חיל האוויר המדברי

יחידה צבאית

חיל האוויר המדבריאנגלית: Desert Air Force) (ידוע כרונולוגית כמפקדת האוויר של המדבר המערבי, מפקדת האוויר של לוב, חיל האוויר של המדבר המערבי, חיל האוויר המדברי וחיל האוויר הטקטי ה-1) היה חיל אוויר טקטי שפעל במסגרת בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. חיל האוויר המדברי נוסד מתוך הקבוצה האווירית מספר 204 שהייתה תחת פיקוד המזרח התיכון של חיל האוויר המלכותי ב-1941, על מנת להעניק סיוע אווירי קרוב לארמייה השמינית במערכה בצפון אפריקה, סיוע שנמשך בפלישה לסיציליה ובאיטליה. במהלך המלחמה, הורכב חיל האוויר המדברי מטייסות שמוצאן מחיל האוויר המלכותי, חיל האוויר הדרום-אפריקאי, חיל האוויר המלכותי האוסטרלי, חילות האוויר של צבא ארצות הברית וחילות אוויר נוספים של בעלות הברית.

חיל האוויר המדברי (DAF)
Desert Air Force
פרטים
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
סוג חיל אוויר טקטי
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות 21 באוקטובר 1941 – הווה (82 שנים)
מקים היחידה ארתור קונינגהם
מלחמות מלחמת העולם השנייה
פיקוד
יחידת אם בעלות הברית - פיקוד המזרח התיכון של חיל האוויר המלכותי
יחידות בת מתוך:
חיל האוויר המלכותי
חיל האוויר המלכותי האוסטרלי
חיל האוויר הדרום-אפריקאי
חילות האוויר של צבא ארצות הברית
מפקדים ארתור קונינגהם
הארי ברודהורסט
ויליאם דיקסון

היסטוריה עריכה

 
גלוסטר גלדיאטור

לפני הקמתו של חיל האוויר המדברי (DAF), פעלו מספר מערכים של חיל האוויר המלכותי (RAF) במזרח התיכון. ב-3 בספטמבר 1939 היה פיקוד המזרח התיכון של ה-RAF, תחת פיקודו של מרשל האוויר סר ויליאם מיטשל (William Mitchell), מחולק ל-4 אזורי פיקוד משניים: פיקוד מצרים (סומן כפיקוד המזרח התיכון), פיקוד עיראק, פיקוד הים התיכון (הממוקם במלטה) ופיקוד עדן[1]. בתחילת מאי 1940 הועבר הפיקוד על כלל הכוחות האוויריים במזרח התיכון לידי מרשל האוויר סר ארתור לונגמור. ב-10 ביוני 1940, יום הכרזת המלחמה של איטליה, היו תחת פיקודו של לונגמור 29 טייסות שמנו פחות מ-300 מטוסים[2] אשר נפרסו ב-4 אזורי הפיקוד שפורטו למעלה.

לכוחות האוויריים היה תפקיד חשוב בלחימה על פני השטח הנרחב של המדבר המערבי. אף על פי שהיקף העימות בצפון אפריקה לא השתווה לרמת הקרבות שהתחוללו בחזית המזרחית או המערבית, הייתה לתעלת סואץ ולשדות הנפט של המזרח התיכון חשיבות עליונה וקריטית להמשך המלחמה[3].

