התרבות הכבארית הגאומטרית

התרבות הכַּבַּארִית הגאומטרית היא תרבות ארכאולוגית של ציידים-לקטים שהתקיימה בשלהי תקופת הקרח האחרונה בלבנט, בשלב התיכון של התקופה האפיפלאוליתית, כ-18,000 - 15,000 שנים לפני זמננו, לפי תיארוך פחמן-14 מכויל. מיד לאחרי תרבות זו הופיעה התרבות הנאטופית, שהיא שלב המעבר לישיבת קבע ולתרבויות התקופה הנאוליתית. עקב כך, לתרבות הכבארית הגאומטרית חשיבות גדולה להבנת תהליך המעבר מחברות הציידים-לקטים הנוודים של התקופה הפלאוליתית לכפרי הקבע החקלאיים של התקופה הנאוליתית.

שורשיה של התרבות הכבארית הגאומטרית בתרבות הכבארית (הנקראת על־שם מערת כבארה). הכבארים המקוריים הוגבלו באזור מחייתם לחוף הים התיכון, אולם סביב 12,500 לפנה"ס התפשטו על אזורים נרחבים מסוריה עד לסיני. הגורם להתרחבות טמון במצב האקלימי ששרר בלבאנט: הקור והיובש שאפיינו את ימי הכבארים הוחלפו בתנאים נוחים למחיה, וכך עודדו התפשטות והשתכללות חברתית המוצגת בתרבות הכבארית הגאומטרית. מספר היישובים עלה והנחלה הכבארית התרחבה, ויש בכך להעיד על גידול באוכלוסייה שנבעה מריבוי המשאבים וזמינותם.

נשמר קשר בין יישובי הדרום, אשר היו קטנים יחסית, ליישובי החוף, כפי שמעידות קונכיות מהים התיכון שנמצאו באתרים דרומיים. אולם המשבר האקלימי הקרוי בפי החוקרים הדריאס הצעיר, אשר התאפיין בהתקררות מהירה ופיחות במשקעים, הניס את הכבארים מהדרום, מפאת חוסר יכולתם להתרגל לניצול המשאבים הדלילים אשר נעשו פחותים יותר ויותר עם החמרת ההתחממות. כמו כן, התחרות לניצול המשאבים בינם לבין המושאבים, יושביה המקוריים של מצרים ועמק הנילוס אשר חדרו לסיני ולנגב והיו יותר מותאמים לניצול המשאבים הדלילים, תרמה להעלמות התרבות הכבארית הגאומטרית מהנגב. בצפון הארץ קמה התרבות הנאטופית, וסמוך לכך נעלמה הכבארית.

ממאפייניה הבולטים של התרבות הכבארית הם "המיקרוליתים הגאומטריים". צורתם הייתה טרפזית ומלבנית והם עוצבו מלהבונים בתהליך סיתות הצור. מנגד, נמצאו עדויות למיקרוליתים משולשיים, ואף טכניקת הנקר המיקרוליתי. ניתן להצביע על מספר שינויים שעברו הכלים לאורך השנים. השינויים עמדו בעיקר על עיבוי רוחב המיקרולית. נמצאו השפעות אזוריות על עיצוב וחדות הכלים. תעשיית החרטים הכבארית הגאומטרית הייתה דלה למדי, וכזאת הייתה גם תעשיית המגלים.

לבני התרבות היו כלי כתישה וקערות למיניהן. אלו העידו על שכלול בשימוש המזון המלוקט וקשירת קשר חזק יותר עם הלקט שהיה בעיקרו דגן הבר. יחד עם זאת, הלקט לא היווה חלק מהותי מתזונת הכבארים. ציד יחמורים, צבאים, חזירי בר, שורי בר ובובאל היה נפוץ בקרב הכבארים הגאומטריים.

גודל האתרים הכבאריים לא עולה על 400 מטרים רבועים. ביישובים חיו לכל היותר קבוצות מצומצמות של שלוש משפחות. בני התרבות חיו הן במערות והן באתרים מאורגנים. הם נדדו ממחנה אחד לשני בהתאם למזג האוויר. המחנות ההררים שמשו בקיץ והנמוכים בחורף. נמצאו מספר בקתות מדופנות ששמשו למגורים, וכן קירות ובמה באזור חיפה. נמצאו מספר עדויות לקבורה, אולם לא מדובר במנהג נפוץ ומקובל. צדפות הדנטליום שמשו לעיתים לעיטור המתים ולעיתים לסחר.

לקריאה נוספת

• אנה בלפר-כהן, תולדות האדם הקדמון. סדרת האוניברסיטה המשודרת, 1992, עמ' 109–112.
• עופר בר-יוסף ויוסף גרפינקל, הפרהיסטוריה של ארץ ישראל: תרבות האדם לפני המצאת הכתב. ירושלים, הוצאת אריאל, 2008, פרק 5.

קישורים חיצוניים

• על החפירות באתר ואדי זיקלב.