ויקיפדיה

חיילים היינו

סרט משנת 2002

חיילים היינו (באנגלית: We Were Soldiers) הוא סרט מלחמה אמריקאי מ-2002 המשחזר את קרב יה דראנג בעמק יה דראנג בווייטנאם, שהתרחש באמצע נובמבר 1965 והיה הקרב הרציני הראשון של צבא ארצות הברית במלחמת וייטנאם.

חיילים היינו
We Were Soldiers
כרזת הסרט
כרזת הסרט
מבוסס על חיילים היינו וצעירים! עריכת הנתון בוויקינתונים
בימוי רנדל וולאס
הופק בידי ג'ים למלי
תסריט הרולד מור
ג'וזף ל. גאלווי
רנדל וולאס
עריכה סאלי מנק
שחקנים ראשיים מל גיבסון
סם אליוט
מדלין סטו
גרג קיניר
דון דאונג
כריס קליין
קרי ראסל
ברי פפר
דילן וולש
מוזיקה ניק גלני-סמית' עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום דין סמלר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה Icon Productions עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה סרטי פרמאונט
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה מרץ 2002
משך הקרנה 138 דקות
שפת הסרט אנגלית
סוגה סרט מלחמה, סרט שמבוסס על ספרים, סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 75,000,000 US$
הכנסות באתר מוג'ו weweresoldiers
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הסרט בוים על ידי רנדאל וולאס ומבוסס על הספר "חיילים היינו וצעירים!", שנכתב בידי עיתונאי צבאי, ג'וזף גאלווי, שנכח בקרב, ומפקד הקרב לוטננט קולונל הרולד מור.

עלילה עריכה

עלילת הסרט ראשיתה 11 שנה לפני הקרב בו הוביל הרולד מור את חייליו לעמק יה דראנג. גדוד צרפתי חודר לעמק יה דראנג לפטרול, כאשר מארב וייטקונג פותח באש והגדוד נמחק כמעט לחלוטין. המפקד שוכב, מדמם ונכנע, ומעליו עומד חייל וייטקונג ושוקל אם להורגו או לקחתו בשבי, כאשר ניגש אליו מפקדו ואומר לו "עשה זאת, רק ככה הם יבינו שלא לבוא לפה".

11 שנה לאחר מכן צבא ארצות הברית מקים את היחידה המוטסת הראשונה. באותה עת החל השימוש במסוקים בקרב וזו הייתה היחידה הראשונה שהשתמשה בטכניקה של הובלת החיילים לקרב במסוקים למקומות מרוחקים. קולונל צעיר ומעוטר, הרולד מור, נקרא לפקד על היחידה. המטרה היא לאמן את היחידה המוטסת לפני שהיא נשלחת לווייטנאם.

בלילה שלפני יציאתם לווייטנאם מספר מפקד הבסיס להרולד מור כי יחידתו תיקרא מעתה הגדוד הראשון של רגימנט הפרשים השביעי. הרולד מור חושש, מכיוון שיחידה בעלת שם זהה, רגימנט הפרשים השביעי, בפיקודו של ג'ורג' ארמסטרונג קסטר, נטבחה בקרב ליטל ביגהורן.

כמו כן אומר לו מפקד הבסיס, שהנשיא לינדון ג'ונסון מדבר על כך שהמלחמה היא לא מצב חירום בינלאומי, ולכן מטעמי קיצוצים, רק כ-75 אחוזים מהגדוד שלו יישלח לווייטנאם, מה שאומר שהוא יצטרך לבחור את החיילים הטובים ולהסתדר עם מספר מופחת של לוחמים. לפני יציאתם לווייטנאם, מור מוסר נאום בלתי נשכח ליחידה שלו:

"הסתכלו סביבכם. בחיל הפרשים השביעי, יש לנו סרן מאוקראינה, אחרים מפוארטו ריקו. יש לנו סינים, יפנים, שחורים, היספנים, אינדיאנים צ'ירוקים. יהודים וגויים. כולם אמריקאים. עכשיו, כאן בארצות הברית, מספר אנשים מיחידה זו, אולי חווים גזענות בשל גזעם או אמונתם. אבל בשבילכם ובשבילי, כל זה נגמר. אנחנו נעים לעבר גיא צלמוות, היכן שאתה תשמור על חברך, כפי שהוא ישמור עליך. ולא ישנה לך מה צבעו, או באיזה שם הוא מכנה את אלו-הים.

