חג'אב

חִגַ'אבּ (בערבית: حجاب; יש הכותבים חיג'אב, בכתיב מלא) משמעותו בערבית "כיסוי". בשפה הערבית המילה משמשת בעיקר לכיסוי ראשה וגופה של אישה, אולם באסלאם, "חג'אב" משמש במשמעות כללית של צניעות.

נשים סוניות נדרשות ללבוש ביגוד רחב שאינו צמוד לגוף, בין אם על ידי לבישת בגדים מערביים צנועים (כגון חולצות ארוכות וחצאיות), או על ידי לבוש מסורתי, דוגמת הג'ילבאב, שהוא כעין חלוק רחב שמכסה את זרועות הידיים ואת הרגליים.

ישנם עולמא (חכמי דת איסלאמיים) המעודדים את כיסויי הראש והפנים מלבד העיניים, ויש מעדה זו הטוענים שזו אף חובה דתית, אולם רוב העולמא דורשים את כיסוי כל הגוף בלבד, ללא הפנים והידיים, ומהם אף מתנגדים לכיסוי הפנים. אין הסכמה על הגיל בו מחויבת הילדה להתחיל ללבוש את החג'אב, אך במדינות מוסלמיות רבות, הבגרות המינית היא השלב המכריע. בזנזיבר, למשל, הילדות מתכסות מגיל שלוש.^[^{דרוש מקור]}

בנוכחות גבר שאינו מַחְרַם (כלומר אינו מהמשפחה הקרובה), על האישה להתלבש בצורה שלא תעורר משיכה מינית. במקום מוצנע בנוכחות מחרם הכללים פחות מחמירים, אולם בנוכחות הבעל בלבד, רוב העולמא רואים בחיוב רב את החופשיות של הבעל ואשתו.

החיג'אב במקורות האסלאם עריכה

האסלאם הדגיש את רעיון ההלבשה וההתנהגות הצנועה עבור גברים וגם נשים. ישנם שלושה איאת בקוראן שבהם אלוהים מדבר על סוגיית החיג'אב והצניעות.

סורת א-נור, איה 30: "قُلْ لِلْمُؤْمِنِينَ يَغُضُّوا مِنْ أَبْصَارِهِمْ وَيَحْفَظُوا فُرُوجَهُمْ ۚ ذَٰلِكَ أَزْكَىٰ لَهُمْ ۗ." ("אמור למאמינים כי יצניעו את מבטם וישמרו על תומת ערוותם כי בזאת תרבה טוהרתם") - זוהי פקודה לגברים מוסלמים שאסור להם להסתכל על נשים בתאווה וכהם צריכים להטיל את מבטיהם כלפי מטה.
סורת א-נור, איה 31: "وَقُلْ لِلْمُؤْمِنَاتِ يَغْضُضْنَ مِنْ أَبْصَارِهِنَّ وَيَحْفَظْنَ فُرُوجَهُنَّ وَلَا يُبْدِينَ زِينَتَهُنَّ إِلَّا مَا ظَهَرَ مِنْهَا ۖ وَلْيَضْرِبْنَ بِخُمُرِهِنَّ عَلَىٰ جُيُوبِهِنَّ ۖ" ("אמור למאמינות כי תצנענה את מבטן ותשמורנה על תומת ערוותן ולא תחשופנה את שכיות חמדתן מלבד הנגלות שבהן, ותכסינה ברעלותיהן את חזותיהן") - פסוק זה מבחין בין שני סוגים של שכיות חמדה: "נגלֶה" שמותר להראותו כמו הפנים; "נסתר" שאסור להראותו, כל הגוף מלבד הפנים והידיים. בחלקו השני של הפסוק אלוהים מבקש מנשים להניח את רעלותיהן על חזותיהן.^[1] בפסוק זה המילה חיג'אב לא מוזכרת. במקומה, מופיעה המילה ח'מאר ( خمار). מילה זו נגזרת מהמילה ח'מר שפירושה בערבית אלכוהול. על-פי דת האסלאם, האלכוהול הוא חומר שחוסם את המוח או מכסה אותו. זו גם הסיבה שכיסוי הראש מכונה כך. הכיסוי מכסה את הראש בדיוק כפי שאלכוהול מכסה את המוח. הפסוק אומר: "ותכסינה ברעלותיהן את חזותיהן". לפי פרשני האסלאם נשים בתקופה הקדם- אסלאמית, נהגו לכסות את שעריהן בחתיכת בד ששמה "ח'מאר" (רעלה), ולחשוף את האוזניים והצוואר; בפסוק זה, אלוהים מבקש מהנשים לשמור על שעריהן מכוסה אבל גם לכסות את האוזניים, הצוואר והחזה.^[1]
סורת אל-אחזאב, איה 59: "يَا أَيُّهَا النَّبِيُّ قُلْ لِأَزْوَاجِكَ وَبَنَاتِكَ وَنِسَاءِ الْمُؤْمِنِينَ يُدْنِينَ عَلَيْهِنَّ مِنْ جَلَابِيبِهِنَّ" ("הוי הנביא, אמור לנשותיך ולבנותיך ולנשות המאמינים כי עליהן לעטוף עצמן בגלימותיהן") - לפי פרשני האסלאם, הפסוק הזה מתייחס להטרדה מינית של נשות העיר מדינה (المدينة). הג'לבאב מבדיל בין הנשים המוסלמיות לבין אלה של הג'אהליה (תקופה קדם-אסלאמית, "תקופת הבערות", שהתאפיינה בפולחן אלילים, רצח נשים, עבדות והשפלת נשים). הפסוק אומר שהמטרה היא להגן על הנשים המוסלמיות במדינה.^[1]

