חולד ארץ ישראלי
חולד ארץ ישראלי הוא שמם העממי של ארבעה מיני מכרסמים מהסוג חולד (Spalax) שבמשפחת החולדיים, החיים במחילות מתחת לפני האדמה ומצויים בישראל.
 חולד ארץ ישראלי
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכרסמים |
| משפחה: | חולדיים |
| סוג: | חולד |
אטימולוגיה עריכה
הזואולוג ישראל אהרוני מפרש את שמו: נקרא כך "מפני שמחליד את הקרקע ומעלה עפר תחוח".[1] הוא נקרא גם אישות (אֵשות), על שהותו כל ימי חייו באפלה כמו באישון לילה.
תפוצה עריכה
המינים נחקרו מבחינה טקסונומית לראשונה ב-1898 על ידי אלפרד נרינג, שאסף דגימות חולדים באזור יפו. בנוסף לישראל תפוצתם היא בלוב, בסוריה, בירדן, בלבנון, במצרים, בעיראק ובאזור אנטוליה שבטורקיה. מרבית המחקרים על המין נעשו בישראל ובטורקיה. בישראל החולדים נפוצים מצפון הארץ ומרכזה עד לשטחי הנגב שבהם כמות המשקעים קטנה מ-100 מ"מ בשנה. הם מצויים בכל סוגי הקרקעות הניתנות לחפירה, למעט חולות נודדים, באזורים שמגובה פני הים עד 2,200 מטר מעל פני הים.
על פי מחקר שנעשה במכון לאבולוציה שבאוניברסיטת חיפה בסוף 2005, נמצאו עדויות גנטיות חזקות להימצאותם של ארבעה מינים בארץ ישראל:
- חולד כרמלי (Spalax [ehrenbergi] carmeli)
- חולד גולני (Spalax [ehrenbergi] golani)
- חולד גלילי (Spalax [ehrenbergi] galili)
- חולד יהודה (Spalax [ehrenbergi] judaei)
בנוסף ייתכן שקיים בישראל גם המין חולד מזרח-תיכוני (Spalax ehrenbergi).
מחקרים קודמים סברו כי קיימים הבדלים בין המינים ה"צפוניים" (golani-galili) לבין המינים ה"דרומיים" (carmeli-judaei). החולד התפתח באזור אנטוליה-אסיה הקטנה לפני 25–40 מיליון שנים, התפשט לארץ ישראל בתקופת הפליסטוקן והתבסס בצפון הארץ שהייתה בעלת אקלים דומה לאזור התפוצה המקורי. אולם חדירה לאזורים הדרומיים הייתה כרוכה בשינויים התנהגותיים רבים והתאמה לטמפרטורה גבוהה יותר וללחות תת-קרקעית ועל קרקעית נמוכה יותר. נמצא כי המינים הדרומיים "צעירים" גנטית מהמינים הצפוניים. המחקר הגנטי חשף כי מספר הכרומוזומים של הפריטים משתנה מאזור גאוגרפי אחד למשנהו: חולד גלילי (2n = 52), חולד גולני (2n = 54), חולד כרמלי (2n = 58), חולד יהודה (2n = 60), מה שהביא להכרה הוודאית כי מדובר במינים נפרדים.
לחוקרים התחוור כי השינוי האקלימי החד בין אזורי הארץ עם הרצון והאפשרות הטבעית לריבוי, הובילו להסתגלות אבולוציונית ולספציאציה של מיני החולד שמתבטאת בשינויים התנהגותיים ופיזיולוגיים.
תחום מחיה עריכה
החולד טריטוריאלי ביותר וחי ביחידות, במערכת מחילות תת-קרקעית שאותה הוא חופר בעצמו. שטחה הממוצע של המערכת כ-340 מטרים רבועים, והיא מורכבת ממחילות שקוטרן 5–10 ס"מ ומחדרים גדולים יותר המשמשים לאגירת מזון, מקום לעשיית צרכים וחדר שינה מרווח המרופד בקש. המערכת סגורה וחסרת יציאה אל פני הקרקע, תלוליות העפר מעל הקרקע משמשות לסילוק העפר, ונסתמות ברגע שהן רחוקות מחפירת החולד. מערכת המחילות חשוכה ומאופיינת בטמפרטורה ולחות קבועים, ובשינויים קיצוניים בהרכב הגזים בעתות גשם. חדר שנהרס או מתלכלך נסתם על ידי החולד ואחר נבנה במקומו. החולד פעיל במהלך היום, ובשעות הראשונות של הלילה.
