ויה דולורוזה

		הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

ויה דולורוזה (מלטינית: Via Dolorosa; מילולית: דרך הייסורים) היא דרך בעיר העתיקה בירושלים בה על פי האמונה הנוצרית צעד ישו מהמקום בו נגזר דינו לצליבה ועד גבעת הגולגולתא בה בוצע גזר הדין. הדרך נקראת בשם זה בשל הייסורים שהיו מנת חלקו של ישו בלכתו בה. הדרך נקראת לעתים גם "דרך הצלב" מפני שישו נשא בה על שכמו את הצלב שעליו לבסוף הומת.

הוויה דולורוזה מתחילה ברובע המוסלמי, מצפון להר הבית, ומסתיימת בכנסיית הקבר שברובע הנוצרי. הדרך כוללת 14 תחנות אשר בכל אחת מהן אירע דבר מה לישו בדרכו: באחת הוא נפל, באחרת פגש את אמו וכדו'. תשע מתחנות הוויה דולורוזה פזורות לאורך הדרך, ו-5 התחנות האחרונות נמצאות כולן בכנסיית הקבר.

המונח "ויה דולורוזה", וכן המונח העברי "דרך הייסורים", משמשים בהשאלה לתיאור דרך רצופה במכשולים ובקשיים.

הפסיון של ישו ומשמעותה של הוויה דולורוזה במסורת הנוצרית

ערך מורחב – הפסיון של ישו

בכל ארבע הבשורות שבברית החדשה מתואר הפסיון של ישו הכולל את הייסורים שהיו מנת חלקו באחרית ימיו: מאסרו בידי היהודים בחג הפסח, חקירתו על ידי הסנהדרין, התכחשות תלמידיו אליו, משפטו אצל הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס וצליבתו. מותו של ישו הותיר את תלמידיו ומאמיניו במשבר גדול והיווה נקודת שינוי בתפיסתם התאולוגית, וזאת מפני שישו נחשב בעיניהם למשיח. התפיסה המסורתית היהודית של תקופת בית שני ראתה עד אז במשיח דמות רבת הוד ועוצמה כמו מלך, או כאדם בעל תכונות אלוהיות שיגאל את עם ישראל מְעוּלָה של רומא ולא ימות לעולם (כמו למשל "בר אנש" בספר דניאל). תפיסה מעין זו לא יכולה היתה לקבל דמות של משיח סובל, נרדף ונצלב, ולכן לא מעט מהמאמינים בישו עברו מטאמורפוזה אמונית: המוות הסתמי והלא אפשרי הפך למות גיבורים בו בחר ישו, כדי להציל את האנושות מעונש על מעשה החטא הקדמון של אדם וחווה. ישו הוצג עתה כקורבן מרצון, קורבן אדם, שבזכותו יזכו בני אנוש לחסד האלוהי ולגאולה פרטית.

ההיסטוריה של הוויה דולורוזה

במאות השנים הראשונות לאחר מותו של ישו לא היה קיים כלל המושג "ויה דולורוזה" ולא היה כל זכר לתחנות המקובלות כיום. למרות זאת היו צליינים נוצרים שנהגו להתחקות אחר תוואי משוער בו הלך לדעתם ישו מגת שמנים או מהפְּרֵטוֹרְיוּם (מקום המשפט) ועד לגולגולתא. הכיוון היה אפוא ממזרח למערב. בסוף התקופה הביזנטית היה מקובל לצעוד מנחל קדרון לכיוון כנסיית פטרוס אין גליקנטו במורד הר ציון, להמשיך לכנסיית סנטה סופיה (שמקומה לא ידוע בוודאות) ומשם לגולגולתא. התוואי היה אפוא ממזרח לדרום ומשם צפונה. למעשה, ירושלים נהרסה כמעט לחלוטין עם חורבן בית המקדש בשנת 70. אתרים ומבנים שהיו בה נהרסו ונבנו מחדש פעמים רבות, כך שלא ניתן כלל לשחזר אל נכון את מסעו האחרון של ישו.

התוואי המוכר לנו היום הוא במידה רבה מעשה ידיו של המסדר הפרנציסקני, שבשנת 1342 מונה לשומר המקומות הקדושים בארץ ישראל. הקמת התחנות לאורך הוויה דולורוזה הייתה חלק מאידאולוגיה פרנציסקנית שדגלה בגאוגרפיה דתית: יצירת מקומות קדושים על מנת למשוך נוכחות קבע (או לפחות נוכחות צליינית) במקומות מרכזיים. אידאולוגיה זו נולדה בעקבות כישלון ניסיונות קודמים ליצור עובדות בשטח בכוח הזרוע, דוגמת הכיבושים הצלבניים. הפרנציסקנים גיבשו סביב התחנות בוויה דולורוזה מסורות שחלקן כלל לא מוזכר בברית החדשה, כמו המפגש עם ורוניקה (התחנה הששית) או נפילת ישו אפיים ארצה (התחנה השלישית, השביעית והתשיעית). הם גם יצרו ספר תפילות ייחודי שהותאם לתחנות הוויה דולורוזה, ואפשר לצליין לעקוב אחר הדרך מראשיתה ועד סופה.

התוואי ששרטט המסדר הפרנציסקני נותר בלתי מגובש במשך מאות שנים. הדבר בא לידי ביטוי בתוואי עצמו שעבר שינויים, וכן במספר התחנות, במיקומן ובאירוע שנועדו להנציח. ויליאם ויי (William Wey), למשל, מזכיר במאה ה-15 14 תחנות, אך מתוכן רק 5 זהות לתחנות המקובלות היום, בעוד ש-7 האחרות קשורות באופן רופף מאד לדרך הייסורים (כמו "שער העיר" או "ביתו של הורדוס"). דוגמא נוספת ניתן למצוא בספר שנכתב על ידי אדריכומיוס (Adrichomius) ב-1584, בו מתוארות רק 12 תחנות הזהות לתחנות המקובלות כיום. כך או כך, תקוותם של הפרנציסקנים לנוכחות נוצרית לאורך תוואי הוויה דולורוזה נגוזה במאה ה-16, עקב איסור שהטילו העות'מאנים המוסלמים על צליינים נוצרים לקיים פולחן דתי ליד התחנות, ואפילו רק להתעכב לידן^[1].