פולמוס בנושא החיג'אב עריכה

לטענת התומכים בלבישת החיג'אב, הרציונל מאחורי לבישת בגד זה הוא מזעור האפשרות למשיכה מינית והשפלה מוסרית בחברה עבור גברים ונשים. על פי עמדתם, החיג'אב מפחית את הסבירות לתקיפות מיניות נגד נשים^[2] ומאפשר לנשים להיראות כישויות אינטלקטואליות ולא כישויות מיניות. לטענתם, הוא מאפשר לנשים לבסס את כבודן על סמך אמות מידה משמעותיות דוגמת ידע, יושר וחינוך. מחקר שהתפרסם בכתב העת PLoS one שחקר את השפעת החיג'אב על מידת האטרקטיביות^{[דרושה הבהרה]} של נשים על נשים מוסלמיות צעירות, מאיחוד האמירויות הערביות שלובשות באופן יומיומי בעצמן את החיג'אב. המחקר מצא כי החיג'אב אכן הוא מפחית את האטרקטיביות של האישה, ודי בחיג'אב הלבוש באופן חלקי, בו רואים את השערות בקדמת הראש, על מנת לעורר את ההשפעה.^[3] לעומת זאת, במקומות מסויימים החיג'אב, הוא כלי לשליטה על האישה שלילת עצמאותה, ולדיכויה בחברה הדתית הערבית אישה שתמנע מלבישת חגא'ב יכולה להענש בסנקציות גופניות קשות.

למרות הפסוקים שבהם מוזכר החיג'אב בקוראן, יש כאלה שלא מאמינים בחיג'אב ובחשיבות שלו. דוגמה לכך אפשר לראות במאמריו של צאלח דיאב, איש עסקים מצרי. מאמריו פורסמו תחת הכותרות "שחרור המוחות" ו"האם השיער הוא ערווה?". במסגרתם הוא טען שעטיית החיג'אב אינה חובה הלכתית. הוא טען כי האינדוקטרינציה הדתית במצרים היא זו שכפתה את החיג'אב על הנשים במדינה, וכי אין לחיג'אב שום אזכור בקוראן. לדבריו, "האזכור הראשון של הערווה היה לאחר שאדם וחווה אכלו מעץ הדעות והפרו בכך את צו האל. הערווה הייתה מוסתרת בעלה של תות, וזה היה הכיסוי הנדרש אז". דיאב גם התייחס לפסוק: "ותכסינה ברעלותיהן את חיקיהן". לטענתו: הפירוש שנתנו חכמי ההלכה למילה "גיובהן" (בעברית חיקיהן) הוא ברור ואין חולקים עליו, החיק הוא הפתחים והכוונה בפסוק היא לפתח החזה ולא לכיסוי השיער.^{[דרושה הבהרה]}

הפרספקטיבה של הנשים המוסלמיות עריכה

מיליוני נשים מוסלמיות בוחרות ללבוש את החיג'אב כחלק מאמונתן, אך גם נשים רבות מחויבות ללבוש את החיג'אב מכוח חוק המדינה או השריעה השולטים במדינה. נשים מוסלמיות מציגות מגוון דעות בנושא: אישה אמריקאית ממשפחה נוצרית שהתאסלמה, סיפרה שהיא "לובשת חיג'אב כדי לאמץ את היופי של דתי".^[4]

מחקר שנעשה על ידי סטפן ביגיר מאוניברסיטת ווסטר בבריטניה דן בנושא החיג'אב והתייחס לפרספקטיבת הנשים המוסלמיות עצמן, המחקר כולל נשים מכל רחבי העולם. תשובת אחת המשתתפות כשנשאלה מה זה חיג'אב בשבילך: "חיג'אב הוא חלק מאישיותי, זה לא רק חתיכת בד על ראשי חיג'אב, הוא הכול בשבילי אני לא מדמיינת לעצמי שאני אסיר אותו. מה שאני לובשת עכשיו זה המינימום".^[5]