תיאור תת-הסוג עריכה
גוף החולד מותאם באופן מעורר התפעלות לאורח חייו. גופו גלילי, מוארך ומכוסה בפרווה קצרה וצפופה. הוא נטול זנב ואיברים בולטים אחרים כאפרכסות אוזניים. העיניים שקועות תחת עור הגולגולת ומכוסות בקרום דק, אך החולד מסוגל להבחין בין אור לחושך. החולד מצויד בשיניים תחתונות ארוכות הבולטות מהפה, בעזרתן הוא מפורר את האדמה ומרחיב את מחילתו. בעזרת גפיו הקדמיות והאחוריות הוא מסלק את העפר לאחוריו, אז מסתובב ובעזרת ראשו השטוח דוחף אותו אל מחוץ למחילה. החלק העליון של ראשו משמש גם להידוק דפנות המחילה, כדי שלא יתמוטטו עליו בזמן תנועתו בתוכה.
התנהגות עריכה
תזונה עריכה
החולד צמחוני וניזון בעיקר מפקעות, שורשים ובצלים שאותם הוא מוצא בשעת החפירה. הוא חומס גם מזון שמעל הקרקע, על ידי חפירה סביבו ומשיכתו בשלמות אל מתחת לאדמה. את מרבית מזונו הוא אוגר בתקופת החורף, כאשר האדמה רכה ונוחה לחפירה, וכדי להימנע מאיבוד נוזלים ומחפירה באדמה היבשה של הקיץ. החולד פוגע בחקלאות ובגינות הירק, לכן יש כאלה הרואים בו כמזיק וחלק מהחקלאים נוטים לגרש אותו.
רבייה עריכה
לאחר הגשמים הראשונים בונות הנקבות את תלי ההמלטה המתנשאים לעיתים לגובה של 15 סנטימטר מעל פני הקרקע. תלי ההמלטה נבנים באדמות כבדות בלבד, ומוקפים מערכת מחילות פשוטה. תא ההמלטה עצמו נמצא מתחת לאדמה. בעונת הרבייה פוקדים הזכרים את תאי ההמלטה בתדירות גוברת והולכת, תוך השמעת קולות חיזור המורכבים משריקות ולחישות. הנקבה בוחרת את הזכר שעימו תזדווג כ-60 פעמים רצופות, במשך שעה וחצי.
ההריון נמשך כ-4 שבועות (על סמך המלטות בשבי בלבד). הנקבה ממליטה 3–5 ולדות עירומים, המתכסים בשיער בגיל שבועיים. הם נגמלים מחלב אימם לאחר חודש וחצי לערך מהיוולדם, ומוכנים לעזוב את תלי אימם ולחפש טריטוריה עצמאית אותה יחפרו בעצמם כבר בגיל 3 חודשים. הבגרות המינית מגיעה בגיל שנה, אולם סיכויי ההישרדות של החולדים הצעירים הם נמוכים. בשבי מסוגל החולד לחיות עד 21 שנים.
תקשורת והתנהגות חברתית עריכה
החולד תוקפני ביותר כלפי בני מינו, בעיקר מחוץ לעונת הרבייה. פגישה בין פרטים תסתיים לרוב בפציעות ולעיתים אף במוות. השאלה המסקרנת שדנו בה חוקרים רבים, הייתה כיצד שני חולדים הנמצאים במערכת מחילות נפרדת מתקשרים אחד עם השני? איך מועברים המסרים שמדובר באויב פוטנציאלי או לחלופין בבן זוג פוטנציאלי? איך נוצרים מפגשים יצרניים ונמנעים מפגשים מיותרים? כל זאת, לאור העובדה שחושי השמיעה והריח של החולד אמנם מפותחים ביותר, אך אינם שימושיים למרחקים ארוכים.
החולד נוהג להקיש בחלק הקדמי העליון של ראשו על דפנות המערה, 1–12 הקשות מהירות הנמשכות 0.06–0.31 שניות. הקשות אלו יוצרות תנודות העוברות באדמה, במהירות רבה ולמרחק רב, עם הפחתה מעטה בעוצמת התנודות. כך, כנראה, מתקשרים החולדים ביניהם – ללא מגע וללא ראייה. התנהגות שתועדה באמצעות משדרי רדיו שהוצמדו לחולדים, היא שהמין מפטרל במחילתו, ובהגיעו לנקודות אסטרטגיות הקרובות למחילת חולד אחר, הוא מתחיל ב"הקשות הראש", זהו סימן מובהק להיותו מאוים.
