הייתה, כי הוא נאלץ להתגורר באזורים הצחיחים שבשולי נחלת יהודה.[21] ומהו הרקע ההיסטורי למצבו המיוחד של שבט לוי, המתואר בברכת משה? יש אומרים, שמצבו של השבט השתנה בימי דוד, ובעיקר בימי שלמה. דוד ושלמה הזדקקו לאנשי מנהל ואנשי צבא. שלמה הזדקק לכלי קודש (אחרי בניין המקדש); והלוויים, שלא הייתה להם נחלה, ולא התפרנסו מן החקלאות... מונו לתפקידים הנ"ל, ומכאן שינוי היחס לשבט".

'ברכות ושירות בתורה', חוברת לימוד תנ"ך לבתי ספר תיכוניים, יצאה לאור בהוצאת יסוד

וכך הוא מציע לראות את כל השינויים בברכות השונות כתלויות בהקשר ההיסטורי שלהם.

התמודדות דתית עריכה

השערת התעודות, יחד עם חלקים גדולים מגוף מחקר המקרא הביקורתי בכלל, נתקלה בהתנגדות עזה בקרב שומרי המצוות. מרבית המפרשים האורתודוקסיים התנגדו להשערה זו או התעלמו ממנה לחלוטין.

ר' דוד צבי הופמן התנצח באופן ישיר עם תורת התעודות (בפירושו לספר ויקרא שיצא בימיו, וכן בפירושיו על בראשית, שמות ודברים שיצאו אחרי מותו, בתקופות שונות) ועם שיטתו של ולהאוזן בפרט (בספר "ראיות מכריעות כנגד וולהאוזן"). אף הרב הרפורמי ומבקר המקרא בנו יעקב התנגד נחרצות לאסכולת גרף-ולהאוזן ואחז בגישה שמרנית יותר לאופן התפתחות הטקסט.

לעומתם, בניגוד לדעה האורתודוקסית המקובלת, הרב מרדכי ברויאר קיבל חלקים מטענות הביקורת, אך ראה הן את חיבור המקורות השונים והן את פעולת העריכה שצירפה אותם כמעשים שנעשו בידי ה' לפני בריאת העולם. שיטה זאת, הרואה כל אחד מהמקורות כמבטא בחינה אחרת שבה אלהים פועל בעולם, מכונה "שיטת הבחינות".

לצד פרשנים שדחו את השערת התעודות, ישנם חוקרי מקרא אורתודוקסים האוחזים בה ושהתייחסו למשמעותה מבחינה דתית. ברוך יעקב שורץ, אבי אסכולת "השערת התעודות המחודשת", מצביע על כך שחקר המקרא מלמד שהאמונה בה' וקיום מצוותיו בידי עם ישראל קדמו מבחינה היסטורית לחיבור התורה. לפיכך, הוא גורס שהתורה שבכתב מלכתחילה לא היתה הסיבה שממנה נולדה עבודת ה', ומכאן שהשערת התעודות איננה מעלה או מורידה לגבי תוקפן של האמונה או המחויבות ההלכתית.[22] השקפה קונסרבטיבית המאמצת את השערת התעודות הביע בנימין זומר(אנ'), שלדעתו ההבנה שהתורה מורכבת מתעודות מצביעה על כך שהתורה עצמה היא אוסף פרשנויות אנושיות לציווי האלהי שניתן בסיני, פרשנות שהולכת ומתפתחת לאורך הדורות.[23]

ביקורות מחקריות עריכה

מראשית חקר המקרא הישראלי (בתחילתו באוניברסיטה העברית, לאחר מכן בתל אביב ולבסוף בבר-אילן), קמו חוקרים ישראלים שחלקו על המסקנה המחקרית שיש לחלק את התורה למקורות.

משה דוד קאסוטו מהאוניברסיטה העברית יצא באופן נחרץ נגד תורת ולהאוזן. קאסוטו שאף למוטטה מיסודה, ואף הציג שיטה חלופית, שלא מצריכה הזדקקות לתעודות נפרדות. למשל, הוא טען כי חילופי שמות האל אינם עדות למקורות שונים, אלא משרתים מטרות שונות. קאסוטו טען כי מצדדי השערת התעודות מנתחים את הטקסט המקראי כפי שמנתחים ספרות מודרנית, מבלי להתחשב בכך שספרות המזרח הקדום שונה בתכלית ושופעת חזרות והקשרים.[דרושה הבהרה] את שיטתו ביסס קאסוטו בין היתר בחיבורו "ספר בראשית ומבנהו", בפירושיו על בראשית ושמות, וכן במאמרים ובערכים שכתב באנציקלופדיה המקראית.

במקביל לקאסוטו, גם משה צבי סגל מהאוניברסיטה העברית התנגד להשערת התעודות. את מאמריו בהם ביסס את טענותיו נגד הגישה כינס בספרו "מסורת וביקורת". במאמרים אלו חולק סגל על אבני יסוד בתורת המקורות, וטוען להרמוניה בפרשיות שלפי החוקרים האוחזים בהשערת התעודות מורכבות ממקורות שונים.

