חומפס

"חוּמפַּס" הוא סיפור הילדים הראשון שכתבה הסופרת שלומית כהן-אסיף. הספר פורסם לראשונה בשנת 1980 בהוצאת "מסדה". את הסיפור כתבה כהן-אסיף על עצמה, מכיוון שהיא נָטְתָה להיות קנאית בילדותה, ולחשוק במה שאין לה. דרך הסיפור היא רצתה להעביר את רגשותיה, סיפורים רבים מסיפוריה עוסקים באופי שלה המתבטא דרך הדמויות הראשיות.

חומְפַּס

מידע כללי
מאת	שלומית כהן-אסיף
איורים	אביאל בסיל
שפת המקור	עברית
הוצאה
הוצאה	חומפס ואני
תאריך הוצאה	1980
מספר עמודים	27

תקציר הסיפור

חומפס היה דוב קטן ושמנמן, למראה היה נראה כמו כל הדובים ביער, אך חומפס לא היה כמו כל הדובים האחרים; הייתה לו יכולת שלא הייתה לכולם: בכל פעם שהיה חומפס מביע משאלה בקול, המשאלה הייתה מתגשמת. יכולת זו גרמה לו עונג רב, אך כפי שיתגלה בסוף הסיפור היכלות הזאת הייתה לו לרועץ. העלילה מתחילה בעת טיולו של חומפס ביער כשהוא ראה זאב עם פס חום על צווארו ומיד ביקש לעצמו פס כזה בקול. באורח פלא משאלתו התגשמה, וכך הבין חומפס שהוא אינו דב רגיל. חומפס החליט לנצל את יכולתו כדי להשיג לעצמו תכונות נוספות של החיות המתגוררות ביער, ובכל פגישה של חומפס עם חיית יער אחרת ביקש הדב אחת מתכונות החיה לעצמו.

 מאחר שחומפס שינה את עצמו פעמים רבות, כבר לא היה ניתן לזהות אותו, והוא כבר לא היה שייך למשפחת הדובים, שבה הוא היה נחשב מפלצת. הוא רצה להשמיע קול בשביל שמשפחתו תזהה אותו, אבל קול לא יצא מגרונו, אלא רק ציוץ בוכה ורטוב. הוא ניסה לבקש משאלה נוספת כדי לחזור למצבו הרגיל, מפני שהוא התחרט על כל משאלותיו. אך משאלתו לא התגשמה. מכיוון שהוא היה צריך לבקש את בקשתו באמצעות קול ולא באמצעות ציוץ. אף על פי שהדוב הקטן איבד את יכולתו לדבר, אימו של חומפס זיהתה את ציוצו, והיא מייד הבינה שמדובר בבנה. היא רצה אליו, נישקה אותו, וכהרף עין נעלם הזנב, הזקן, הקרניים, הכנפיים והסנפירים. אבל הפס החום נשאר, ולכן הוא כונה הדוב חומפס.

תבנית הסיפור

מאפיינים בולטים במסגרת הסיפור

הסיפור "חומפס" בנוי על פי תבנית קבועה. פתיחת הסיפור מובאת בעמודים 2–4, ושם מתוארים חומפס ומשפחתו ויכולות המיוחדות של הדוב הקטן להגשים את המשאלות שלו. כמו כן מתוארת הסיבה לשמו. בתיאורו של חומפס, כבר מהתחלה ניתן להבין שמדובר בדוב צעיר שזקוק לעזרתה של אימו. כדי להדגיש את פתיחת הסיפור יש שימוש במשפט שמתאר את הדמויות והקשר ביניהם. במקרה הזה חומפס ואימו הדואגת.

 חומפס הדובון הקטן אינו מסתפק במה שיש לו כבר מתחילת הסיפור. העלילה מתחילה בעמוד שתיים ומתארת את המשאלה הראשונה של חומפס: "יום אחד ראה דוב שמנמן פס חום בצווארו של אחד הזאבים ביער. איזה פס יפה! הלוואי שיהיה לי פס כזה. אמר הדוב בקול וגירד את הצוואר. כהרף עין קישט פס חום את צווארו". למעשה המשאלה הראשונה של חומפס הביאה אותו לבקש עוד ועוד משאלות עד שכבר המראה שלו לא היה ניתן לזיהוי.

 התפתחות המצב הבעייתי בספר מתחילה מתיאור מסעו של הדב: "עזב חופס את חלקת הדובים ויצא לעמק היער". לאחר שחומפס נכנס ליער הוא נתקל במגוון רחב של חיות, ומכל חיה הוא לוקח תכונה אחת לעצמו. המסע והמשאלות של חומפס יובילו אותו לצרה. 

 נקודת השיא בעלילה חלה כשחומפס שב אל חבריו. בשיא של הסיפור יש גם משבר אשר חל כאשר חבריו הדובים הקרובים לו אינם מזהים אותו ומגרשים אותו: "מיהר חומפס אל חבריו הדובים, אבל הם לא הכירו אותו ולא ידעו מניין באה חיה מוזרה זו לחלקת הדובים." חומפס נחשב מפלצת מעוותת בחלקת הדובים, ומרוב ייאוש חומפס מתחיל לקרוא לעזרה, אך אף אחד לא מושיט לו יד.