מחקר נוסף הראה את חשיבות התקשורת ללא מגע. בניסוי שנערך הפגישו שני פרטים שלא מאותו מין, לאחר שהיו במחילות נפרדות ותקשרו ביניהם באמצעות "הקשות ראש" במשך 3 חודשים. התוצאה הראתה ירידה ניכרת באגרסיביות הפרטים ונכונותם להזדווג, להבדיל מחולדים שהופגשו לאחר ימים אחדים או שלא הייתה ביניהם אף אינטראקציה תקשורתית, והניסוי הסתיים במאבקים ובפציעות.
ב-2001 גילה צוות חוקרים כי לחולד צורת ניווט ייחודית ביותר בתוך האדמה. הוא משלב בין שתי שיטות ניווט ידועות ומוכרות אצל בעלי חיים אחרים, אולם החולד הוא היחיד שמשלב ובעשותו כך חוסך לעצמו אנרגיה רבה:
- למרחקים קצרים הוא משתמש בניווט עיוור (dead reckoning) – משמע מציאת הדרך בחשכה, על ידי רישום תנועת הגוף (מפרקים ושרירים) במרחב (מהירות תנועה וכיוון). שיטה זו ידועה בשגיאותיה ומשיגה תוצאות טובות עד ל-10 מטרים בלבד.
- למרחקים ארוכים הוא מסתמך על היכרותו את השדות המגנטיים התת-קרקעיים (גאו-מגנטיים). החולד אינו משתמש ביכולת קריאתו את השדה המגנטי בכל עת, מאחר שהדבר דורש ממנו פעילות עצבית מוגברת ומשאבים אנרגטיים רבים. על כן הוא משתמש בשיטה זו רק בשעת הצורך.
בנוסף קולט החולד גם גלים סייסמיים – גלים הנוצרים בעקבות רעידות אדמה ונרשמים בסייסמוגרף. יש הטוענים כי "הקשות הראש" שהוזכרו לעיל, פועלות על עיקרון זה, ובדומה לעטלפים השולחים גלי אקולוקציה ומתחמקים ממכשולים, כך באמצעות ההקשות שולח החולד גלי קול בתוך האדמה לאותה מטרה.
החולד והאדם עריכה
התמודדות והדברה עריכה
החולד גורם נזקים הן בשטחים חקלאיים והן בגינות נוי. קיימות שיטות שונות להתמודדות עם המפגע:
- הדברה: ישנם רעלים שמשמשים לקטילת החולד, בדרך כלל בשילוב עם פתיון. פתרון זה גורם נזקים סביבתיים משניים: בעלי חיים המשתמשים במנהרות החולד לאחר מותו, כמו גם טורפים ואוכלי נבלות שניזונים מגופת חולד שהורעל נפגעים.
- הרחקה בשימוש בדחלילים פשוטים: בשיטה זו נועצים לעומק חצי מטר עד מטר מוט מתכת או עץ באדמה בסמוך למנהרות החולד, ועל המוט מניחים פחית, כך שהרוח תגרום לפחית להקיש במוט. יעילותה של שיטה זו נמוכה, ויש להשתמש בדחלילים רבים יחסית. על אף היעילות הנמוכה שיטה זו זולה וקלה ביותר למימוש.
- הרחקה על ידי אקונומיקה: בשיטה זו מטפטפים כ-10–20 סמ"ק של אקונומיקה לכל פתח של מנהרות החולד, או שתוחבים לכל פתח סמרטוט טבול בחומר. יעילות השיטה בינונית, ועל פי רוב החולד ינטוש את מערכת המנהרות לאחר שבועיים או שלושה של הטיפול, אך הוא עשוי לפתוח מערכת מנהרות חדשה ממש בסמוך.
- הרחקה על ידי "דחליל" אולטרא סוני: בשיטה זו משתמשים במוצרים מסחריים המפיק דפקים שמתפרשים על ידי החולד כהמצאות חולדים רבים אחרים באזור. לרוב ינטוש החולד את הסביבה הרועשת תוך שבוע או שבועיים.
- השמדה או לכידה על ידי מלכודות ייעודיות, כאלו הזהות לאלו שמשמשות להדברת חפרפרות במדינות אחרות. המלכודת מונחת על פתח המאורה, לאחר שנחשף פתחה וסולקה ממנה תלולית העפר. החולד ממהר לסגור פתחים חשופים שכאלו ונלכד על נקלה.
החולד במקורות השונים עריכה
חולד מוזכר בתנ"ך כאחד משמונה שרצי האדמה שנבלתם מטמאה במגע, אך משערים כי החולד המקראי הוא בעצם החולדה.[2]
"וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו..."