באופן אירוני, התחזקה אז מסורת הוויה דולורוזה באירופה, עד כי לקראת סוף המאה ה-17 היא החלה לפרוח שם בכנסיות של הפרנציסקנים. בחסותו של אפיפיור אינוקנטיוס ה-11 נתלו תמונות המתארות את התחנות (ואפילו רק מספרים המציינים אותן) על קירות כנסיותיהם, והקהל נקרא לצאת למסע מ"תחנה" ל"תחנה" כדי ליהנות משטרות מחילה (אינדולגנציות). ב-1731 הרחיב האפיפיור קלמנס ה-12 את המנהג לכל הכנסיות הקתוליות, ובלבד שסמלי התחנות ייקבעו על הקירות בידי חבר המסדר הפרנציסקני. קלמנס ה-12 הוא גם זה שקבע סופית את מספר התחנות ל-14.

הפופולאריות העצומה שהיתה למסורת הוויה דולורוזה באירופה השפיעה מאד על הנעשה בירושלים. היא הביאה את הפרנציסקנים ליצור חלופות לתחנות הוויה דולורוזה האסורות לפולחן בתוך הכנסייה, כך שהצליינים יוכלו לעבור דרכן ולשאת בהן את התפילות המתאימות להן. שרידים לתחנות אלו עדיין קיימים בכנסייה, כמו למשל כלאו של ישו או עמוד ההלקאה. במאה ה-19, עם ביטול רבים מחוקי עומר ושיפור מעמד הנתינים הזרים באימפריה העות'מאנית (האינדולגנציות), חזרו הצליינים בהמוניהם לתחנות הוויה דולורוזה, עד כי גם היום נחשבת הצעידה לאורכה כאחד משיאי הביקור של צליין בארץ הקודש. גם תהלוכות הוויה דולורוזה באירופה לא פסו מן העולם, והן מתקיימות לא רק בכנסיות אלא באתרים רבים נוספים. תהלוכת מפורסמת לדוגמא מתקיימת עד היום מדי יום שישי על ידי הפרנציסקנים בקולוסאום של רומא.

תחנות הוויה דולורוזה

9 מתוך 14 התחנות של הוויה דולורוזה מצויות בין סמטאות העיר העתיקה בירושלים, ברובע המוסלמי וברובע הנוצרי, לאורך הרחובות ויה דולורוזה, רחוב הגיא ורחוב בית הבד. עיריית ירושלים סימנה את התחנות בשני אופנים: האחת היא לוח מתכת עגול הקבוע על הקיר ובו מספר התחנה באות לטינית, והשנייה היא ריצוף הכניסה לתחנה בלבנים סדורות בחצי עיגול.

תחנה 1: ההרשעה

במאה ה-16 נקבעה התחנה הראשונה של הוויה דולורוזה במקום בו על פי המסורת הנוצרית ישו נשפט והורשע כקושר נגד המלכות, בידי הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס. מסורת משפטו של ישו מופיעה בברית החדשה:

	"וְיֵשׁוּ הָעֳמַד לִפְנֵי הַהֶגְמוֹן. וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַהֶגְמוֹן לֵאמֹר: "הַאַתָּה הוּא מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים?" וַיֹּאמֶר יֵשׁוּ: "אַתָּה אָמָרְתָּ". וְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַזְּקֵנִים דִּבְּרוּ עָלָיו שִׂטְנָתָם וְהוּא לֹא־עָנָה דָבָר. וַיֹּאמֶר אֵלָיו פִּילָטוֹס: "הַאֵינְךָ שֹׁמֵעַ כַּמָּה הֵם מְעִידִים בָּךְ?" וְלֹא עָנָהוּ אַף דָּבָר אֶחָד. וַיִּתְמַהּ הַהֶגְמוֹן עַד מְאֹד... וַיְהִי כִּרְאוֹת פִּילָטוֹס כִּי לֹא יוֹעִיל מְאוּמָה, וְכִי רָבְתָה עוֹד הַמְּהוּמָה, וַיִּקַּח מַיִם וַיִּרְחַץ אֶת יָדָיו לְעֵינֵי הָעָם וַיֹּאמַר: "נָקִי אָנֹכִי מִדַּם הַצַּדִּיק הַזֶּה, אַתֶּם רְאוּ."
– הבשורה על פי מתי, פרק כ"ז, 11-14, 24 ומקבילות

הנוצרים זיהו את האתר עם מצודת אנטוניה שניצבה בימי המקדש מצפון להר הבית.^[2] זיהוי האתר הביא את הצלבנים להקים בו את "קפלת המנוחה" המייצגת את בית הכלא בו הוחזק ישו לפני משפטו. המקום עבר גלגולים רבים ואף שימש כקבר בימי צלאח א-דין; מדרסה (בית מדרש מוסלמי) בה התגורר המושל הממלוכי; סראייה (בית עירייה) עות'מאנית ועוד. החל מ-1923 משמש המקום כבית ספר מוסלמי לבנים בשם עוֹמַרִיָּה. בחצר בית הספר עוד ניתן לראות חלק מהריצוף של הוויה דולורוזה מהתקופה הצלבנית.

מאתר זה מתחילה בכל יום שישי אחר הצהריים תהלוכה של הנזירים הפרנציסקנים שאליה מצטרפים פעמים רבות צליינים רבים. התהלוכה משחזרת את דרך הייסורים של ישו, עוקבת אחר כל 14 התחנות ומסתיימת בקברו של ישו בכנסיית הקבר. נזירים וצליינים רבים נושאים על גבם בזמן התהלוכה צלב גדול מעץ. בעת התהלוכה עוצרים בכל תחנה ומתפללים. נהוג גם להגיד לאחר כל תחנה את תפילת ה-Stabat Mater.

