ז'ורז' מנדל
ז'ורז' מַנדֵל (בצרפתית: Georges Mandel; 5 ביוני 1885 - 7 ביולי 1944) היה מדינאי צרפתי יהודי. נרצח על ידי אנשי "המיליציה הצרפתית" של ז'וזף דארנן.
 | |||||
| צילום משנת 1932 | |||||
| לידה |
5 ביוני 1885 שאטו (אנ'), הרפובליקה הצרפתית השלישית  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| נרצח |
7 ביולי 1944 (בגיל 59) פונטנבלו, צרפת של וישי | ||||
| מדינה |
 צרפת | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות של פאסי, פריז, צרפת | ||||
| בן או בת זוג |
דווה דאסי | ||||
| |||||
  | |||||
| כינויים נוספים | שם לידה Louis Georges Mandel |
|---|---|
| בן או בת זוג |
דווה דאסי |
| | |
ביוגרפיה עריכה
מנדל נולד במחוז איוולין שבצרפת בשם לואי ז'ורז' רוטשילד (Louis George Rothschild), למשפחה יהודית בעלת הכרה לאומית צרפתית אשר נמלטה מאלזס עם כיבושה בידי גרמניה במלחמת צרפת–פרוסיה בשנת 1871. בנעוריו, הושפע מנדל מפרשת דרייפוס, אשר חיזקה בלִבו הן את ההכרה היהודית והן את הלאומיות הצרפתית.
מנדל החל לעבוד כעיתונאי בעיתון "ל'אורור", עיתונו של ז'ורז' קלמנסו, שבו פרסם אמיל זולא את מאמרו "אני מאשים...!". שם גם נתן לעצמו את שם העט "ז'ורז' מנדל", על מנת שלא יזוהה עם משפחת הבנקאים רוטשילד (אשר אכן לא הייתה לו אליהם קרבת דם); השם מנדל הוא שם נעוריה של אמו.
בשנת 1906 החל לעבוד כעוזרו האישי של ז'ורז' קלמנסו, אשר הפך בשנת 1917 לראש ממשלתה של צרפת. הוא שימש כראש קבינט המלחמה של קלמנסו, שכונה "הנמר", בתקופה קריטית ביותר במלחמת העולם הראשונה. רבים מייחסים לו תרומה ניכרת לניצחונה של צרפת במלחמה, להישגיה בשלב זה, ולעמידתו הנחושה של קלמנסו. כשלישו הקרוב וידידו האישי למד מנדל מעוז רוחו של קלמנסו, וגם קיבל מן היוקרה שייחסו לו הצרפתים. במצעד הניצחון בפריז ב-14 ביולי 1919 ליווה מנדל את קלמנסו וישב לצידו על הבמה הממלכתית, לצִדם של הנשיא רמון פואנקרה והמרשלים ז'ופר ופוש.
בשנת 1919 נבחר מנדל לבית הנבחרים מטעם ז'ירונד, והחל בקריירה פוליטית עצמאית. קלמנסו אמר עליו[1]:
- "הבוקר בקרני מאנדל... ודיבר בלי הפוגות במשך חצי שעה. משפתיו נבע מפל מים ממש ויש להודות כי לא רב היה ערכם של הדברים. מאנדל הוא מגזע הנביאים. הוא אוהב להתנבאות. ... הוא אדם אמיץ לב, שאינו נופל ברוחו גם בהשארו בבדידותו."
מנדל, שהיה מהבלתי תלויים באגף הימין של הפרלמנט, כיהן כשר הדואר בין השנים 1934–1935[2][3], תפקיד שבו זכה לפקח על עלייתו לאוויר של השידור הראשון של הטלוויזיה הצרפתית ב-26 באפריל 1935. בהמשך, לאחר נפילת ממשלת "החזית העממית", כיהן כשר המושבות בין השנים 1938–1940[4]. מנדל יזם הגברת הגיוס לצבא של תושבי המושבות[5] ובין השאר יזם הבאת כוחות צבא של שחורים מהמושבות באפריקה להגנת צרפת, בשנת 1938[6].
