ויולה דה גמבה
כּוֹנֶרֶת בֶּרֶךְ או וִיּוֹלָה דָה גָמבה (מאיטלקית: viola da gamba; באנגלית: viol) הוא שמה של קבוצת כלי נגינה, ממשפחת כלי הקשת. הוויולה דה גמבה (ויולת רגל) הייתה נפוצה, בגדלים שונים, החל מסוף ימי הביניים ובתקופת הרנסאנס, ועד לסוף תקופת הבארוק. באנגלית ובכמה שפות אחרות נקראת הוויולה דה גמבה גם בשם "ויול" (viol), והמשפחה כולה היא "משפחת הוויולים" (משפחת הכונרות). בימינו, בדרך כלל, כאשר אומרים ויולה דה גמבה הכוונה היא לכלי הבאס ("ויול באס").[1]
 | |
| סיווג | קורדופוניים |
|---|---|
| קבוצה | כלי קשת, כלי מיתר |
| נגנים | קטגוריה:נגני ויולה דה גמבה |
| מנעד | |
 | |
  | |
למרות השם הדומה, אין לבלבל בין הוויולה דה גמבה והוויולה הרגילה (או בשמה המלא "ויולה דה בראצ'ו", כלומר ויולת זרוע). כמו כן, למרות שמנגנים בגמבה בתנוחה המזכירה את הצ'לו, אין קשר בין הצ'לו ובין משפחת הוויולים; הכינור והצ'לו שייכים שניהם למשפחת הכינורות – הוויולות דה גמבה, לעומת זאת, התפתחו הן מן הכלי הערבי רבאב (ראו ספרו של Ian Woodfield: The Early History of the Viol) וכן מן הכלי הספרדי ויוּאֶלָה (vihuela), שבו ניגנו גם בפריטה וגם בקשת, וממנו התפתחה במקביל גם הגיטרה.
בצרפת של תקופת הבארוק נחשבה הוויולה דה גמבה לכלי אצילי במיוחד, וצלילה נחשב כדומה במיוחד לקול האנושי. גדולי מלחיני הבארוק והרנסאנס כתבו לכלי – הבולטים ביותר הם קופרן, טלמן, בוקסטהודה, מרן מארה ובאך, שכתב שלוש סונאטות קונצ'רטנטיות לויול וצ'מבלו. כמו כן נמנה עליהם קארל פרידריך אבל, שהיה מפורסם בכישרון נגינתו על הכלי, וכתב את רוב יצירותיו לכלי זה.
לקראת אמצע המאה השמונה עשרה יצאה הוויולה דה גמבה בהדרגה מן האופנה ואת מקומה תפס הצ'לו בעל הצליל המבריק יותר. קרל פיליפ עמנואל באך היה בין האחרונים שחיברו יצירות לכלי. היידן כתב סדרת יצירות לבריטון, כלי מיתר ממשפחת כלי הקשת, ושוברט חיבר סונאטה לארפג'ונה, אף היא גלגול מאוחר של הכלי.
לויולה דה גמבה שישה או שבעה מיתרים, המכוונים בקוורטות וביניהם גם טאצה אחת (בניגוד לכלים ממשפחת הכינור המכוונים בקווינטות). כמו בכל כלי הבארוק, המיתרים עשויים ממעי חיה (הנקרא בעברית לעיתים "גיד"), והמיתרים הנמוכים עשויים מעי מלופף מתכת. לכל הכלים במשפחת הגמבה שריגים על השחיף, בדומה לגיטרה, אך הם ניידים ועשויים אף הם מעי. זהו אחד הגורמים לצלילה המיוחד של הוויולה דה גמבה, משום שהשריג משמש כגשר, והמיתר מצלצל כמיתר פתוח. לוויולה דה גמבה גשר פחוס יותר, המאפשר נגינה קלה יותר של אקורדים.
את כלי הבס ממשפחת הוויול מקובל להחזיק בין הברכיים. את הכלים הקטנים יותר מחזיקים במאונך על הברכיים. את הכלי הנמוך ביותר במשפחת הוויול, הוויולונה (אביו של הקונטרבס), משעינים על הרצפה. לכלים ממשפחת הוויול (כמו גם לקונטרבס המודרני) כתפיים "שמוטות", ומנגנים בהם בקשת המוחזקת מעל כף היד, ולא מתחתיה כמו במשפחת הכינור.
בשנים האחרונות, עם צמיחתה של התנועה למוזיקה עתיקה, התעוררה מחדש ההתעניינות בכלי, והיום הוא בין הכלים הפופולריים ביותר ונשמע במאות הקלטות, כמו גם באולמות הקונצרטים. אחד הגורמים לפופולריות הגוברת שלו היה הסרט הצרפתי כל הבקרים שבעולם, בכיכובו של ז'ראר דפרדייה, שגיבוריו הם המלחינים הצרפתיים מרן מארה וז'אן דה סן קולומב, שכתבו יצירות רבות לגמבה. הפסקול של הסרט, בביצועו של נגן הוויול המפורסם ז'ורדי סאוואל, היה לרב מכר.
קישורים חיצוניים עריכה
- קטע נגינה בויולה דה גמבה באתר YouTube (בביצוע נימה בן דוד - ויולה דה גמבה)
- ויולה דה גמבה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ יאן וודפילד ולוסי רובינזון, הערך "ויול" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין