התפוררות התמדתו של הזיכרון

ציור של סלבדור דאלי

התפוררות התמדתו של הזיכרון (La desintegración de la persistencia de la memoria) (שמן על בד, 1952 עד 1954) הוא ציור של האמן הסוריאליסטי הספרדי סלבדור דאלי. זוהי יצירה מחדש של יצירתו המפורסמת ביותר, "התמדתו של הזיכרון". מידותיה הקטנות יחסית הן 25.4 × 33 ס"מ. היצירה נודעה במקור בשם "הכרומוזום של עין דג צבעוני המתחיל את הפירוק ההרמוני של התמדתו של הזיכרון", והוצגה לראשונה בגלריית קרסטיירס בניו יורק ב-1954. כיום היא מוצגת במוזיאון דאלי שבסיינט פיטרסברג, פלורידה.

התפוררות התמדתו של הזיכרון
מידע כללי
צייר סלבדור דאלי
תאריך יצירה 1952-1954
טכניקה וחומרים שמן על בד
ממדים בס"מ
רוחב 33 ס״מ עריכת הנתון בוויקינתונים
גובה 24 ס״מ עריכת הנתון בוויקינתונים
נתונים על היצירה
מספר יצירה 2007.10 (מוזיאון סלבדור דאלי) עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום מוזיאון דאלי
סיינט פיטרסברג, פלורידה שבארצות הברית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תיאור היצירה עריכה

בגרסה זו, הנוף של היצירה המקורית, הוצף במים. התפוררות, מציגה את ההתרחשות מעל ומתחת למים. נופו של הקדאקס צף על פני המים. המישורים מחולקים לצורות דמויות לבנים שצפות. התפוררות זו מייצגת את פירוק החומר לאטומים, גילוי מתקופת מכניקת הקוונטים. מאחורי הלבנים, הקרניים שנעות כלפי האופק מסמלות טילים אטומים, אשר מדגישים שלמרות הסדר הקוסמי ביקום, האדם יכול להביא להרס עצמו. עץ הזית היבש, שעליו תלוי השעון שנוזל, החל להתפורר אף הוא. מחוגי השעונים צפים, גופים קוניים סובבים את השעונים במבנה המקביל ללבנים. שעון מותך נוסף (רביעי) התווסף ליצירה. האדם המעוות מהציור המקורי החל להיהפך לדג המשונה שצף מעליו. לפי דאלי, הדג הוא סמל החיים.

רקע עריכה

דאלי גילה עניין בפיזיקה גרעינית, ומאז הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי באוגוסט 1945, תיאר את האטום כ"חומר למחשבה" המועדף עליו. ההבנה שהחומר מורכב מאטומים, אשר לא נוגעים זה בזה, מוצגת ביצירה. הוא שאף לשחזר תופעה זו ביצירותיו באותו הזמן - עצמים תלויים בנפרד אחד מהשני ללא שום כוח נראה לעין הקושר אותם יחד, ועם זאת נמנעים מלהיפרד. דוגמה נוספת לכך היא יצירתו המדונה של פורט ליגאט. נראה כי על פי דאלי, התמונה היא סימבולית, ומסמלת את הפיזיקה המודרנית, העולם הקוונטי שקיים בצורת חלקיקים וגלים. יצירתו המקורית, "התמדתו של הזיכרון", יכולה להתפרש כהצגה של תורת היחסות של אלברט איינשטיין (למרות שדאלי עצמו הכחיש את הקשר לתאוריה).