מבקר חריף נוסף לאסכולה זו הוא יהושע מאיר גרינץ, ממייסדי המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת תל אביב ותלמידו של קאסוטו. גרינץ במחקריו ניסה לערער על יסודות משמעותיים של ההשערה. לדוגמה, גרינץ טען כי חלוקת סיפור המבול לשני מקורות היא מוטעית, על סמך השוואת הסיפור לעלילות גילגמש. את עיקרי מחקריו פרסם גרינץ בספריו "מוצאי דורות", "יחודו וקדמותו של ספר בראשית", "מבואי מקרא" ובמאמרים נוספים, וכן בערכים שכתב באנציקלופדיה העברית (למשל הערך "ספר דברים").

קבוצת חוקרים נוספת המתנגדת להשערת התעודות היא קבוצת מחברי סדרת דעת מקרא, פירוש מודרני לתנ"ך השואף להציג פירוש מדעי המתבסס הן על הפרשנות המסורתית והן על המחקר העכשווי. אחת ממטרות מחברי הפירושים בסדרה זו היא ליישב את הסתירות שהעלתה הביקורת, בדרך כלל רק אגב פירוש הפסוק, ומבלי להתייחס למבקרי המקרא באופן ישיר. בסדרה זו השתתפו חוקרים חשובים כדוגמת יהודה אליצור, יהודה קיל, משה זיידל ועוד. יהודה אליצור הרבה להתפלמס עם הביקורת במאמרים שונים, וטען כי הביקורת מתאפיינת בחוסר ידע ומיומנות בתנ"ך, ובהנחות יסוד מוטעות.

חוקרים נוספים שחלקו על יסודות עיקריים בתורת המקורות הם בנימין אופנהיימר, יואל אליצור, צבי קארל, אשר וייזר, חגי משגב, יהושע ברמן ועוד.[דרוש מקור][דרושה הבהרה]

בשנות ה-70 וה-80 פרסמה קבוצת חוקרים, בהם יהודה רדאי וחיים שור, מספר מחקרים הבודקים על ידי ניתוחי מחשב כיצד ומכמה מחברים מורכבים ספרי המקרא. בנוגע לספר ישעיהו החוקרים הגיעו למסקנות חוקרי המקרא, אולם בנוגע לספר בראשית המחקר העלה כי לא ניתן להצביע על הבדלים סגנוניים בין קטעים המיוחסים למקור J לבין קטעים המיוחסים למקור E. אמנם נמצאו הבדלים בין הקטעים המיוחסים ל-J ו-E לבין כמה מן הקטעים המיוחסים ל-P, אך החוקרים טענו כי ההבדלים נובעים מסגנונם הפורמלי של קטעים אלה, שאינם מתארים את המאורעות בצורה סיפורית-שירית, אלא בצורה פורמלית-רשימתית, ולפיכך שהבדלתם כמקור נפרד שנכתב על ידי מחבר אחר אינה אלא הנחת המבוקש. בסיכום המאמר נכתב: "ספר בראשית נכתב בידי אדם אחד, בהתאם למסורת היהודית, ולא על ידי מספר אנשים, כפי שגורסת האסכולה הביקורתית".[24]

אישוש לקיומו של מקור כהני נפרד נמצא במחקר שעשה שימוש באלגוריתם המיועד לפרק טקסט נתון לשני מקורות על סמך מדדים לשוניים אוביקטיביים (בניגוד למדדים תוכניים או סיגנוניים).[25] האלגוריתם הופעל על ארבעת החומשים הראשונים, בראשית-במדבר. תוצאת הפירוק היתה דומה ביותר לחלוקה המקובלת במחקר בין המקור הכהני (P) לבין מקור לא כהני.

עם כל זאת, על אף שהחלוקה הקלאסית של השערת התעודות נדחתה על ידי חוקרי מקרא רבים כבלתי מבוססת, גם כיום הרוב המכריע של החוקרים מקבלים את מסקנותיה היסודיות שהתורה אינה אחידה מבחינה ספרותית, שהיא פרי עטם של מחברים שונים בני תקופות שונות וממקומות שונים, וששזורות בה תפישות דתיות שונות זו מזו. [26][27]