מתחילת שנות השלושים היה קולו של מנדל בין הקולות היחידים באירופה אשר התריעו מפני סכנת הנאציזם והתחמשותה מחדש של גרמניה. עוד בנובמבר 1933, פחות משנה לאחר עליית היטלר לשלטון, הפיץ מנדל עלון המתריע מפני הסכנה, שנראתה אז לרבים רחוקה ומעורפלת; בצרפת של שנות השלושים היה זה קול קורא במדבר. מנדל היה תומך נלהב בכינון ברית צבאית עם ברית המועצות. הסכם ריבנטרופ–מולוטוב ואירועי הסכם מינכן טרפו את קלפיו, אך הוא נותר מתנגד קולני לנאציזם, וממחנה "התקיפים" בממשלות שבהן מספר התבוסתנים, אשר ראו בהיטלר לא סכנה שיש להישמר ממנה אלא כוח שיש לחבור אליו, גדל בהם והלך.
במלחמת העולם השנייה עריכה
עם הפלישה הנאצית לצרפת ב-10 במאי 1940 מונה מנדל לשר הפנים בממשלתו של פול ריינו[7]. בתפקידו זה עשה כל שיכול בממשלה כדי לקדם את העמידה התקיפה כנגד הנאציזם, ולמנוע את התבוסתנים מלהיכנע. בשלבים רבים ומכריעים של הלחימה, בששת השבועות שבין הפלישה ובין כניעתה של צרפת, היה מנדל עמוד התווך של אלה הסבורים כי אין להיכנע לגרמנים וכי יש להמשיך את המלחמה בכל מחיר. שארל דה גול מספר בזיכרונותיו כיצד מנע ממנו מנדל מלהתפטר ב-13 ביוני 1940, תוך שהוא משכנע אותו כי המלחמה רק בראשיתה וכי עוד נכונו לו עלילות. אולם צירופו לממשלה של התבוסתן אנרי פיליפ פטן, ומינויו למפקד הצבא של מקסים וייגאן, הסיטו את נקודת הכובד בממשלה, כך שבסופו של דבר, לא היה ביד התקיפים לעצור את הכניעה, וראש הממשלה פול ריינו נאלץ להתפטר, ב-16 ביוני 1940, ולהעביר את הגה השלטון לידי פטן.
באותו היום, ב-16 ביוני הציע הגנרל הבריטי אדוארד ספירס למנדל להצטרף אליו ואל דה גול בטיסה ללונדון ולהמשיך משם את המאבק. מנדל סירב במילים: "אתה חושש לחיי בגלל שאני יהודי, ובכן, דווקא בגלל יהדותי עלי לסרב. אם אעלה אתך על המטוס הדבר ייראה כאילו נמלטתי, כאילו אני מפחד."
בעת שהתבררו ממדי התבוסה הצבאית הצרפתית היה מנדל מן המצדדים בהמשך הלחימה ממושבות צרפת בצפון אפריקה והקמת ממשלה צרפתית גולה שם. לאחר עליית פטן לשלטון והקמת ממשלת וישי נעצר מנדל, אך מיד שוחרר[8]. הוא ניסה לארגן את יציאתם של נשיא הרפובליקה, נשיאי האספה הלאומית והסנאט ופרלמנטרים רבים לצפון אפריקה. בפועל, רק מנדל ועוד 25 פרלמנטרים צרפתים עלו על הספינה "מאסיליה" ב-21 ביוני 1940 והפליגו למרוקו, מתוך כוונה להוות את השלד לממשלה הגולה.
עם הגיעו למרוקו נעצר מנדל על ידי הנציב הצרפתי שם, הגנרל שארל נוגס, מתומכי צרפת של וישי. הוא הוחזר לצרפת ונשלח למעצר בטירת שאזרון, שם כבר היו כלואים פול ריינו, אדואר דאלאדיה והגנרל מוריס גמלאן. ב-7 בנובמבר 1941 נידונו כל הארבעה על ידי המרשל פטן למאסר עולם, אותו נשלחו לרצות במבצר פורטלה. וינסטון צ'רצ'יל אשר תיאר את מנדל כ"ראשון בהתנגדות" וייתכן שהעדיף אותו על דה גול כמנהיגה של צרפת החופשית, ניסה לארגן את שחרורו, אך לשווא. מנדל נועד להיות בין הנאשמים העיקריים במשפט ריום שארגן פטן, בו ניסו אנשי משטר וישי להטיל את האשמה בתבוסת צרפת ובפרוץ המלחמה על ממשלות צרפת בראשות בלום, דאלאדיה וריינו, אך בסמוך לפתיחת המשפט, בתחילת 1942 נמחק שמו מרשימת הנאשמים. העדרו מהמשפט הועלה על ידי ליאון בלום כהוכחה שהמשפט פוליטי[9].