תחנה 2: ההלקאה וכפיית הצלב

תחנה זו מבוססת על הבשורה על פי יוחנן י"ט:

	אָז לָקַח פִּילָטוֹס אֶת יֵשׁוּ וַיְיַסְּרֵהוּ בַּשּׁוֹטִים, וַיְשָׂרֲגוּ אַנְשֵׁי הַצָּבָא עֲטֶרֶת קֹצִים וַיָּשִׁימוּ עַל רֹאשׁוֹ וַיַּעֲטֻהוּ לְבוּשׁ אַרְגָּמָן. וַיֹּאמְרוּ: 'שָׁלוֹם לְךָ מֶלֶך הַיְּהוּדִים', וַיַּכֻּהוּ עַל הַלֶּחִי... וַיֹּאמֶר אֶל הַיְּהוּדִים: "הִנֵּה מַלְכְּכֶם", וְהֵם זָעֲקוּ: "צְלֹב אֹתוֹ!"... אָז מְסָרוֹ אֲלֵיהֶם לְהִצָּלֵב וַיִּקְחוּ אֶת יֵשׁוּ וַיּוֹלִיכֻהוּ, וַיִּשָּׂא אֶת צְלָבוֹ וַיֵּצֵא אֶל הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא 'מְקוֹם הַגֻּלְגֹּלֶת' וּבִלְשׁוֹנָם 'גָּלְגָּלְתָּא'
– הבשורה על פי יוחנן, פרק י"ט, 17-1

האתר שייך לפרנציסקנים מאז 1838 ונמסר להם על ידי איברהים פחה, השליט המצרי שכבש את ארץ ישראל מידי הטורקים למשך עשור אחד בראשית המאה ה-19. על חומת המתחם כתובת "II Statio" המסמנת את התחנה השנייה בדרך הייסורים. בתוך המתחם שתי כנסיות, מוזיאון ארכאולוגי ובית הספר למקרא של הפרנציסקנים. שתי הכנסיות קיימות לפחות מאז התקופה הצלבנית.

קפלת ההלקאה נמצאת במקום שבו, לפי המסורת הנוצרית, הולקה ישו בידי החיילים הרומאים לאחר שנגזר דינו. על הכנסייה עברו גלגולים רבים מאז שהוקמה: היא שמשה כאורוות סוסים ולאחר מכן כמפעל אריגה.

אגדה נוצרית מספרת שהכנסייה שימשה כאורווה של מוסטפא ביי, בנו של שליט ירושלים. בערב הכניס מוסטפא את מבחר סוסיו לאורווה. משבא למחרת היום נוכח להפתעתו כי כל סוסיו מתו. הוא ציווה להכניס למקום את סוסיו הנותרים אך גם אלו מתו. הוא נועץ בחכמי האסלאם שהסבירו לו כי המקום שבו הולקה ישו נערץ מאוד על נוצרים וכי סוסיו מתו על פי צו מגבוה, על שהעז להכניסם לאתר מקודש. מאז חדל מוסטפא להשתמש במקום והוא חרב לחלוטין. מסורת נוצרית מהמאה ה-16 מספרת כי ניתן לשמוע בין כתלי המקום את צליל השוט שבו הכו הרומאים את ישו.

בין השנים 1927 - 1929 נבנתה הכנסייה מחדש על ידי אנטוניו ברלוצי שניסה לבנות אותה ברוח הכנסייה הצלבנית המקורית. רצפת הפסיפס מתארת כתר קוצים וכמוה כיפת הכנסייה וקשת הכניסה אליה. בכנסייה שלושה ויטראז'ים המתארים את בר אבא עם שחרורו (הפושע ששוחרר במקום ישו), הלקאת ישו עטור כתר הקוצים על ידי החיילים הרומאים, ופילטוס הרוחץ את ידיו מן החטא.

ראוי להתעכב על פרט זה מהברית החדשה המופיע רק בבשורה על פי מתי:

	וההגמון היה מתיר לעם בכל-חג אסיר אחד את אשר יחפצו: ובעת ההיא היה להם אסיר מפרסם ושמו בר-אבא: ויהי כאשר נקהלו ויאמר אליהם פילטוס את-מי תרצו שאתיר לכם את בר-אבא או את-ישוע הנקרא בשם-משיח: כי ידע אשר מקנאתם בו הסגרהו: ויהי בשבתו על-כסא הדין ותשלח אליו אשתו לאמר אל-תהי ידך בצדיק הזה כי בעבורו הרבה עניתי היום בחלום: וראשי הכהנים והזקנים הסיתו את-המון העם לשאל להם את בר-אבא ולאבד את-ישוע: ויען ההגמון ויאמר אליהם את-מי משניהם תרצו שאתיר לכם ויאמרו את בר-אבא: ויאמר אליהם פילטוס ומה-אעשה לישוע הנקרא בשם-משיח ויענו כלם יצלב: ויאמר ההגמון ומה-עשה רעה ויצעקו עוד ויאמרו יצלב: ויהי כראות פילטוס כי לא-יועיל מאומה וכי רבתה עוד המהומה ויקח מים וירחץ את-ידיו לעיני העם ויאמר נקי אנכי מדם הצדיק הזה אתם ראו: ויענו כל-העם ויאמרו דמו עלינו ועל-בנינו
– הבשורה על פי מתי, כ"ז 25-15

קפלת כפיית הצלב

צורתה הנוכחית היא תוצאה של שיפוץ שנעשה על ידי Wendelin of Menden ב-1903. הכנסייה משמרת את זיכרון ההרשעה וזיכרון כפיית הצלב על ישו.

הוויטראז'ים מתארים מלאך האוחז במכשירי העינוי, פילאטוס הנוטל את ידיו וכפיית הצלב על ישו. על רצפת הכנסייה במערבה אבנים גדולות מחורצות שהן חלק מהליתוסתרטוס שנמשך מכאן למנזר האחיות ציון. הליתוסטרטוס הוא לפי המסורת חלק מאותה רצפה שעליה נערך משפטו של ישו. הפירוש האטימולוגי של ליתוסתרטוס הוא "המקום המרוצף" ("ליתוס" משמעו אבן ו"תרוטוס" משמעו להשתרע). הארכאולוגים תמימי דעים כי אין מדובר בריצוף מתקופת בית שני כי אם בריצוף רומאי מתקופת איליה קפיטולינה, מהמאה השנייה לספירה.

המדרגות שבהן עלה ישו מהרחוב אל הפרטוריום נתקדשו במסורת הנוצרית ונקראו "סקלה סנטה" - המדרגות הקדושות. המדרגות, שהיו למרגלות הפרטוריום, הועברו על פי המסורת הנוצרית לרומא במאה ה-4 על ידי הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שם הן שמורות עד היום בכנסיית סקלה סנטה.

תחנה 3: הנפילה הראשונה

דרך הייסורים שהחלה בשער האריות ונמשכה מערבה פונה מכאן דרומה אל רחוב הגיא, שעובר על תוואי הגיא המכונה על ידי יוספוס פלאביוס ה"טירופיאון" ומקום הקארדו המשני של איליה קפיטולינה וירושלים הביזאנטית. התחנה מוקדשת לנפילתו הראשונה של ישו בדרך הייסורים. בניגוד לשתי התחנות הקודמות שמוזכרות בה, אין הברית החדשה מזכירה נפילה זו והיא פרי מסורת מאוחרת מהמאה ה-13.

