חוק רמת הגולן

רמת הגולן

חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981 הוא חוק שחוקקה הכנסת ב-14 בדצמבר 1981 ובו נקבע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן". החוק שהביא לסיומן 14 שנים של ממשל צבאי ברמת הגולן, הוא אחד משני חוקים בהם ניסתה מדינת ישראל לקבוע בעצמה את גבולותיה. משמעותו המשפטית של החוק נתונה במחלוקת בקרב מומחי משפט בישראל. בתגובה לחוק קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 497 שקבעה כי לסיפוח אין שום משמעות מבחינה בינלאומית.

רקע משפטי

שטחי מדינת ישראל בהם חל החוק הישראלי לא נקבעו בעת ההכרזה על הקמת המדינה. בפקודת שטח השיפוט והסמכויות, תש"ח-1948, קבעה מועצת המדינה הזמנית את תחולת השיפוט הישראלי על שטחי מדינת ישראל לפי החלטת החלוקה וגם על "כל חלק מארץ ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צה"ל". במהלך 1948 פרסם שר הביטחון שני מנשרים ביחס לירושלים המערבית ולשטחים שנכבשו במלחמת העצמאות.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים קיבלה הכנסת תיקון לפקודת סדרי השלטון והמשפט המוסיף את סעיף 11ב, לפיו: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ-ישראל שהממשלה קבעה בצו". תיקון זה איפשר לממשלה להחיל את המשפט הישראלי על מזרח ירושלים זמן קצר אחר כך. (יותר מאוחר, ב-1980 נחקק גם חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, אולם משמעותו הייתה בעיקר הצהרתית על היכללות מזרח ירושלים בשטחה הריבוני של מדינת ישראל).

הן פקודת שטח השיפוט והסמכויות והן סעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט התייחסו לשטחי ארץ ישראל המנדטורית ולכן כאשר התקבלה ההחלטה העקרונית על החלת המשפט הישראלי ברמת הגולן, שלא הייתה בגבולות המנדט, לא היה ניתן להשתמש בהם והיה צורך בחקיקה ראשית ישירה של הכנסת.‏[1]

חקיקת החוק

לאישור חוק רמת הגולן בכנסת קדם מאבק ציבורי רחב היקף לשמירת הגולן בריבונות ישראלית. את המאבק תחת הסיסמה "אסור לאבד את הצפון" ניהל ועד יישובי הגולן ובמהלכו חתמו קרוב למיליון מתושבי המדינה על עצומה הדורשת את סיפוח הגולן לישראל.‏[2]

בבוקרו של יום 14 בדצמבר 1981, כחצי שנה לפני תום הנסיגה מסיני, החליטה ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין על הגשת החוק לכנסת. החוק עבר עוד באותו היום בשלוש קריאות, בהליך נדיר שהוביל לביקורת מצד האופוזיציה. סיבה נוספת להתנגדות הייתה הטענה כי החוק עשוי לחסום את הדרך בפני משא ומתן עתידי עם סוריה. סיעת המערך, שהובכה בגלל מחויבותה לגולן מחד, והתנגדותה לנחיצות החוק ולדרך קבלתו מאידך, החרימה את הדיונים וההצבעות, אך שמונה מחברי הכנסת שלה הצביעו בעד החוק, שזכה לתמיכת 63 ח"כים לעומת 21 מתנגדים[3].

ביקורת בינלאומית חריפה נמתחה על ישראל בעקבות החוק, ואף מדינה לא הכירה בו - כולל ארצות הברית. בתגובה לקבלת החוק אף נוצר משבר ביחסי ישראל-ארצות הברית. נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, החליט להשעות את מזכר ההבנה האסטרטגי עם ישראל, ולהקפיא את בקשותיה של ישראל בתחום הביטחון [4]. מועצת הביטחון קיבלה בתגובה את החלטה 497 שקבעה כי לסיפוח אין שום משמעות מבחינה בינלאומית.

משמעות החוק והשלכותיו

בקרב מומחי משפט בישראל קיימת מחלוקת לגבי משמעותו המשפטית של חוק רמת הגולן. יש הטוענים כי החוק סיפח למעשה את רמת הגולן למדינת ישראל והחיל עליה את ריבונות המדינה באופן מלא. אחרים טוענים כי החוק קבע את החלת המשפט הישראלי אך לא את סיפוח רמת הגולן, ומביאים ראייה לדבריהם מהיעדר המילה "סיפוח" מלשון החוק או מהחלטת הממשלה העוסקת בו. גם ראש הממשלה בגין אמר במהלך הדיון על החוק בכנסת לאמנון רובינשטיין: "אתה משתמש במילה 'סיפוח'. אני לא משתמש בה".‏[1]

למרות קבלת החוק ניהלו ממשלות רבות במדינת ישראל משא ומתן מדיני, גלוי או סמוי, עם סוריה, שהגיע אף לשלבים מתקדמים, וכלל ויתור על רמת הגולן, כולה או מקצתה.