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא השערת התעודות בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Jean Astruc, Conjectures sur les memoires originaux : dont il paroit que Moyse s’est servi pour composer le livre de la Genese : avec des remarques, qui appuient ou qui eclaircissent ces conjectures, Bruxelles, 1753
  2. ^ הרעיון ששני סיפורי הבריאה מקורם בשתי תעודות נפרדות הועלה לראשונה על ידי H. B. Witter עוד בראשית המאה: Henning B. Witter, Jura Israelitarum in Palestinian terram Hildesheim, 1711.
  3. ^ Johann Gottfried Eichhorn, Einleitung in das Alte Testament I-III, 1780-83.
  4. ^ ר' המהדורה הרביעית לספרו, ibid, 4th ed.; Gottingen: Rosenbusch, 1823
  5. ^ W. M. L. de Wette; Disertatio critico exegetica qua Deuteronomium a prioribus Pentateuchi libris diversu, alius cuiusdam recentioris auctoris opus esse monstratu, Lenae, 1805.
  6. ^ Hermann Hupfeld, Die Quellen der Genesis von neuem untersucht, Berlin, 1853.
  7. ^ יש להדגיש שמקור זה אינו חופף את הטקסט שסומן על ידי אסטרוק כאלוהיסטי. למעשה, רוב רובו של הטקסט שאסטרוק כינה "אלוהיסטי" יוחס בסופו של דבר למקור הכהני (P).
  8. ^ Avi Hurvitz, "Dating the Priestly Source in Light of the Historical Study of Biblical Hebrew: A Century after Wellhausen," : Zeitschrift für die alttestamentliche Wissenschaft 100 (1988), 88–100; אך השוו: ברוך אברהם לוין, "לחקר המקור הכוהני: הבחינה הלשונית", ארץ ישראל 16 (תשמ"ב), 124–131.
  9. ^ מנחם הרן, מאחורי הקלעים של ההיסטוריה: לקביעת זמנו של המקור הכוהני, ציון, תש"ם, עמ' 1–12
  10. ^ Chayim Cohen, Was the P Document Secret?, Journal of the Near Eastern Society, 1969, עמ' 39–44
  11. ^ השערה זו נובעת במידה רבה מן הקושי הניכר להפריד בין שתי התעודות הללו, ומן המחלוקות הרבות שנתגלעו סביב החלוקה הנכונה. חלק מן החוקרים מעדיפים להתעלם כליל מן האבחנה בין E ל-J ומתייחסים אליהן כאל מקור אחד (J). ר', למשל: ‏Steven L. McKenzie, M. Patrick Graham (eds.), The Hebrew Bible, Today: An Introduction to Critical Issues, Louisville, Ky, 1998, p. 14.
  12. ^ Karl Budde, Die biblische Urgeschichte (Gen 1-12.5), Giessen, 1883; Rudolf Smend, Die Erzählung des Hexateuch auf ihre Quellen untersucht, Berlin, 1912.
  13. ^ Cuthbert A. Sipmson, The Early Traditions of Israel: A Critical Analysis of the Pre-Deuteronomistic Narrative of the Hexateuch, Oxford, 1948.
  14. ^ Hugo Gressman, Mose und seine Zeit : ein Kommentar zu den Mose-Sagen, Göttingen, 1913; Albrecht Walt, Die Ursprünge des israelitischen Rechts, Leipzig, 1934
  15. ^ Gerhard von Rad, Gesamelte Studien zum Alten Testament, München, 1958; Martin Noth, Überlieferungsgeschichte des Pentateuch, Stuttgart: Kohlhammer, 1948
  16. ^ למשל: Damian J. Wynn-Williams, The State of the Pentateuch: A Comparison of the Approaches of M. Noth and E. Blum. ולטר דה גרויטר, 2014. עמ' 211-214; Sæbø, עמ' 449-452.
  17. ^ קאר, עמ' 464-465
  18. ^ Joel S. Baden, The Composition of the Pentateuch: Renewing the Documentary Hypothesis, 2012 Jeffrey Stackert, A Prophet Like Moses: Prophecy, Law, and Israelite Religion, 2014 Lianne M. Feldman, The Story of Sacrifice: Ritual and Narrative in the Priestly Source, 2020 אריאל סרי־לוי, "הכעס האלוהי והדרכים לשיכוכו בתורה ובמקורותיה", עבודת דוקטורט, האוניברסיטה העברית, תשפ"א
  19. ^ ברוך יעקב שורץ, התורה: חמשת חומשיה וארבע תעודותיה, ספרות המקרא: מבואות ומחקרים, כרך א, תשע"א, עמ' 211–218
  20. ^ ברוך יעקב שורץ, סיפורי המבול שבתורה ושאלת נקודת המוצא של ההיסטוריה, ש"י לשרה יפת: מחקרים במקרא, בפרשנותו ובלשונו, בעריכת משה בר־אשר ואחרים, מוסד ביאליק, תשס"ח, עמ' 139–154
  21. ^ ספר יהושע, פרק י"ט, פסוק א'
  22. ^ ברוך יעקב שורץ, "מתן תורה": תרומת חקר המקרא להבנת המושג בעבר ובהווה, ‏1/6/2011
  23. ^ בנימין זומר, התגלות וסמכות: סיני במקרא ובמסורת, ירושלים: כרמל, תשפ"ב
  24. ^ ראו תיאור מתומצת של המחקר בספר: מחקרים במקרא, יוצאים לאור במלאת מאה שנה להולדתו של מ"ד קאסוטו, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1987
  25. ^ I. Dershowitz, M. Koppel, N. Akiva, and N. Dershowitz, (2015), Journal of Biblical Literature, 134(2), pp. 253-271, Computerized Source Criticism of Biblical Texts
  26. ^ Robert Gnuse, The Emergence of Monotheism in Ancient Israel: A Survey of Recent Scholarship Religion, 1999, עמ' 315-336
  27. ^ Stephen L. Cook, The Social Roots of Biblical Yahwism: Society of Biblical Literature, 2004