אנשים אומרים שאנחנו עוזבים את הבית. לא, אנחנו הולכים אל מה שהבית תמיד אמר להיות. אז בואו ונבין את המצב, אנחנו נעים אל הקרב, נגד אויב קשה ונחוש. אני לא יכול להבטיח לכם שאחזיר את כולכם בחיים הביתה. אבל זה, אני אשבע, לפניכם ולפי הכל יכול, שכאשר נכנס למלחמה, אני אהיה הראשון להציב את רגלי בשדה הקרב, ואני אהיה האחרון שרגלו תעזוב את שדה הקרב, ואני לא אשאיר אף אחד מאחור. חיים או מתים, כולנו נבוא הביתה ביחד"

כאשר הם מגיעים לווייטנאם, מספרים למור שבסיס אמריקאי הותקף ועליו לקחת את 395 חייליו ולרדוף אחר האויב. למרות העובדה המסוכנת שלמודיעין האמריקאי אין מושג מה מספר החיילים של האויב, מור מוביל את חייליו אל עמק יה דראנג, הידוע גם כ"עמק המוות", שם הוא נתקל בחטיבה של מעל ל-4,000 חיילי אויב, מצוידים ומאומנים.

פן רגשי נוסף לסרט גם בצד הביתי, כאשר בארצות הברית, לוקחות על עצמן אשתו של מור, ג'ולי (מדליין סטו), ואשת חייל אחר (קרי ראסל) את תפקיד מסירת המברקים המבשרים על מות חייל בקרב, אל המשפחות.

לאחר ההנחתה בעמק יה דראנג, חיילי מור לוכדים עריק וייטנאמי שמספר להם שהמקום אליו הם נשלחו הוא בעצם מפקדה של הצבא העממי של צפון ווייטנאם, ובה כוח צבאי של אלפי חיילים. תוך כדי כך, אחת מהמחלקות של מור נפרדת מהשאר, כאשר מפקד המחלקה, סגן משנה הנרי האריק (מארק בלאכס), מאתר זקיף אויב ומתחיל לרדוף אחריו. חייליו לא מתלהבים לרדוף אחריו אבל רצים בכל זאת. הזקיף הבורח מוביל אותם למארב, בו נפצעים ונהרגים רוב חיילי המחלקה, כולל סג"ם האריק בעצמו, שלפני שמת מעביר את הפיקוד אל סגנו, סמל סאבאג'. בעזרת ארטילריה מדויקת וניהול נכון של הקרב, מצליחים סאבאג' ומספר חיילים מהמחלקה שנותרו בחיים, להחזיק עד רדת החשכה, ומבקשים סיוע.

הסרט קופץ מספר פעמים אל נקודת המבט הווייטנאמית של הקרב ואל מפקד החטיבה שמחלק פקודות ללוחמיו ממערת מסתור בהרים.

כאשר המצב קשה, והגדוד עומד בפני שבירת הקווים, הרולד מור מבקש בקשר "חץ שבור". חץ שבור הוא שם הקוד במלחמת ווייטנאם למצב בו יחידה אמריקאית נמצאת בסכנת פריצת הקווים, וכל מטוס קרב אפשרי נקרא לעזור. משהו במתקפה משתבש ומטוסי הקרב, שהורגים את רוב פלוגות האויב, פוגעים בטעות גם במחלקה אמריקאית. בתום היום השני לקרב, כאשר השטח נקי מחיילי אויב, נעים חייליו של הרולד מור ומחלצים את המחלקה של סאבאג' מהגבעה.

ביום השלישי, מורה הרולד מור על פתיחת המתקפה הסופית. חייליו, והוא בראשם, מסתערים על הגבעה, שבראשה נמצאת המפקדה המרכזית של חטיבת האויב - המעוז האחרון שצריך לנצח. מה שהם לא יודעים זה שבראש הגבעה מחכים להם חיילי אויב עם מכונות ירייה וכלי נשק כבדים. את מה שנראה כטבח אפשרי, מונעים טייסי המסוקים ובראשם מייג'ור ברוס "סנייק-שיט" קרנדל וקפטן אד "טו-טול" פרימן. הם מנטרלים את כל מפעילי מכונות הירייה ושומרי הכניסה למפקדה עם מכונת הירייה של מסוקיהם. סגנו של המפקד הווייטנאמי ניגש אליו ואומר לו שהאמריקאים פרצו את כל הקווים, ואין ביניהם ובין המפקדה עוד חיילים שיגנו עליהם. מפקד החטיבה מורה מיד על פינוי הווייטנאמים מהמפקדה, מה ש"לא רשמית" מגדיר ניצחון אמריקאי.

הרולד מור חוזר עם חייליו אל אזור נחיתה X-RAY, שם הכל התחיל. לאחר שכל חייליו, חיים או מתים, עוזבים את שדה הקרב, הוא האחרון להרים את רגלו משדה הקרב אל המסוק שמוציא אותו משם.

הסרט מסתיים כאשר מור, לאחר 235 ימי לחימה נוספים, שב הביתה למשפחתו.

ליהוק עריכה

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: חיילים היינו
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חיילים_היינו&oldid=37884181"