חוזה סן סטפנו
חוזה סן סטפנו הוא חוזה כניעה שהכתיבה האימפריה הרוסית לאימפריה העות'מאנית בסיום המלחמה העות'מאנית-רוסית ואשר נחתם בבית בכפר סן סטפנו שליד איסטנבול (כיום ישילקיי (אנ'), שכונה בעיר) ב-3 במרץ 1878. על ההסכם חתמו ניקולאי איגנאטייב ואלכסנדר נלידוב מטעם האימפריה הרוסית ומחמד סאוופט פאשה מטעם האימפריה העות'מאנית. ההסכם סיים את המלחמה העות'מאנית-רוסית שפרצה ב-24 באפריל 1877. ההסכם הוביל לירידה משמעותית של כוחה של האימפריה העות'מאנית באזור הבלקן לאחר שאלה שלטו בבלקן ב-500 השנים שלפני כן.
 | |
| חותמים |
האימפריה הרוסית, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| מקום יצירה |
ישילקוי |
| תאריך יצירה |
3 במרץ 1878 |
  | |
-byTodorBozhinov.png)
לפי העמדה הרשמית של רוסיה, מדובר היה בטיוטה זמנית במטרה להגיע להסדר סופי עם המעצמות האחרות באזור.
החוזה הביא להקמתה של נסיכות בולגריה, זאת לאחר כ-500 שנים של שליטה עות'מאנית בשטחים הבולגרים. החוזה שנחתם ב-3 במרץ, הפך ליום העצמאות הבולגרי.
השפעות עריכה
בולגריה עריכה
ההסכם ייסד את נסיכות בולגריה, בעלת ממשלה נוצרית והזכות לקיים צבא. להלכה, האזור עדיין היה בשליטת העות'מאנים. אך בפועל תיפקדה כאומה עצמאית. השטחים של הנסיכות כללו את עמק הדנובה ורכס הרי הבלקן, חבלי סופיה, פירוט ווראניה שבעמק מורבה, תראקיה הצפונית, חלקים של תראקיה המזרחית וכמעט כל מקדוניה.
דבר זה נתן לבולגריה גישה לים התיכון, דבר שטמן בחובו את הפוטנציאל שרוסיה תשתמש בנמליה של בולגריה כבסיסים ימיים, דבר שהטריד את מעצמות האזור.
מנהיג הנסיכות עמד להיות נבחר על ידי העם הבולגרי, לקבל אישור מהאימפריה העות'מאנית ולזכות בהכרה של המעצמות. קבוצה של אצילים בולגרים ניסחו את חוקת טרנובו, החוקה הבולגרית הראשונה. הצבא העות'מאני יעזוב את בולגריה ויחליפו צבא רוסי, שישהה באזור זה שנתיים.
מונטנגרו, סרביה ורומניה עריכה
כחלק מההסכם, מונטנגרו זכתה להכרה עות'מאנית בעצמאותה ולהכפלת שטחה, כאשר היא קיבלה מהאימפריה העות'מאנית את ניקשיץ', פודגוריצה ובר.
סרביה זכתה בעצמאות ובסיפוח הערים ניש ולסקובאץ שבצפון-מזרח קוסובו.
רומניה קיבלה עצמאות מהאימפריה העות'מאנית, אך נאלצה לוותר לטובת האימפריה הרוסית על דרום בסרביה וקיבלה בתמורה את דוברוג'ה.
רוסיה והאימפריה העות'מאנית עריכה
במקום לשלם פיצויי מלחמה, ממשלת האימפריה העות'מאנית החליטה כי שטחיה של ארמניה וגאורגיה בקווקז יועברו לאימפריה הרוסית, ביחד עם מספר רב של ערים. בנוסף רוסיה מסרה את דוברוג'ה לרומניה וקיבלה בתמורה את דרום בסרביה.
האימפריה העות'מאנית תשלם פיצויים גבוהים ותשלוט באלבניה ובחלק האירופי של איסטנבול.
מדינות אחרות עריכה
וילאייט בוסניה (בוסניה והרצגובינה) הייתה אמורה להפוך למחוז אוטונומי כמו סרביה; כרתים, אפירוס ותסליה היו אמורות לקבל צורה מוגבלת של ממשל עצמי מקומי והעות'מאנים ערבו להבטחותיהם הקודמות לטפל ברפורמות בארמניה כדי להגן על התושבים.
תגובות עריכה
המעצמות האירופאיות לא קיבלו את ההסכם מפני שחששו מהגדלת כוחה של האימפריה הרוסית באזור הבלקן על חשבון האימפריה העות'מאנית, דבר שפגע באיזון הכוחות העדין של אירופה. רומניה, שתרמה רבות להצלחת האימפריה הרוסית במלחמה, התאכזבה מההסכם והציבור הרומני תפס חלקים ממנו כהפרה של הסכמים שנחתמו בין שתי המדינות לפני המלחמה כדי לשמור על שלמותה של רומניה.
אוסטרו-הונגריה התאכזבה שההסכם לא הרחיב את שליטתה בבוסניה והרצגובינה.
האלבנים ששכנו באזורים שבשליטת האימפריה העות'מאנית, התנגדו להסכם בבחינת מה שהם ראו כאובדן משמעותי של שטחים לסרביה, בולגריה ומונטנגרו, הבינו שעליהם להתאגד מבחינה לאומית כדי למשוך את עזרת המעצמות ולנטרל את כוחה של האימפריה הרוסית באזור. הדבר הביא להקמתה של הליגה של פריזרן.
סרביה חששה שהקמתה של נסיכות בולגריה תפגע באינטרסים שלה בשטחים של האימפריה העות'מאנית.
ב"חוזר סלסברי" מ-1 באפריל 1878, הבהיר שר החוץ הבריטי רוברט ססיל כי ממשלת בריטניה מתנגדת להסכם והשפעותיו החיוביות על האימפריה הרוסית. כאשר שמע ראש-ממשלת בריטניה בנג'מין דיזראלי על ההסכם, דרש מרוסיה לבטלו אחרת יֵצא למלחמה, וכך נוצר משבר עולמי. סיבות אלו הניעו את המעצמות להחליף את החוזה כאשר במצב זה התגלה ביסמרק כאיש החזק, ביוזמו את קונגרס ברלין, שנערך בין 13 ביוני ועד 13 ביולי 1878, שהוביל לשינויים בהסכם.
קישורים חיצוניים עריכה
- טקסט החוזה (באנגלית)
- טקסט החוזה (ברוסית)
- חוזה סן סטפנו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)