התחנה השלישית בנויה בתוך חדר ששימש כניסה לבית מרחץ טורקי בשם חמאם א-סולטאן שנסגר במחצית המאה ה-18. ב-1858 מסרו הטורקים את המקום לידי הכנסייה הארמנית קתולית, המחזיקה בו עד היום. במהלך מלחמת העולם השנייה שהו בארץ חיילים פולנים קתולים, שקיבלו אישור מהארמנים-קתולים להתפלל במקום באופן קבוע. בתקופה זו תרמו החיילים פסלים ועיטורים לקפלה (אך לא שיפצו או בנו אותה, כמתואר בטעות בספרי הדרכה שונים!). יחסי הידידות בין הארמנים לפולנים הביאו ב-1948 להסכם שכירות של המקום בידי האחרונים במחיר סמלי, לתקופה של 25 שנה. ב-1973, עם תום תקופת השכירות, ניאותו הארמנים לבקשת הפולנים, והאריכו את החוזה ב-25 שנה נוספות. בשנת 1998, בתום תקופת החוזה השני, שיפצו הארמנים את המקום, וחיברו את הקפלה לחנות מזכרות, לשרידי החמאם הטורקי ולמעבר דרך הקפלות התת-קרקעיות של התחנה הרביעית. כן חוברה הקפלה לכנסייה הארמנית-קתולית "גבירתנו הדואבת" (Our Lady of the Spasm). בהמשך נפתחה הכנסייה הארמנית-קתולית שבחצר הפטריארכיה הארמנית-קתולית, המשמשת כתחנה הרביעית שבה פגש ישו את אמו, לקהל הרחב. עד לפתיחתה, שמשה קפלה קטנה מדרום לכנסייה (על רחוב הגיא) כתחנה הרביעית.

תחנה 4: הפגישה עם מרים האם

תחנה זו נמצאת אף היא ברשות הכנסייה הארמנית-קתולית, והמסורת שהיא משמרת אף היא אינה מופיעה בברית החדשה. הכנסייה במקום הוקמה בשנת 1881 והיא מוקדשת ל"גבירתנו הדואבת". בעת חפירת היסודות לכנסייה ב-1874 נחשפו שרידים של מה שהיה כנראה כנסייה צלבנית. במקום נתגלתה גם רצפת פסיפס גדולה שבמרכזה זוג סנדלים או כפות רגליים הפונים לצפון, השייכת כנראה לכנסייה ביזנטית מהמאות 5-6. הסנדלים נזכרים בליטורגיה נוצרית סלאבית במאה ה-14 כמקום בו עמדה מרים הסובלת בשעה שעבר בנה בנושאו את הצלב, אך מאחר שהקשרו של מקום זה למכאובי מרים המתבוננת בבנה אינו קודם כנראה למאה ה-14, יש שניסו לראות בפסיפס זה חדר מבוא לחדר רחצה קדום ללא כל פרשנות דתית.
בשנת 2009 פתחו הארמנים-הקתולים לראשונה את דלתות כנסיית 'גבירתנו הדואבת' לקהל הרחב. עד אז, במשך שנים רבות, שימש חדרון קטן סמוך לתחנה החמישית את הצליינים לקיום תפילות וטקסים של התחנה הרביעית. החדרון עתה נטוש, ואף התבליט שעמד על משקופו, המתאר את מפגשם של ישו ומרים, נעקר ממקומו.

תחנה 5: שמעון מקיריניה עוזר לישו לשאת את הצלב

הדרך פונה שוב מערבה (ימינה) ברחוב טאריק אל סארי והיא עולה בהדרגה בכיוון הגולגולתא. בפינת הרחוב התחנה החמישית המוקדשת לשמעון מקיריני שעזר לישו לשאת את הצלב, כמתואר בבשורה על פי לוקס כ"ג, 26: "כאשר הוליכוהו משם עצרו איש אחד שבא מן השדה, את שמעון מקירניה, ושמו עליו את הצלב כדי שישא אותו אחרי ישוע".

לא ידוע דבר על שמעון, אם כי שמו נשמע יהודי, וייתכן שהיה עולה רגל שהגיע לירושלים לחג. האתר מוזכר כשייך לפרנציסקנים בכתבי צליין נוצרי בשם Ricoldo da Monte Croce מסוף המאה ה-13. אם הדבר נכון, אז בשלב כלשהו האתר נלקח מהם וחזר לרשותם רק ב-1889. הקפלה נבנתה ב-1895 וחודשה שוב ב-1982. עד לבניית הקפלה סומל המקום על ידי אבן מחורצת הקבועה בקיר. על פי המסורת הנוצרית נוצר שקע זה ממגע ידו של ישו שעה שעבר ברחוב בדרכו לגולגולתא. יהודים ומוסלמים כאחד נהגו לטנף אבן זו כדי להביע את סלידתם מדרך הייסורים.

תחנה 6: ורוניקה מנגבת את פניו של ישו

את התחנה השישית מסמל עמוד משוקע בקיר, שעליו נרשם בלטינית:
6ST/PIA \ VERONICA \ FACIEM \ CHRISTI \ LINTEO \ DETERCI
"תחנה שישית, החסידה ורוניקה (את) פני המשיח בממחטה ניגבה".
כאן, לפי המסורת, היה ביתה של ורוניקה, שבאה לקבל את פני ישו כשבידה ממחטה רטובה וכשניגבה את פניו נטבעה דמותו בממחטה. המסורת מזהה את ורוניקה עם האישה זבת הדם המתוארת בבשורה על פי מתי:

	הִנֵּה אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה זָבַת דָּם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הִתְקָרְבָה מֵאָחוֹר וְנָגְעָה בִּכְנַף בִּגְדוֹ, כִּי אָמְרָה בְּלִבָּהּ 'אִם רַק אֶגַּע בְּבִגְדוֹ אֶתְרַפֵּא'. פָּנָה יֵשׁוּעַ וְרָאָה אוֹתָהּ. אָמַר לָהּ: "חִזְקִי, בִּתִּי, אֱמוּנָתֵךְ הוֹשִׁיעָה אוֹתָךְ." מֵאוֹתָהּ שָׁעָה נִרְפְּאָה הָאִשָּׁה.
– בשורה על פי מתי פרק ט', 22-20

המסורת מוסיפה שוורוניקה הוזמנה לרומא על ידי הקיסר טיבריוס שסבל ממחלה קשה ונרפא מחוליו על ידי התבוננות בממחטה. החל מהמאה השמינית מוחזקת הממחטה בכנסיית פטרוס הקדוש ברומא.