 לאורך הסיפור מתואר מסעו של הדובון. לאחר חזרתו הוא נתקל במכשול כי חבריו אינם מכירים אותו, והבעיה היא שהוא לא דומה לדוב שהוא היה פעם. יתר על כן חומפס גם לא הצליח לחזור לצורתו הרגילה, כי חומפס צריך היה לבקש בקולו ולא לצייץ כציפור. רק דבר אחד עזר לפתרון הבעיה והוא אימו שזיהתה את קולו של חומפס: "זה הדוב שלי! זה חומפס!" אימו של חומפס מזהה מייד את בנה. היא לא נזקקה להוכחות או הסברים. ומיד רצה לנחם את בנה הקטן אשר היה מבוהל ומבולבל. הספר, שנפתח בציור של חומפס התחבק עם אימו, מסתיים גם הוא באיור שבו הוא מחבק אותה בחיבוק מלא אהבה. חיבוקה העוטף של האם ונשיקות שלה הם אלו שמשיבים לדוב הקטן את זהותו ומחזירים אותו בחזרה לדמותו המקורית. קטעים אלו מבהירים לנו את היכולת של האם בסיפור לסדר את המצב ולהציל את חומפס ממעשיו שלבסוף הביאו אותו למצב של דחייה מן החברה.

משמעות סמויה של הסיפור

 בהצגתו של חומפס בסיפור ניתן לזהות רמזים על הדימוי הנמוך של הדוב, שככל הנראה לא אוהב את מראהו. "חומפס היה דוב שמן, אבל לא יותר מדי. הליכתו הייתה איטית, אבל לא יותר מדי...כמו כל הדובים". הדובון לא הסתפק במה שהיה לו, ובגלל זה יצא לחפש לעצמו זהות חדשה.

חומפס, שהכותבת מדמה לכל ילד שגדל, עסוק בחקירת זהותו ורוצה את מה שאין לו, אך עדיין לא למד להפחית את רצונותיו. "חומפס" על פי קוראים רבים נתפס היום כסיפור בעל מספר מוסרי השכל חשובים: לא כל בקשה מועילה למבקש; אהבת אם חזקה מכל צרה שיכולה להופיע. נוסף על זה הסיפור גם מצליח להיות משעשע; בין המראה המעוות של הדוב שמבקש שיהיו לו וקרניים וסנפירים מה שנשמע לגמרי מגוחך, לבין הסוף הטוב שמחממם את הלב ומראה את הקשר ההדוק בין האם לבנה.

חומפס מנצל את היכולת שלו להגשמת משאלות כדי למלא את רגש הקנאה. הסיפור מראה בצורה יצירתית ומעניינת את התגובה לרגש המתסכל שילדים חשים ומבוגרים במהלך חייהם למדו להצניע. 

רגש הקנאה הוא אחד מהגורמים המרכזיים שגורמים חומפס לבקש משאלות. בכל פעם שהוא רואה דבר יפה המוצא חן בעיניו הוא אומר בקול רם כי הוא "רועד מקנאה", ומייד אחר כך, כמו ילדים רבים, מבקש שיהיה לו גם.

בסופו של הסיפור ניתן להבין שכל אחד מיוחד במינו, ולא משנה כמה שינויים חומפס עבר, אימו עדיין תזהה בו את הדובון החמוד שלה.

ביקורות ודעות על הספר

יעל אשר פרסמה את דעתה על הספר "חומפס" באתר האינטרנט מספרת על המשמעות שמאחורי הסיפור ומשתפת את הקוראים בחוויות שרכשה מן הסיפור. היא מאחדת את הנושאים המרכזיים של הסיפר ומקשרת אותם לזמן שלנו. על פי דבריה של יעל: "זהו סיפור נהדר על קבלה עצמית, גיבוש זהות וקנאה, שני נושאים שהולכים יד ביד ולעיתים לא ניתנים לשליטה."

כמו כן יעל מוסיפה שחומפס הוא דוב מתוק שמעביר מסר חשוב לקורא. והיא אומרת "שבדיוק כמוהו גם ילדים בגיל הרך בוחנים את עצמם בהשוואה לסביבה. אין זה משנה מהי רמת האינטליגנציה הרגשית שלך, המסר מועבר בצורה חזקה וברורה." לאחר כל השינויים חומפס מבין שמשהו בייחודיות שלו אבדה. הוא שונה וחריג במובן הלא טוב.

בתגובתה יעל גם מתייחסת ליכולת הכתיבה הטובה של הסופרת, שלומית כהן אסיף. היא מוסיפה שמאייר הספר, אביאל בסיל, צייר איורים מושכים וברורים. היא טוענת ש"מעבר לתיאור המילולי הצליח המאייר להפריח חיים בדמויות המצוירות בעזרת הבעות פנים ותנוחות הגוף. דבר מורגש וזה כה חשוב בספר ילדים עם מסר שכזה."