חוסיין אל-חוסייני

פוליטיקאי ישראלי

חוסיין סלים אל-חוסייניערבית: حسين سليم الحسيني, תעתיק: חסין סלים אלחסיני; ? – 1918) היה ראש עיריית ירושלים מטעם השלטון העות'מאני החל משנת 1909 עד לכיבוש העיר בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה ב-1917. נודע בכינויו חוסיין ביי.

חוסיין אל-חוסייני
حسين سليم الحسيني
לידה המאה ה־19
ירושלים, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1918 עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש עיריית ירושלים
19091917
(כ־8 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חוסיין אל-חוסייני (במרכז התמונה, מתחת לדגל הלבן) בטקס כניעת ירושלים

חוסיין אל-חוסייני, בן למשפחת חוסייני, נולד בירושלים בסביבות אמצע המאה ה-19. אביו, סלים אל-חוסייני, היה איש ציבור נכבד בשלטון המקומי וכיהן אף הוא בתפקיד ראש עיריית ירושלים בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19. חוסיין אל-חוסייני קיבל את תפקיד ראש העיר בשנת 1909, ובמהלך כהונתו עסק נמרצות בפיתוח התשתיות בעיר. תחת הנהגתו רוצפו רחובות העיר העתיקה, שופרו שירותי הניקיון והתברואה, והחל ביצועו של פרויקט ביוב[1] שמומן בחלקו בידי יהדות התפוצות. מאמצי הפיתוח שלו זכו להערכת תושבי העיר המוסלמים, הנוצרים והיהודים.[1]

בריאיון לעיתון המצרי "אל-אקדאם" במרץ 1914 עמד על ההבחנה שבין הציונות, שאינה מאיימת על פלסטין, לבין ההתיישבות היהודית בפועל בה המהווה סכנה אמיתית, ומחייבת הטלת מגבלות מסוימות על מכירת קרקעות ליהודים. החל מ-1915 עמד חוסיין אל-חוסייני גם בראש ארגון הסהר האדום, שבצד התפקיד הרפואי שמילא בשנות מלחמת העולם הראשונה קידם הבנה בין ערבים ויהודים בעיר.

עם כיבוש ירושלים בידי הבריטים בדצמבר 1917, היה חוסיין אל-חוסייני זה שמסר רשמית את כניעת העיר לכוחות הבריטים, בשורת טקסי כניעה שנערכו במקום הידוע כיום ככיכר אלנבי (בשכונת רוממה). הוא לקה בדלקת ריאות בעקבות העמידה הממושכת בקור וברוח, ואושפז בבית החולים שערי צדק, שם זכה לביקורו של הגנרל אדמונד אלנבי שהגיע לקבל ממנו את הכניעה הרשמית. הוא נפטר שבועות אחדים לאחר מכן, בינואר 1918. אחיו, מוסא כאזם אל-חוסייני, מונה למחליפו בראשות העיר.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא חוסיין אל-חוסייני בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 ירושלים לדורותיה, יחידה 9 (כתב: ישראל ברטל), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ז–2017, עמ' 76.