המסורת שביתה של ורוניקה הוא באתר זה קיימת כבר מהמאה ה-15. האתר נרכש על ידי היוונים קתולים (מלכיתים) ב-1883 ושנתיים לאחר מכן נבנתה בו הכנסייה הנוכחית. הכנסייה נבנתה מחדש על ידי אנטוניו ברלוצי ב-1953 וכוללת כנסייה וקריפטה.

תחנה 7: שער המשפט. הנפילה השנייה

התחנה השביעית משמרת את זיכרון שער המשפט ואת נפילתו השנייה של ישו והיא ממוקמת בשוק בית הבד בתוואי הקארדו הראשי (קרדו מכסימוס) של איליה קפיטולינה. כיום נמצאת כנסיית הקבר, ובה אתר הצליבה וקברו של ישו, במרכזה של העיר העתיקה של ירושלים, אולם בתקופת ישו הייתה גבעת הגולגולתא ממוקמת מחוץ לחומות העיר. בתקופה זו הייתה ירושלים מוקפת בחומה שמתאר יוספוס פלביוס כ"חומה השנייה", לפני שהמתחם הוקף בשנות הארבעים של המאה הראשונה על ידי החומה השלישית שבנה המלך יוליוס אגריפס. על פי המסורת הנוצרית כאן היה ממוקם בתקופת ישו שער המשפט, שהוביל אל מחוץ לעיר ועליו פורסמו כתבי האישום של הנידונים למוות, כפי שנעשה לגבי ישו.

האתר החל להיות מזוהה עם שער המשפט החל מסוף המאה ה-13. לפי המסורת, שלא מופיעה בברית החדשה, כאן נפל ישו בשנית תחת נטל הצלב. ייתכן שמסורת זו התפתחה כתוצאה מהעלייה התלולה. בתחנה עמוד גבוה, שריד משדרת העמודים של הקרדו, והיא מצוינת על ידי קפלה נמוכה שממנה מובילה מערכת מדרגות לקפלה גבוהה יותר. המקום נרכש על ידי הפרנציסקנים ב-1875 כדי לפתוח בית ספר מקצועי, אך תחת זאת נבנתה הכנסייה הנוכחית המשמשת כיום את העדה הקופטית קתולית.

תחנה 8: ישו מדבר אל בנות ירושלים

על קיר הכנסייה היוונית אורתודוקסית על שם חָרָלַמְבּוֹס הקדוש מסומנת התחנה השמינית באמצעות אבן שעליה צלב לטיני וכתובת יוונית הקבועה בקיר:
IC XC \ NIKA
"ישו הנוצרי מנצח".

כיוון ששער המשפט נותר מאחור, היה מקום זה מחוץ לתחומי ירושלים של תקופת ישו, והפגישה עם נשות ירושלים המקוננות על מר גורלו הייתה אפוא בשדה הפתוח, כמתואר בבשורה על פי לוקס:

	אחריו הלכו המון רב מן העם, וגם נשים שספדו וקוננו עליו. פנה אליהן ישוע ואמר: "בנות ירושלים, אל תבכינה עלי, אלא על עצמכן בכינה ועל ילדיכן, כי הנה ימים באים ויאמרו, 'אשרי העקרות, אשרי כל בטן שלא ילדה ואשרי השדים שלא היניקו'. אז יאמרו אל ההרים: 'פלו עלינו', ואל הגבעות: 'כסונו'; שהרי אם כך עושים בעץ הלח, מה יקרה ליבש?
– הבשורה על פי לוקס, פרק כ"ג 31-27

המסורת על תחנה זו מאוחרת ועברה גלגולים רבים לפני שנקבעה במקום הנוכחי באמצע המאה ה-19. המקום נמצא קרוב מאוד לגולגולתא, אך הגישה אליה חסומה על ידי כנסיית חרלמבוס הקדוש. כדי להמשיך לתחנה התשיעית יש לחזור לכיוון השוק.

תחנה 9: הנפילה השלישית

מהתחנה השמינית חוזרים לשוק ופונים דרומה (ימינה) עד לגרם מדרגות העולה מערבה (ימינה). עמוד הצמוד לקיר הפטריארכיה הקופטית (מנזר דיר אנטוניוס) מסמל את התחנה התשיעית. המסורת מייחסת למקום זה את נפילתו של ישו בפעם השלישית אם כי, כאמור, אין הדבר מוזכר בברית החדשה.

במקור זוהה אתר נפילתו השלישית של ישו בחצר כנסיית הקבר, והיא סומנה על ידי אבן ועליה צלב. זיהוי זה נמחה עם השנים והתחנה הועברה למקום זה בסמיכות למנזר דיר אנטוניוס הקופטי.

מכאן ניתן להיכנס לגג של כנסיית הקבר, למתחם החבשי של דיר אל סולטאן ולרדת דרך הכנסייה האתיופית לחצר כנסיית הקבר, או לשוב חזרה לשוק ולפנות מערבה ליד כנסיית אלכסנדר נבסקי, שלמרות היותה כנסייה חדשה, משמרת בתוכה שרידים רלוונטיים לדרך הייסורים.

תחנה 10: חלוקת הבגדים

זוהי היחידה מבין קפלות כנסיית הקבר שנמצאת מחוץ לכנסייה, והמבקרים בגולגולתא יכולים להתבונן בה דרך שבכת החלון מימין לתחנה האחת עשרה. התחנה נמצאת במעלה המדרגות והיא משמרת את זיכרון חלוקת הבגדים של ישו כפי שמתואר בבשורה על פי מתי פרק כ"ז, 35: "אַחֲרֵי שֶׁצָּלְבוּ אוֹתוֹ חִלְּקוּ אֶת בְּגָדָיו בְּהַפִּילָם גּוֹרָל, וְיָשְׁבוּ לִשְׁמֹר עָלָיו שָׁם".

דרך גרם מדרגות זה ניתן היה להיכנס ישירות לגולגולתא בתקופה הצלבנית. עם הכיבוש המוסלמי ב-1187 נחסמה הכניסה לגולגולתא ובמקומה הותקן החלון. הקפלה נמצאת כיום ברשות הלטינים ומוקדשת למרים, אם ישו וליוחנן המטביל.