בשלב הראשון במערכה, שהחל בפלישה האיטלקית למצרים, כללו הכוחות המקומיים של חיל האוויר המלכותי, בפיקודו של הקומודור ריימונד קולישו (Raymond Collishaw), ‏ 9 טייסות שהתמקדו בעיקר בסיוע לכוחות הקרקע, סיור בשטח האויב ורק במקרה הצורך בקרבות אוויר עם חיל האוויר המלכותי האיטלקי. לרשותו של קולישו עמדו 3 טייסות קרב (33, 80, 112) שהורכבו ממטוסי גלוסטר גלדיאטור דו-כנפיים מיושנים, מטייסת אחת (208) של מטוסי קישור וסיור מדגם וסטלנד לייסנדר, 5 טייסות (30, 45, 55, 113, 211) מפציצים קלים מדגם בריסטול בלנהיים ומשתי טייסות של מטוסי הפצצה-תובלה מדגמי בריסטול בומביי (216) וויקרס ולנטיה (70). עם כוח קטן זה, היה על קולישו לשלוט בקו החזית תוך הימנעות מאיבוד מיותר של מטוסים ולנהל פעולות אגרסיביות כדי לשמור על מנטליות של מגננה בקרב האיטלקים. בנוסף, נעשה שימוש באמצעי הטעיה, כמו העברת ההוקר הוריקן הזמין היחיד בין שדות תעופה שונים, כדי ליצור אשליה עבור מטוסי הסיור האיטלקיים שהכוח העומד מולם גדול וחזק יותר מכפי שהוא. הצלחה בולטת התרחשה ב-17 באוגוסט 1940: מטוסי גלדיאטור שהגנו על הצי הבריטי בים התיכון, הפילו 8 מפציצים איטלקיים מדגם סבויה מרקטי SM.79 ללא אבדות[4].

הכוח במזרח התיכון היה בבירור קטן מידי, והעברת תגבורות בטיסה ישירה דרך מערב הים התיכון לא הייתה מעשית עקב הטווח הארוך, שרק מפציצים יכלו לעבור. נתיב תגבורת חלופי נפתח דרך חוף הזהב שבמערב אפריקה עם מספר תחנות ביניים. מטוסי הקרב הועברו מפורקים בבטן ספינות לטקורדי שעל חוף האוקיינוס האטלנטי, הורכבו במקום ו"דילגו" על פני מערב ומרכז אפריקה לעבר מצרים[5]. נתיב זה ואמצעים נוספים הגדילו את כוחה של מפקדת האוויר של מצרים ב-2 טייסות קרב (73, 274) של הוריקנים, 2 טייסות (37, 38) מפציצים בינוניים מדגם ויקרס ולינגטון וכן מטייסות אוסטרליות ודרום אפריקניות. התגבורת הגיעה בזמן לפתיחת מבצע מצפן ב-8 בדצמבר 1940, במהלכו נאבקו כוחות האוויר עם הקצב המהיר של כוחות הקרקע המתקדמים ולעיתים נחתו בסיום משימה במסלולי נחיתה קדמיים יותר מאלה שמהם יצאו. לכוח האווירי שבפיקודו של קולישו הייתה עוצמה מספקת כדי לשמור על עליונות מול חיל האוויר האיטלקי, שהפגין מידה מועטה של אומץ, יוזמה ונחישות, וסבל מירידה מהירה במוראל ברגע שספג את התבוסה הקלה ביותר. הצלחת חיל האוויר המלכותי נבעה בראש ובראשונה מחוסר ההתנגדות שהפגינו האיטלקים באוויר, ובנוסף היו מרבית המבצעים האוויריים של הבריטים מתוכננים מראש ובוצעו כנגד מטרות נייחות. כאשר הפכה הלחימה על הקרקע להתקפית יותר ובלתי צפויה - בעיקר לאחר המבקעים המוצלחים בגבול וכיבוש עמדות האיטלקים בברדיה, טוברוק ובנגאזי - נוצר קושי לספק את הסיוע האווירי הקרוב ביעילות הנדרשת, שבאה לידי ביטוי כאשר תוגברו כוחות הציר והחלו לתקוף בשנית[6].