הדרוזים תושבי רמת הגולן סירבו ברובם הגדול לקבל את האזרחות הישראלית, ופרצו בשביתות פוליטיות וצעדי מחאה הפגנתיים כנגד החוק.‏[5] רוב גדול של הדרוזים ברמת הגולן אינם אזרחים ישראלים[6], והם מקיימים יחסים שוטפים וקשרי משפחה עם קרוביהם בסוריה. יוצאים מכלל זה תושבי הכפר ע'ג'ר שמעמדו הבינלאומי מסובך - לא ברור אם לפני שנכבש על ידי ישראל היה בשטחה של סוריה או בשטחה של לבנון. רוב תושבי ע'ג'ר אימצו לעצמם אזרחות ישראלית. מאידך, חמישה ראשי יישובים דרוזים בגולן הצטרפו כבר ב-11 בינואר 1978 לקריאתם של ראשי היישובים היהודים בגולן - לספח את הגולן לישראל באופן מלא[7].

"חוק שריון רמת הגולן" ו"חוק משאל העם"

ב-1999 התקבל בכנסת "חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל), התשנ"ט-‎1999" שזכה לכינוי "חוק שריון רמת הגולן", ולפיו החלטת ממשלה לוותר על שטח של המדינה תדרוש אישור של רוב חברי הכנסת (61 או יותר) וכמו כן אישור של הוויתור על ידי רוב המצביעים במשאל עם, אך נקבע שסעיף זה יחול רק כאשר יחוקק חוק יסוד המסדיר משאל העם בישראל.

במהלך כהונת הכנסת השבע עשרה הציעו חברי כנסת רבים תיקון לחוק זה, ולפיו ועדת הבחירות המרכזית היא שתתקין תקנות לעניין עריכת משאל עם, ובכך תתייתר חקיקתו של חוק יסוד. ההצעה עברה בקריאה טרומית ב-16 במאי 2007 והכנסת הקימה ועדה משותפת לוועדת הכנסת ולוועדת חוקה, חוק ומשפט. הוועדה קיימה דיונים רבים בסעיפי החוק והחליטה להגיש אותו לקריאה ראשונה ולכלול בחוק עצמו את ההוראות לקיום משאל העם. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ב-30 ביוני 2008 והוועדה המשותפת קיימה מספר דיונים נוספים בנושא, אך לא סיימה את דיוניה עד התפזרות הכנסת לקראת עריכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה. ממשלת ישראל השלושים ושתיים, שקמה לאחר הבחירות, החליטה לתמוך בהחלת דין רציפות על הצעת החוק, והדיון בהצעת החוק בוועדה המשותפת נמשך גם בכנסת השמונה עשרה. לבסוף החליטה הממשלה לתמוך בהצעת החוק בכפוף לארבע הסתייגויות שהציעה (בין היתר דרשה הממשלה שאם הוויתור יאושר ברוב של 80 חברי כנסת, לא יהיה צורך במשאל עם), וב-22 בנובמבר 2010 אישרה הכנסת את חוק משאל העם‏[8] בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 65 תומכים לעומת 33 מתנגדים, עם ההסתייגויות של הממשלה[9].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.01.1בדיון בכנסת על החוק אמר בגין בתשובה לדבריו של ח"כ אמנון רובינשטיין "אתה משתמש במילה 'סיפוח'. אני לא משתמש בה. כך כתוב בחוק. כך כתבנו ב־1967, כשאתה לא היית בכנסת, שהממשלה רשאית בצו להחיל את המשפט, השיפוט, והמינהל של המדינה על כל שטח של ארץ ישראל, כפי שייקבע בצו. ידידי, אבל על רמת הגולן החוק ההוא לא חל, כי מבחינה משפטית, ארץ ישראל זה כמובן השטח המנדטורי. ולכן הבאנו הצעת חוק מיוחדת."
  2. ^ אורי הייטנר, זכות ראשונים - בעקבות היישובים הראשונים בגולן, אתר ועד יישובי הגולן
    משה מעוז (עורך), הגולן: בין מלחמה לשלום, 1999, עמ' 100.
  3. ^ ליטל לוין, היום לפני 28 שנה: הכנסת מאשרת את חוק סיפוח רמת הגולן, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2009
  4. ^ יהודה אבנר When Washington bridled and Begin fumed 10/06/2008
  5. ^ מאבק הדרוזים-הסורים נגד סיפוח הגולן, באתר מק"י
  6. ^ עידן אבני Nobody’s citizens ‏16 באוקטובר 2006
  7. ^ חיים יבין, יובל לישראל, בתאריך הנקוב
  8. ^ חוק משאל העם
  9. ^ ההצבעה בקריאה שלישית באתר הכנסת