תחנה 11: המיסמור לצלב

בין התחנה העשירית לתחנה האחת עשרה מפרידים רק מספר צעדים. התחנה האחת עשרה נמצאת בחלק הימני של הגולגולתא, והיא שייכת לפרנציסקנים. המזבח, שנתרם ב-1588, עשוי כסף והוא מתנת פרדינד ה-I מבית מדיצ'י מפירנצה. הקפלה על עיטוריה עוצבה בצורתה הנוכחית ב-1937 ושופצה על ידי אנטוניו ברלוצי. מהפסיפסים שהיו במקום בתקופה הצלבנית נותר רק דיוקנו של ישו במרכז התקרה (מנדורלה).

הפסיפסים האחרים על התקרה עוצבו על ידי P. D'Achiardi. הפסיפסים על הקירות בוצעו על ידי L. Trifoglio והם מתארים את מסמורו של ישו לצלב, את הנשים הקדושות לרגלי הצלב ואת עקדת יצחק. עקדת יצחק נתפסת על ידי המסורת הנוצרית כהטרמה וכסמל לקורבנו של ישו. כפי שאברהם היה צריך להקריב את בנו יחידו (אם כי בסופו של דבר יצחק לא הוקרב) כך מקריב האלוהים את בנו יחידו כדי לכפר על חטאי האנושות.

הבשורה על פי לוקס, פרק כ"ג 34-33 מתארת את מסמורו של ישו לצלב: " כשבאו אל המקום הנקרא גלגתא צלבו אותו שם עם הפושעים, אחד מימינו ואחד משמאלו. אמר ישוע: "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים."

תחנה 12: הצליבה

התחנה השתים עשרה מסמלת את המקום שבו מת ישו על הצלב. התחנה נמצאת בחלק השמאלי של הגולגולתא והיא מצויה ברשות היוונים אורתודוקסים. מתחת למזבח דסקית כסף שבמרכזה מגרעת המסמלת את "המקום המדויק" שבו עמד הצלב עליו נצלב ישו. בכל אחד מצדי המזבח לוח שיש שחור המצביע על מקום הצלבים של השודדים שנצלבו עם ישו. הצליינים עומדים בתור ארוך כדי לגעת בסלע המקורי של הגולגולתא דרך המגרעת בדסקית הכסף. סלע הגולגולתא סדוק בהתאם למסופר בברית החדשה על רעידת האדמה שהתרחשה עם מותו של ישו.

	מִשָּׁעָה שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה בַּצָּהֳרַיִם הִשְׂתָּרֵר חֹשֶׁךְ עַל כָּל הָאָרֶץ עַד הַשָּׁעָה שָׁלוֹשׁ, וּבְעֶרֶךְ בְּשָׁעָה שָׁלוֹשׁ צָעַק יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל: "אֵלִי, אֵלִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?" כְּלוֹמַר, "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" כַּמָּה מִן הָעוֹמְדִים שָׁם שָׁמְעוּ זֹאת וְאָמְרוּ: "לְאֵלִיָּהוּ הוּא קוֹרֵא." מִיָּד רָץ אֶחָד מֵהֶם, לָקַח סְפוֹג וּמִלֵּא אוֹתוֹ חֹמֶץ, הִצְמִיד אוֹתוֹ אֶל קָנֶה וְהִגִּישׁ לוֹ לִשְׁתּוֹת. אַךְ יֶתֶר הָאֲנָשִׁים אָמְרוּ: "הָבָה נִרְאֶה אִם יָבוֹא אֵלִיָּהוּ לְהַצִּיל אוֹתוֹ." יֵשׁוּעַ צָעַק שׁוּב בְּקוֹל גָּדוֹל וְנָפַח אֶת רוּחוֹ. וְהִנֵּה נִקְרְעָה פָּרֹכֶת הַמִּקְדָּשׁ לִשְׁתַּיִם, מִלְמַעְלָה עַד לְמַטָּה; הָאָרֶץ רָעֲדָה, הַסְּלָעִים נִבְקְעוּ, הַקְּבָרִים נִפְתְּחוּ וְגוּפוֹת רַבּוֹת שֶׁל קְדוֹשִׁים יְשֵׁנֵי עָפָר נֵעוֹרוּ. הֵם יָצְאוּ מִן הַקְּבָרִים אַחֲרֵי שֶׁהוּא קָם, נִכְנְסוּ לְעִיר הַקֹּדֶשׁ וְנִרְאוּ לְרַבִּים. שַׂר הַמֵּאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ, הַשּׁוֹמְרִים אֶת יֵשׁוּעַ, כִּרְאוֹתָם אֶת רְעִידַת הָאֲדָמָה וְאֶת כָּל הַנַּעֲשֶׂה, נִתְמַלְּאוּ פַּחַד רַב וְאָמְרוּ: "בֶּאֱמֶת בֶּן־אֱלֹהִים הָיָה זֶה!"
– הבשורה על פי מתי, פרק כ"ז, 54-45

על פי המסורת הנוצרית ניגר דמו של ישו דרך הסדק שנפער ברעידת האדמה, וטפטף על הגולגולת של אדם הראשון שהיה קבור מתחת לסלע הגולגולתא (ומכאן שמו). הדבר מסמל את טיהור האנושות על ידי מותו של ישו מהחטא הקדמון של אדם וחווה.

קריעת הפרוכת בבית המקדש, המפרידה בין קודש הקודשים לעולם החיצון, מסמלת בעיני הכנסייה הנוצרית את העובדה כי קדושתו של האל מופנית כעת לכל ולא רק ליהודים. אין עוד צורך לסמוך על הכוהן היהודי וקורבנותיו. הקורבן האולטימטיבי נעשה, וביטל את הצורך בקורבנות נוספים. לקראת סוף הבשורה, אמונתו של חייל פגאני, שנודע לימים כלונגינוס הקדוש, כי ישו הוא בן האלוהים, מהווה סוג של סגירת מעגל: אלוהותו של ישו הוכרזה מהשמים בעת טבילתו על ידי יוחנן המטביל בתחילת הבשורה, ושוב בסוף הבשורה בזמן צליבתו על האדמה. העובדה כי ישו זוהה על ידי חייל פגאני מראה כי האמונה בישו לא תמצא קרקע פורייה בקרב היהדות והיא תתקבל בעיקר על ידי הגויים המיוצגים על ידי החייל הרומי.