עם כיבוש דרומה של צרפת בידי הגרמנים בנובמבר 1942 נמסרו מנדל וריינו לידי הגסטאפו ונשלחו למחנה הריכוז זקסנהאוזן שבאורניינבורג. לאחר מכן הועבר מנדל למחנה בוכנוואלד, שם כבר הוחזק לאון בלום. הוא הצליח לשרוד שם, אך עם התקדמות כוחות בעלות הברית לתוך צרפת לאחר הפלישה לנורמנדי ביוני 1944, מסר הגסטאפו את מנדל לידי אנשי המיליציה הצרפתית בראשותו של ז'וזף דארנן. מנדל הועבר לידיהם ב-4 ביולי, ושלושה ימים לאחר מכן, ב-7 ביולי 1944 נרצח בידי אנשי המיליציה ביער פונטנבלו שליד פריז, כנקמה על התנקשות הרזיסטאנס בשר התעמולה פיליפ אנריו. הוא נקבר בבית העלמין פאסי בפריז.
לזכרו עריכה
בשנת 1949 הוקמה אנדרטה לזכרו בטקס בנוכחות דה גול. בתו של מנדל החרימה את הטקס בגלל, מה שהיא כינתה, ניצולו הפוליטי של הטקס על ידי דה גול[10].
כיום עומדת אנדרטה לזכרו של מנדל בסמוך למקום בו נרצח, ליד כביש N7, בין פונטנבלו (בקרבתה נמצאת טירת פונטנבלו) והעיר נאמור.
נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, אשר כיהן (בשנת 2005) בתפקידו של מנדל, שר הפנים של צרפת, כתב בשנת 1994 ביוגרפיה אוהדת של מנדל. הביוגרפיה עובדה לסרט שהוקרן בטלוויזיה הצרפתית.
ב-2006 נקרא על שמו של ז'ורז מנדל המחזור ה-56 של קציני המשטרה בוגרי "בית הספר הלאומי הגבוה של משטרת צרפת".
לקריאה נוספת עריכה
- Sherwood, John M., Georges Mandel and the Third Republic, Stanford University Press, 1970.
קישורים חיצוניים עריכה
- ג'ורג' מאנדל איש היום בצרפת, המשקיף, 20 במאי 1940
- מאנדל בכלא, המשקיף, 20 בפברואר 1942
- א. פוירשטיין, ג'ורג' מאנדל, הצופה, 25 ביולי 1944
- ז'ורז' מנדל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ז'ורז' מנדל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ז'ורז' מנדל (1885-1944), דף שער בספרייה הלאומית(הקישור אינו פעיל, 19.12.2023)
הערות שוליים עריכה
- ^ קלימנסו על יהודים מפורסמים אחדים, דואר היום, 28 בינואר 1930
- ^ בעקבות הטלגרמות, דבר, 26 בינואר 1936
- ^ מאנדל, מיניסטר הדואר בצרפת, דבר, 7 בפברואר 1936
- ^ ג'ורג' מאנדל, הצופה, 2 במאי 1938
- ^ נפתלי שטרן, בלילות אפלים, הצופה, 4 באוקטובר 1939
- ^ צבא הכושים של מאנדל, הצופה, 17 ביוני 1938
- ^ השנויים בממשלת צרפת, המשקיף, 20 במאי 1940
- ^ מזימות אנשי ווישי נתגלה, המשקיף, 19 באוגוסט 1940
- ^ דלדיה ובלום תוקפים את מביימי משפט ריאום, המשקיף, 22 בפברואר 1942
- ^ מ. יארבלום, דה גול מקבל לקח ממשפחת מאנדל, דבר, 16 בנובמבר 1949