חוקי הזרים וההמרדה
חוקי הזרים וההמרדה (Alien and Sedition Acts) הם סדרה של ארבעה חוקים שחוקקו ביוני ויולי 1798 על ידי הרוב בקונגרס שהשתייך למפלגה הפדרליסטית על רקע המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת ונועדו לטענת תומכי החוק למנוע ניסיונות לקרוע את ארצות הברית מבפנים על ידי מהגרים ממדינות עוינות. החוקים זכו לביקורת קשה מצד חברי המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית שהציגו אותם כמכוונים למטרות פוליטיות וכפגיעה בחופש הביטוי. החוקים היו מאוד לא פופולריים בעיני הציבור והיה להם חלק מרכזי בדעיכתה של המפלגה הפדרליסטית אשר הפסידה בבחירות לנשיאות, לסנאט ולבית הנבחרים בבחירות של 1800 ולא התאוששה עוד.
החוקים עריכה
חוקי הזרים וההמרדה כוללים:
- (18 ביוני 1798) תיקון לחוק ההתאזרחות שהאריך את השהות המינימלית בארצות הברית על מנת להתאזרח, מחמש שנים, לארבע עשרה שנים. החוק בוטל בשנת 1802.
- (25 ביוני 1798) חוק הזרים המסמיך את נשיא ארצות הברית כהוראת שעה למשך שנתיים לגרש זרים המסכנים את שלום וביטחון ארצות הברית". החוק לא דרש מהנשיא לנמק את הגירוש ולא העניק למגורש זכות שימוע.
- (6 ביולי 1798) חוק בנוגע לזרים ממדינות אויב המסמיך את נשיא ארצות הברית לעצור ולגרש תושבים של ארצות הברית שהם נתיני מדינות הנלחמות בארצות הברית. החוק אושר ב-6 ביולי 1798 ונשאר בתוקפו עד היום.
- (14 ביולי 1798) חוק ההמרדה שהכליל בחוק העונשין פעולות של פרסום שקרים וכתיבה עוינת נגד הממשלה ופקידיה. החוק אושר כהוראת שעה ב-14 ביולי 1798 עם תוקף עד 2 במרץ 1801, היום האחרון לכהונתו של נשיא ארצות הברית אז, ג'ון אדמס.
הליך החקיקה עריכה
בתחילת שנת 1798 יחסי ארצות הברית וצרפת עלו על שרטון ובקרב המפלגה הפדרליסטית שהייתה בשלטון עלו חששות מפני שליחים צרפתים שיפעלו להתפוררות השלטון בארצות הברית, כפי ששליחים צרפתים פעלו באיטליה ובמדינות אחרות. לכך הצטרף החשש של הפדרליסטים מפני המהגרים שהגיעו באותה תקופה מאירלנד שהיו בעיקר תומכים של המפלגה הרפובליקנית-דמוקרטית ורבים מהם היו בוגרי מרידות נגד השלטון הבריטי באירלנד ועל כן נחשדו בפעילות דומה בארצות הברית. בעקבות זאת בקשו חלק מהפדרליסטים לסיים את ההגירה החופשית לארצות הברית ולמנוע התאזרחות של מהגרים. אולם משחוק למטרה זאת לא עבר בקונגרס, הסתפקו הפדרליסטים בחוק שהאריך את משך התושבות הנדרש לצורך קבלת אזרחות, מחמש שנים ל-14 שנים. חוק זה עבר בבית הנבחרים ברוב דחוק של 41-40[1].
החוק השני, המסמיך את הנשיא לגרש זרים, עלה בסנאט בסוף אפריל 1798, ואושר בסנאט ב-8 ביוני 1798. בבית הנבחרים הוא נתקל בהתנגדות עיקשת של הרפובליקנים בהובלת אלברט גלטין ואדוארד ליוונגסטון, שטענו לשרירותיות ואי חוקתיות של החוק. החוק אושר בבית הנבחרים ב-21 ביוני 1798 ונחתם על ידי הנשיא ב-25 ביוני 1798[2].
החוק השלישי המסמיך את הנשיא לגרש זרים ממדינות אויב הנמצאים במלחמה עם ארצות הברית עבר בהסכמת רב חברי המפלגה הרפובליקנית דמוקרטית. הוא עבר בבית הנבחרים ב-26 ביוני 1798, בסנאט ב-3 ביולי 1798 ונחתם כחוק על ידי הנשיא ב-6 ביולי 1798[3].
חוק ההמרדה נוצר בעקבות חוק דומה באנגליה. תומכי החוק הפדרליסטים ראו בו חוק שאינו פוגע בחופש הביטוי על פי הגדרתם. החוק כפי שנחקק היה מצומצם בהיקפו יחסית לחוק האנגלי בכך שהוא התיר פרסומים אמיתיים, דרש הוכחת כוונת זדון לערער את הכבוד לשלטון ובכך שהמשפט נוהל בפני חבר מושבעים. הרפובליקנים, לעומת זאת, ביקרו את החוק כפוגע קשות בחופש הביטוי והציגו לראשונה הגדרה רחבה של המושג "חופש הביטוי". החוק עבר בסנאט ברוב של 18-6 ב-4 ביולי 1798, בבית הנבחרים ברוב של 44-41 ב-10 ביולי וב-14 ביולי 1798 נחתם לחוק על ידי הנשיא.
שימוש עריכה
הגם שחוקי הזרים הביאו לעזיבתם של כמה מהגרים צרפתים את ארצות הברית, איש לא גורש על ידי הנשיא ג'ון אדמס מתוקף חוקי הזרים. מכיוון שלחימה עם צרפת לא פרצה, לא נעשה כמובן שימוש בחוק שאפשר גירוש זרים ממדינות אויב.
25 אנשים נעצרו בקשר לחוק ההמרדה, 11 הועמדו לדין ו-10 הורשעו, בהם חבר קונגרס מהמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. לאחר שנבחר לנשיא, תומאס ג'פרסון חנן את המורשעים על פי חוקי ההמרדה, שעדיין היו בכלא[4].
החוקים לא הועמדו לביקורת שיפוטית, שכן בית המשפט העליון של ארצות הברית טרם ביסס את סמכותו לפסול חוקים, אולם הסברה המקובלת היא שחוק ההמרדה לא היה עומד במבחן החוקתיות והיה נפסל על פי הסטנדרטים שנוצרו מאז.
דיון ציבורי עריכה
החוקים זכו לביקורת קטלנית מצד תומאס ג'פרסון ואנשי המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית שטענו שמטרת החוקים הייתה לפגוע במפלגתם. החוקים גם היו לנושא מרכזי במערכת הבחירות של 1800 ומוזכרים כאחת הסיבות להפסדו של ג'ון אדמס בבחירות.
קישורים חיצוניים עריכה
- חוקי הזרים וההמרדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Allan Taylor, The Alien and Sedition Acts, in Julian E. Zelizer (editor), The American Congress: The Building of Democracy, Houghton Mifflin Harcourt, 2004, page 68
- ^ Allan Taylor, The Alien and Sedition Acts, in Julian E. Zelizer (editor), The American Congress: The Building of Democracy, Houghton Mifflin Harcourt, 2004, pages 69-70
- ^ Julian E. Zelizer, The American Congress: The Building of Democracy, Houghton Mifflin Harcourt, 2004, pages 68-69
- ^ Alexander Hamilton, page 667