תחנה 13: מרים האם הדואבת

התחנה השלוש עשרה מסומנת באמצעות מזבח המצוי ברשות הפרנציסקנים שמוקדש למרים הנקרא "גבירתנו הסובלת" Stabat Mater ולידו פסל המדונה שהובא לכאן מליסבון ב-1778. התחנה משמרת את זיכרון הורדתו של ישו מהצלב. כאן עמדה מרים וכאן נטלה את גופתו לזרועותיה.

תחנה זו מאוחרת יחסית ומקובלת בעיקר על הפרנציסקנים. בדורות הקודמים היה מקובל לקשור לעתים את אירוע הורדה מהצלב גם ל"אבן המשיחה" לשם הובלה גופתו של ישו לאחר שהורדה מהצלב ושם נמשחה גופתו בשמן. אבן המשיחה מצויה בתחתית גבעת הגולגולתא מול הכניסה הראשית לכנסיית הקבר.

תחנה 14: הקבר

על פי הכתוב בברית החדשה נקבר ישו בחלקת קבר של יוסף הרמתי.

	אחרי כן בא יוסף איש רמתים - שהיה תלמידו של ישוע בסתר, מפחד ראשי היהודים - ובקש מפילטוס שיניח לו לקחת את גופת ישוע. פילטוס הרשה לו והוא הלך ולקח את גופתו. בא גם נקדימון, זה שבראשונה בא אל ישוע בלילה, והוא נושא תערבת מור ואהלות, כשלושים קילוגרם. הם לקחו את גופת ישוע ועטפו אותה בתכריכים עם הבשמים כמנהג הקבורה אצל היהודים. במקום שנצלב ישוע היה גן ובגן קבר חדש שעוד לא הנח בו איש. שם שמו את ישוע, כי ערב שבת היה ליהודים והקבר קרוב.
– הבשורה על פי יוחנן י"ט, 42-38

קברו של ישו ממוקם במרכז הרוטונדה. במקור היה קברו חלק ממערכת קברים חצובים בסלע. כדי להבליט את הקבר חצבו הארכיטקטים הביזאנטיים סביבו בעוד שאת אדיקולת הקבר (אדיקולה היא המבנה מעל לקבר) הם דפנו בשיש והקימו מעליו מבנה על מפואר קונצנטרי (הרוטונדה).

הקבר נחלק לשניים: חדר מבוא הידוע בשם קפלת המלאך וחדר נוסף בו נמצא הקבר עצמו. האדיקולה הנוכחית הוקמה ב-1810, לאחר שהקודמת נהרסה בשריפה שהשתוללה בכנסייה ב-1808, על ידי יוונים אורתודוקסים בתרומה של הצאר הרוסי ומעליה מתנוסס עיטור חרוטי גדול המסמל את הכתר הרוסי. בחדר המבוא לקפלה חלק מאבן הגולל שסגרה על פי הקבר. לצידי הקפלה שני פתחים עגולים שנועדו להוצאת האש הקדושה לציבור היווני אורתודוקסי בשבת האור של חג הפסחא. דלת נמוכה מובילה לחדר הקבר עצמו.

בחדר הקבורה המדופן יש 43 מנורות הבוערות יומם וליל. 13 של הלטינים, 13 של היוונים, 13 של הארמנים ו-4 של הקופטים. הקבר מכוסה בלוח שיש ומעליו שלושה תבליטים המסמלים את תחיית ישו (ביוונית - אנאסתאזיס). אחת ההוכחות לכך שמדובר בקברו של ישו היא העובדה כי הקבר ריק כיוון שישו קם לתחיה לאחר 3 ימים.

לא כל הנוצרים מקבלים את זיהוי האתר בכנסיית הקבר עם קברו של ישו. הזרמים הפרוטסטנטיים מזהים את קברו של ישו בקבר הגן הנמצא מחוץ לעיר העתיקה מצפון לשער שכם.

חלק מן הנוצרים מייחסים לתחייתו של ישו את התחנה החמש עשרה, כדי להעניק לוויה דולורוזה סיום בעל קונוטציה חיובית.

שינויים חדשים בדרך הייסורים

התחנה ה-15

מעניין לשים לב לשמות השונים שהעניקו הנוצרים הקתוליים והנוצרים האורתודוקסים לכנסיית הקבר. בעוד הקתולים שמו דגש על מותו של ישו וכינו את הכנסייה "כנסיית הקבר" האורתודוקסים שמו דגש על תחייתו וקראו לכנסייה "כנסיית התחיה". לאחרונה חלה תפנית מסוימת בגישה הקתולית ולדרך הייסורים המסורתית, בת 14 התחנות נוספה התחנה החמש עשרה. למעשה אין מדובר באתר נוסף אלא באתר של התחנה הארבע עשרה, קברו של ישו. כאשר התחנה הארבע עשרה מקבלת משמעות חדשה לא של מוות אלא של חיים נוסף לה ממד חדש ועל כן האתר "זוכה" בתחנה נוספת, תחנת התחייה.

דרך היסורים על פי כתבי הקודש

דרך הייסורים המתחילה בגת שמנים והמשמיטה כמה מהתחנות שאינן מוזכרות בברית החדשה לטובת האירועים שהתרחשו בבשורות. בקולוסיאום ברומא חגג האפיפיור יוחנן פאולוס השני את דרך הייסורים הזו פעמיים: ב-1991 וב-1994. התחנות בדרך יסורים זו הן:

1. ישו בגת שמנים
2. ישו נבגד על ידי יהודה איש קריות
3. ישו מורשע על ידי הסנהדרין
4. פטרוס מתכחש לישו
5. ישו מורשע על ידי העם
6. ישו מולבש בבגדי ארגמן ומוכתר בכתר קוצים
7. ישו נושא את הצלב
8. שמעון מקירניה עוזר לישו
9. ישו פוגש את בנות ירושלים
10. ישו נצלב
11. ישו מדבר אל הגנב
12. ישו מדבר אל אמו
13. ישו מת על הצלב
14. ישו נקבר

דרך הייסורים החדשה

השינוי האחרון שאימצה הכנסייה ושכבר מיושם בפיליפינים נקרא "דרך הצלב החדשה" והיא מתחילה בסעודה האחרונה ומסתיימת בתחייתו של ישו. הכנסייה ממליצה להימנע ממסורות שלא מופיעות בברית החדשה וכך שלושת הנפילות של ישו צומצמו לאחת בלבד. התפיסה הרווחת היא כי דרך הייסורים היא סוג של מדריך רוחני אישי, ועל כן כל קהילה ואף אדם בודד, יכולים להחליט לאילו חלקים בסבלו של ישו ברצונם להתייחס. החשיבות האמיתית נעוצה בהתחברות והזדהות עם סבלו של ישו וההרהורים עליו.

