וירג'יניה צוקי
וירג'יניה צוקי (באיטלקית: Virginia Zucchi 10 בפברואר 1849 – 12 באוקטובר 1933) הייתה רקדנית איטלקייה. הקריירה שלה כבלרינה נמשכה מ-1864 עד 1898, והיא נודעה בכינוי "צוקי האלוהית" או אפילו "וירג'יניה האלוהית" הודות לכשרונה האמנותי, כושר ההבעה והווירטואוזיות שלה.[1] זכורה ביותר ממורשתה הופעתה ב"לה אסמרלדה פה דה סיס", שמריוס פטיפה יצר למענה ב-1886 למוזיקה של ריקרדו דריגו. צוקי נודעה כאמנית דגולה בברלין, לונדון, פריז, מדריד, מילאנו, נאפולי ורומא. השפעתה ניכרה ביותר בהבאת הטכניקה האיטלקית לרוסיה.
 | |
| לידה |
10 בפברואר 1847 Cortemaggiore, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
12 באוקטובר 1930 (בגיל 83) מונטה קרלו, מונקו |
| מקום לימודים |
בית הספר לבלט של תיאטרון לה סקאלה |
  | |
ביוגרפיה עריכה
וירג'יניה צוקי נולדה בקורטמג'ורה. היא למדה בלט אצל לפרי וקרלו בלאסיס במילאנו.[2] הופעתה הבכורה שלה הייתה ב-1864 בורזה ומשם המשיכה לרקוד ברחבי איטליה, בברלין ובפריז. בשנת 1885 נסעה לסנקט פטרבורג לרקוד במשך הקיץ בקין גרוסט, אחד מתיאטראות המוזיקה שהחליפו את התיאטרון האימפריאלי לעונת הקיץ בסנקט פטרבורג. התיאטרון האימפריאלי היה התיאטרון הרוסי הרשמי, שנסגר למשך לחודשי הקיץ. לא זו בלבד, שצוקי זכתה לפופולריות ולהערכה מצד קהל הצופים בהופעותיה אלה, אלא שבהופעתה לפני הצאר, עמד זה על כך שהיא תצטרף לתיאטרון מריאינסקי הרוסי, שם רקדה עד 1888. בתקופתה בתיאטרון האימפראילי, רקדה ב"מסע לירח" (1885), "פדמאנה בברהמה" (1885), קופליה, ורבים מן הבלטים של מריוס פטיפה, הן חדשים והן מחודשים, בהם "בת פרעה" (1885), הנערה הסוררת (1885), "לה אסמרלדה" (1886) ו"צו המלך או תלמידי דופרה" (1887). במקרה אחד, בהנחיית פטיפה, ביצעה צוקי סולו שלם en pointe (על בהונות)
הודות לעוצמת הדינמיקה הדרמטית של הופעותיה, הייתה צוקי ההשראה ליצירת "Mir iskusstva", או "עולם האמנות", תנועה שיצרו אנשי הבלט רוס, לאון בקסט, סרגיי דיאגילב ואלכסנדר בנואה. יחד ייסדו השלושה כתב עת באותו שם, שהתמקד יותר באמנויות החזותיות מאשר באמנויות הבמה. ב-1917 צייר בקסט תמונת דיוקן של צוקי בת ה-68.
על תקופה זו אומרים מרי קלארק, מבקרת המחול, וקלמנט קריספ: צוקי חוללה מהפכה בבלט הרוסי. הקסם שבנוכחותה, העוצמה הרגשית יוצאת הדופן שבהופעותיה לכדו את דמיונו של קהל הצופים וגם של אמנים אחרים. למרבנה הצער, נאסר עליה [אז] להופיע על הבמות האימפריאליות בכוח צו של הצאר, בגלל קשר בלתי חוקי עם בן-אצולה.
לאחר שתקופת עבודתה עם הבלט האימפריאלי הסתיימה, רקדה צוקי במוסקבה ובסנקט פטרבורג עם להקה משלה, בסוף שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90' של המאה ה-19. קוזימה וגנר הזמינה אותה ליצור כוריאוגרפיה לבכחנליה בטנהויזר, כשהאופרה עלתה לראשונה בפסטיבל ביירוית בשנת 1891. היא הופיעה גם בארמון גרנייה (האופרה הלאומית של פריז) בשנת 1895. הופעתה האחרונה התקיימה בניס, צרפת בשנת 1898. היא תרמה גם להתפתחות בית הספר של בלט סנקט פטרבורג, והשפעתה תרמה לכך, שבית הספר הגביר את דרישותיו מן הרקדנים במונחים של שלמות טכנית.
בהמשך פרשה צוקי למונטה קרלו, שם פתחה בית ספר והייתה למורה. ריקודה השפיע על רקדניות רבות אחריה, בהן מתילדה קשסינסקה. על הפעם הראשונה שראתה את צוקי אמרה קששינסקה: "הייתי בת ארבע-עשרה כשווירג'יניה צוקי המפורסמת הגיעה לסנקט פטרבורג. מן היום שצוקי הופיעה על הבמה שלנו התחלתי לעבוד באש-להבה, במרץ ובמסירות: חלומי היחיד היה לחקות אותה. התוצאה הייתה, שכשעזבתי את בית הספר הייתה לי כבר שליטה מלאה בטכניקה."
וירג'יניה צוקי מתה בניס.
לקריאה נוספת עריכה
- From Petipa to Balanchine: classical revival and the modernization of ballet|first=Tim|last=Scholl|publisher=Routledge|year=1994|isbn=978-0-415-09222-7
קישורים חיצוניים עריכה
- וירג'יניה צוקי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)