לעומת זאת, חלא שיח'ה, שחקנית מצריה, החליטה לפני כמה שנים להסיר את החיג'אב. היא התגוררה בשנים האחרונות בקנדה, והחליטה להסיר את החיג'אב וכן לחזור למשחק, לאחר 12 שנים שבהן לא עסקה בתחום, ואימצה אורח חיים דתי אדוק ועטתה חיג'אב ואף ניקאב. היא סיפרה כי החלטה זו הייתה מאוד קשה ונעשתה לאחר חשיבה מעמיקה. הדבר עורר שיח ציבורי נרחב במדינה בין מתנגדים לתומכים ומצא ביטוי גם במאמרים רבים שפורסמו בעיתונות המצרית.^[6]

בחקיקה ובפסיקה עריכה

ישנן מדינות בהן מקובל שהחג'אב נאכף על ידי משטרה דתית, כמו באיראן ובשלטון הטליבאן באפגניסטן.

בצרפת נחקק בשנת 2004 חוק האוסר הצגת סמלים דתיים בבתי הספר, ובכלל זה אוסר על לבישת חג'אב בבתי הספר.

בישראל נדונה סוגיה זו בפסקי דין אחדים. בג"ץ מונה ג'בארין נגד שר החינוך עסק בתלמידה שביקשה להופיע בבית ספר נוצרי בכיסוי ראש, להשתתף בשיעור שחיה כשהיא לבושה בשמלה ועוד, בניגוד לעמדת בית הספר. השופט אהרן ברק קיבל את עמדת בית הספר ונימק:

"אכן מן המפורסמות הוא כי לכל אדם בישראל - לרבות כל קטין - מוכר חופש המצפון והדת. ... למותר לציין, כי חופש האמונה והדת אינו מוחלט. יש לאזן בינו לבין חופשים וחירויות אחרים הנתונים לפרטים. יש לאזן בינו לבין צורכי הכלל. אכן, אילו ביקשה העותרת לכסות את ראשה במטפחת, כמצוות דתה, בבית ספר רשמי, מן הראוי היה להכיר בזכותה זו. בית ספר רשמי הוא מסגרת ממלכתית.. כללים בדבר אחידות הלבוש אין בכוחם לגבור על חופש הדת של התלמיד. ... אך בית הספר התיכון סן-ג'וזף אינו בית ספר רשמי. הוא בית-ספר פרטי של עדה דתית מוכרת הנהנה מאוטונומיה חינוכית, כאמור בפקודת החינוך. זה מוסד שהכניסה אליו היא על בסיס וולונטרי. בית ספר זה אינו מפר את עקרון השוויון, אם הוא מסרב לקבל תלמידים בהדגישו את הצורך בלבוש אחיד ובהתנהגות אחידה? שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. לדעתי, יש לבחון את הטעמים העומדים ביסוד הדרישה ללבוש ולהתנהגות אחידה. אכן, אילו טעמים אלה היו מבוססים על האחידות כערך עצמאי, הייתי מוכן לקבוע כי חופש הדת של העותרת גובר עליהם. אך זה אינו המקרה שלפנינו. נחה דעתנו כי מאחורי דרישת האחידות בלבוש ובהתנהגות עומדים שיקולים חינוכיים הקשורים לאופיו ומהותו של בית הספר, כבית ספר של עדה דתית. באמצעות האחידות בלבוש ובהתנהגות נמצא המכנה המשותף, המאפשר לתלמידים כולם- נוצרים בני העדה היוונית-קתולית ונוצרים בני עדות אחרות, נוצרים ושאינם נוצרים- לקיים מערכת חיים משותפת בבית הספר, המבוססת על פלורליזם דתי ועדתית. פגיעה בלבוש ובהתנהגות האחידה תביא לפגיעה באופיו של בית הספר ובאיכותו הייחודית, וסופה פגיעה במסגרתו הייחודית ובעמדה הדתית (המתונה) השולטת בבית הספר."^[7]

בפסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב נפסק שסירוב לקבל מועמדת לעבודה משום שהיא עוטה חג'אב, כפי שמצווה האסלאם, היא אפליה פסולה על רקע דת, בניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.^[8] לעומת זאת, פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים עסק במורה שלאחר שנות עבודה רבות בבית ספר נוצרי החלה לעטות חג'אב ונדרשה להסירו בתחומי בית הספר, אחרת תופסק עבודתה. בקשתה של המורה להחזירה לעבודתה נדחתה, בנימוק שהדרישה להימנע מעטיית חג'אב נובעת מאופיו המיוחד של בית הספר.^[9]