דרך הצלב החדשה:

1. הסעודה האחרונה
2. יגונו של ישו בגת שמנים
3. ישו מול הסנהדרין
4. ההלקאה והכתרה בכתר הקוצים
5. ישו מקבל את הצלב
6. ישו נופל
7. שמעון עוזר לישו לשאת את הצלב
8. ישו פוגש בבנות ירושלים
9. ישו ממוסמר לצלב
10. הגנב שחוזר בתשובה
11. יוחנן ומריה, אם ישו, לרגלי הצלב
12. ישו מת על הצלב
13. ישו נקבר
14. ישו קם לתחיה

אתרים נוספים על תוואי דרך הייסורים

אתרים נוספים בעלי עניין נמצאים על התוואי של דרך הייסורים בירושלים:

• כנסיית סנטה אנה: המקום בו לפי המסורת הנוצרית נולדה מריה, אמו של ישו. בחצר הכנסייה מצויות בריכות בית חסדא, האתר בו ריפא ישו את הנכה על פי המסופר בברית החדשה.
• קשת אקה הומו: מצויה בין התחנה השנייה לבין מנזר האחיות ציון. קשת זו מהווה חלק משער בעל שלוש קשתות שהצפונית בהן נמצאת בכנסיית "אקה הומו" הסמוכה. הקשת הדרומית שולבה בבנייני הרחוב ממול, במקום בו הייתה בדורות קודמים אכסניה לעולי רגל מוסלמים מהודו, אך היום לא נותר ממנה שריד.

לפי הנחה מקובלת הקשת היוותה את החלק המרכזי של שער הניצחון שהוקם לכבוד אדריאנוס במבואות המזרחיים של איליה קפיטולינה. העובדה כי בקשת משולבים שני חלונות סייעה אולי לצמיחת המסורת שכאן היה המקום ממנו הציג פונטיוס פילאטוס את ישו בפני היהודים במילים "הנה האיש" או בלטינית: "אקה הומו" כפי שמתואר בבשורה על פי יוחנן י"ט, 4-5:

	שוב יצא פילטוס ואמר להם: "ראו! אני מוציא אותו אליכם למען תדעו שאינני מוצא בו שום אשמה". יצא ישוע לבוש גלימת הארגמן ועל ראשו עטרת הקוצים. "הנה האיש!" אמר להם פילטוס
– הבשורה על פי יוחנן י"ט, 4-5

• מנזר האחיות ציון שבו נמצאים שרידים מעניינים אחרים שבמשך זמן רב קשרו אותם לפסיון של ישו עד שהתברר כי מדובר בשרידים מהמאה השנייה, מהתקופה שבה ירושלים נבנתה מחדש כעיר רומית בשם אליה קפיטולינה.
• הכנסייה היוונית של מאסר ישו: כנסייה יוונית אורתודוקסית שנבנתה ב-1906 במקום שלפי אמונת הכמרים היוונים היה הפרטוריום. בכנסייה חדרים וגומחות החצובות בסלע. באחד מהם סד המזוהה על ידי הנזירים היוונים כתא המאסר של ישו. הנזירים גם מראים בחדר אחר את מקום מאסרו של בר אבא. חוקרים דוחים את האפשרות שכאן היה מקום מאסרו של ישו. אחד האתרים הבודדים של האורתודוקסים בקרבת ויה דולורוזה.
• ביתו של העשיר הרע: מזוהה במבנה הסמוך לתחנה החמישית והמיוחס לפי המסורת לאדם הנזכר בבשורה על פי לוקס

	היה היה איש עשיר שנהג ללבש ארגמן ושש ויום יום התענג במותרות. ליד שער ביתו השכב איש עני אחד, אלעזר שמו, שהיה מלא פצעים והשתוקק לשבע מן הפרורים הנופלים מעל שלחן העשיר, והנה באו הכלבים ולקקו את פצעיו. העני מת והמלאכים נשאוהו אל חיק אברהם, וגם העשיר מת ונקבר. בשאול, כשהיה ביסורים, נשא את עיניו וראה את אברהם מרחוק ואת אלעזר בחיקו.
– הבשורה על פי לוקס, פרק ט"ז, 23-19

מרבית התחנות בויה דולורוזה פתוחות בין 9:00-12:30 ובין 14:00-17:00. התהלוכה הפרנציסקנית בימי שישי מתחילה כל יום שישי בשעה שלוש אחר הצהרים בחורף ובארבע בקיץ.

ויה דולורוזה באמנות

נושא הפסיון ודרך הייסורים תופסים מקום נכבד באומנות הפיגורטיבית הנוצרית. החל מהפרסקו של ג'וטו (Giotto) בקפלת ארנה בפדואה וה-Maestà של דוצ'יו (Duccio di Buoninsegna).

בקולנוע הוצגה הוויה דולורוזה במספר סרטים על חיי ישו, כאשר הנודע והשערורייתי ביניהם הוא הפסיון של ישו, סרטו של הבמאי האמריקאי מל גיבסון משנת 2004. הסרט מתאר בפרוטרוט ובאופן גרפי את שתים עשרה השעות האחרונות בחייו של ישו, ומציג את כל אירועי הוויה דולורוזה.

לקריאה נוספת

• אלי שילר, דרך היסורים, קרדום 9, 1980.
• Sarah Kochav, Via Dolorosa, Yad Ben Zvi, 2000
• John Kenneth Campbell, The Stations of the Cross in Jerusalem, 1986

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ויה דולורוזה

• תיאור מפורט של ויה דולורוזה באתר של christusrex
• ויה דולורוזה באנציקלופדיה הקתולית
• הפסיון של ישו באמנות

הערות שוליים

גלריית תמונות

• 

  ויה דולורוזה, 1925 לערך

• 

  סימון התחנה השנייה - קפלת כפיית הצלב

• 

  פסל ישו האסור בקפלת כפיית הצלב - התחנה השנייה

• 

  סימון התחנה השלישית - ישו נופל בפעם הראשונה

• 

  סימון התחנה השישית - ורוניקה מנגבת את פני ישו

• 

  איקונה של ורוניקה עם הממחטה, בחנות המזכרות בתחנה השישית

• 

  העמוד בתחנה התשיעית (מימין - נזיר קופטי)

• 

  כנסיית הלנה הקופטית בתחנה התשיעית