על פי הפרשנות התלמודית לתנ"ך, ואחריה פרשנות ימי הביניים ובראשם רש"י[3] החולד המקראי זוהה כסמור שנדחק מארץ ישראל על ידי הדלק. אם כי רש"י פירש שחלד הוא "מושטילא" ועל פי אחד הפירושים על רש"י זה בעצם קיפוד.
בסוף הרשימה מוזכר מין שגם מופיע בשמו ברשימת שרצי העוף: ”והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת”. ההסבר של רש"י לכפילות של התנשמת הוא שמדובר במין שמופיע עם כנפיים וגם בלי - עטלף וחלד (או חפרפרת).
לעומת זאת החולד של ימינו נקרא במשנה "אישות" - מלשון איש קטן על פי פסוקים בתהלים ובאיוב,[4] ובמסכת שקלים, בה דנים בהכנות לקראת האביב, מוסבר איך להכין מלכודת לחיה זו - מכיוון שנחשב מזיק ליבול.[5] ישנו מדרש הקושר את האישות לחולדים.[6]
מקור השם חולד - כמו גם שמה של החולדה (המופיעה לרוב בתלמוד) בשורש ח.ל.ד. שמשמעותו אדמה או הצבע החום, צבע האדמה: והוא גם צבע החלודה מאותו השורש.[7]
על החולד (ה"אשת") נאמר באותו מדרש: "שלשה בריות משונות משאר בריות: האישות ונחש וצפרדע. האישות - אלמלא רואה אור, אין כל בריה יכולין לעמוד לפניו!" - כלומר למרות עוורונו הוא גורם לנזק עצום, ואילו היה יכול גם לראות, אין לתאר את הנזק שהיה עושה.
החולד, הנקרא "חלונד" בערבית, נזכר בשתי אגדות עם של הערבים בגרסאות שונות. בשתיהן מוסברת היותו עיוור. באגדה אחת נשאל מה היה עושה לו היה רואה, ותשובתו היא שהיה מחבר ים לים. ענו לו: אם כך, עדיף שתישאר עיוור כי להציף את העולם אתה מבקש. באגדה השנייה באות החיות להתלונן אצל שלמה המלך על מגרעותיהן, ולאחר שהתלונן החולד על עיוורונו הציע לו המלך לבוא לארמונו עם יתר החיות. השכם בבוקר החל החולד לחפור מנהרה והגיע לפני כל החיות. שאל אותו שלמה המלך: מה היית עושה לו היו לך עיניים? והשאיר אותו עיוור לכל חייו.[8]
חקר חסינותו של החולד בפני מחלת הסרטן עריכה
החולד העיוור (הארץ ישראלי) והחולד העירום (Heterocephalus glaber), הקרוב אליו, הם שני בעלי חיים שמשך חייהם ידוע כארוך מהמקובל אצל מכרסמים בגודלם וגם תופעות ההזדקנות ה"רגילות" נדירות אצלם. החולד העיוור חי עד גיל 21 שנים לפחות. החולד העירום – עד 31 שנים.[9] מחקרים שונים הראו כי שני חולדים מאריכי חיים אלה הם בנוסף לכך, גם חסינים בפני סרטן. החולד העירום נלחם בסרטן בדרך דומה לדרכו של האדם למשל, על ידי התאבדות מתוכננת של תאים סרטניים (אפופטוזה). המנגנון הלוחם בסרטן אצל החולד העיוור (הארץ ישראלי) הוא ככל הנראה מנגנון שונה לחלוטין, הקרוי נקרוזה, פיצוץ עצמי של תאים שהפכו לסרטניים. נקרוזה היא מנגנון שבדרך כלל, אצל שאר בעלי החיים, איננו מנגנון מתוכנן, אולם במקרה של החולד העיוור, הוא מתוכנן ומסתבר שהוא אף מוצלח ביותר, בהדיפתה של מחלת הסרטן.
נבדקו תאים פיברובלסטים של שני מיני חולד ארץ ישראלי – Spalax judaei ו-Spalax golani, ובשניהם נמצא כי משהתרבתה אוכלוסיית התאים וגדלה צפיפותם, במצב המדמה סרטן, החלו התאים להפריש אינטרפרון B, ולהתפוצץ.[10][11] המחקר באשר לגורם לאותה הפרשת אינטרפרון וכיצד הוא פועל רק על תאים ספציפיים ולא על אחרים, נמשך.
במחקר אחר טופלו חולדים, חולדות ועכברים, במקביל, בחומרים מסרטנים. כל החולדות והעכברים חלו כצפוי בסרטן, אך לא כל החולדים, אף כי חלקם אמנם סבלו מגידולים שפירים.[12][13][14]
בדיקת עמידותם של תאי בני אדם חולי תסמונת לרון, שגם הם הוכחו כעמידים כמעט לחלוטין בפני סרטן (ראה הורמון גדילה והזדקנות), הראתה אף היא כי מקור העמידות הזו דומה – גם שם, התאים הפגועים מתאבדים בטרם הפכו לסרטניים ובמותם הם מגינים על הגוף כולו מפני המחלה.
קישורים חיצוניים עריכה
- אוניברסיטת חיפה - המכון לאבולוציה, Evolutionary regulation of the blind subterraneanmole rat.
- קמחי, טלי. טרקל, יוסף. Magnetic Compass Orientation in the Blind Mole, המחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל אביב.
- וליחשוב נמי תנשמת – חולד, מאמר לזכרו של החייל נעם מאירסון שנפל בקרב גבורה בבינת ג'בל, (מאתר פורטל הדף היומי). המאמר מפרט את גלגוליו של זיהוי החולד, האישה (אישות), והחפרפרת.
- על חלד וחידלון מאמרו של הרב אילן חיים פור ב"אוצר ההפכים" (באתר הניווט בתנ"ך).
- הרצאת פרופסור אביתר נבו על "החולד העיוור כפוטנציאל לטיפול רפואי עתידי", ב-יוטיוב, אוניברסיטת חיפה
- חן פונדק, הכירו את היצור היחיד שחסין לסרטן, כלכליסט
- אוניברסיטת חיפה, החולד הארצישראלי העיוור – החיה שניצחה את הסרטן אך מתקשה מול הממסד המדעי, באתר "הידען", 27 באוגוסט 2013
הערות שוליים עריכה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ט, עמוד ב'
- ^ אוצר השורשים, שורש חֹלד - "יש מפרשים מין חפרפר, ובתלמוד נקבתו החולדה"
- ^ רש"י חי בתקופת מסע הצלב הראשון. הוא סיכם וליקט את פירושיו מספרות סוף ימי בית שני ומהתלמוד, בין 700 ל-1200 שנה לפניו
- ^ ייתכן שהפרט של חיה זו נקרא "אישה" או "אשת", ובציטוט במשנה: "צדין את האישות" הכוונה לריבוי בלשון נקבה של חיה זו
- ^ בגמרא על משנה זו יש דיון על זיהוי האישות: "מאי אישות? אמר רב יהודה: בריה (כלומר יצור) שאין לה עיניים". רש"י מוסיף: "וחופר בקרקע"
- ^ "על הפסוק בתהלים: "...נֵפֶל אֵשֶׁת - בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ" - נופלין אתם כאישות הללו שאינן רואין את השמש, אלא חולדין בקרקע ויושבין שם. (מדרש שוחר טוב, על תהלים נ"ח רמז ד'
- ^ בתהלים נכתב: "שמעו נא כל העמים! האזינו כל יושבי חלד!" שמשמעותו כל יושבי האדמה. וכך מופיע בתלמוד הירושלמי, בפירוש על המשנה בפרק שמונה שרצים: "חד אמר: למה הוא מושל כל באי העולם בחולדה?" (כלומר: מדוע נקרא היקום חלד, מאותו שורש של חולדה?) "...אלא, לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים, - הרבה מינים בים מה שאין ביבשה: ואין חולדה בים." בילקוט שמעוני בתשובה לאותה שאלה נרשם: "...שפניהם של רשעים מעלים חלודה בגיהנם לעתיד..."
- ^ בגרסה אחרת כעס שלמה המלך (או אליהו הנביא) על החולד שהקדים אותו בתחרות, והכה אותו בסנוורים. ר' מאמרו של בודנהיימר, ממלכת החיות, אגדות וסיפורי עם בדווים על בעלי חיים (באתר סנונית - מאגר בנושא הבדווים) המביא מקורות שונים לגרסאות הערביות, כמו ל"אימרה הערבית" בעניין החולד שעלול לראות אור, בלי להביא את המקורות העבריים הקדומים לכך.
- ^ HAGR
- ^ Cancer cells self-destruct in blind mole rats, דצמבר 2012, ScienceNews(הקישור אינו פעיל, 27.3.2020)
- ^ Cancer resistance in the blind mole rat is mediated by concerted necrotic cell death mechanism, נמסר לראשונה לביקורת - 28 באוגוסט 2012
- ^ גלילאו, 9 בדצמבר 2012
- ^ חן פונדק, הכירו את היצור היחיד שחסין לסרטן, באתר כלכליסט, 18 בדצמבר 2012
- ^
נרי ליבנה, האם הפתרון לסרטן עשוי להימצא אצל החולד העיוור, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2013 (הקישור אינו פעיל, 27.3.2020)