במסגרת הלקחים שהופקו מסיבוב הלחימה הראשון התברר כי הלייסנדר, שנועד על פי טקטיקת הלחימה הבריטית לשמש כמטוס העיקרי לסיוע אווירי קרוב, איטי ופגיע ונזקק לליווי צמוד של מטוסי קרב במהלך משימות סיור ואיסוף מודיעין. כפתרון של דחק נעשה שימוש בהוריקן שהוכיח את ערכו כמטוס מהיר ויעיל לאיסוף מודיעין חזותי. תכונותיו של ההוריקן בתפקיד זה (בנוסף לתפקידו הנוכחי כמטוס קרב והעתידי כמטוס קרב-הפצצה) ביססו אותו כמטוס הטקטי הדומיננטי במלחמה[6].
השיפור בשיתוף הפעולה עם המפציצים הקלים מסוג בריסטול בלנהיים הוביל אף הוא לאופטימיות: לפני תחילת המערכה צורפה לכל טייסת הפצצה יחידת קישור מודיעין אווירית (Air Intelligance Liaison) שהורכבה מקציני צבא היבשה אשר עידכנו את הטייסות באופן רציף במבצעים הקרקעיים המתנהלים ובמטרות שנבחרו לצורך המשך המתקפה. הצלחת השיטה הביאה לכך שחיל האוויר וצבא היבשה סיכמו על צירוף קציני קישור אווירי לכל הטייסות המסייעות לצבא, במיוחד טייסות קרב ששימשו לתפקידי סיוע אווירי קרוב[6].

 
וסטלנד לייסנדר

פריצתה של מלחמת איטליה–יוון ב-28 באוקטובר 1940 הביאה לעצירת התקדמות הכוחות הבריטיים בלוב והעברת כוחות, ובכללם טייסות מפציצים ומטוסי קרב, לעזרת היוונים המותקפים. בשל שיקולים פוליטיים והאינטרסים הבריטיים בבלקן, נאלץ לונגמור לספק טייסות מתוך פיקוד המזרח התיכון לפעולה מיוון גופה, ולבצע בנוסף הפצצות לילה ארוכות טווח ממצרים לעבר איטליה ואלבניה[7]. משום כך, הופסקו כל התוכניות לאימון בשיתוף פעולה טקטי אוויר-קרקע ויחידות קדמיות רבות הועברו מקירנאיקה לצורך מבצעים ביוון. חששות מפני התערבות גרמנית ישירה הכריחה את ראש פיקוד המזרח התיכון לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את תבוסתה של בעלת הברית החדשה של בריטניה בבלקן. עד לסוף מרץ 1941 תרם חיל האוויר המלכותי למאמץ המלחמה ביוון שמונה טייסות קו ראשון עם כ-280 מטוסים. ההסחה היוונית והניסיון להחזיק באי כרתים לא רק הסתיימו בתבוסה אלא גם השפיעו לרעה על ההישגים הבריטיים במערכה במדבר המערבי. הצבא הבריטי וחיל האוויר המלכותי המוצבים במדבר המערבי נחלשו משמעותית בעוד הכוחות הגרמניים בלוב הולכים ומתחזקים. הכוח האווירי בחזית הצטמצם לטייסת בלנהיים (מס' 55), טייסת לייסנדר (מס' 6) ושתי טייסות הוריקן (מס' 73 ומס' 3 האוסטרלית) בלבד. כאשר פתחו כוחות הציר, בפיקודו של ארוין רומל, במתקפה מאזור אל-עגילה ב-30 במרץ 1941, נסוגו הבריטים בחזרה לגבול מצרים עד 10 באפריל וכל השטח שהושג, למעט טוברוק הנצורה, אבד[8].

אחד הגורמים לכישלון, מלבד הנחיתות הכמותית, היה שיתוף הפעולה הלקוי בין הצבא הבריטי לחיל האוויר המלכותי; מפקדות צבא היבשה וחיל האוויר היו מופרדות, התקשורת ביניהם הייתה איטית ולא אמינה, היה קושי בהכוונת הכוחות האוויריים לעבר מטרות בשטח בזמן אמת והיה מחסור באמצעי זיהוי מן הקרקע. הצבא הבריטי וחיל האוויר המלכותי האשימו אלה את אלה בכישלון. ביוני 1941 התמנה מרשל האוויר סר ארתור טדר לראש פיקוד חיל האוויר המלכותי במזרח התיכון[9]. חודש לאחר מכן התמנה סגן מרשל האוויר סר ארתור קונינגהם למפקד הקבוצה האווירית ה-204, שכללה 2 טייסות קרב, 3 טייסות מפציצים קלים ו-2 טייסות סיור ובשיתוף עם טדר החל לעסוק בפתרון הבעיות. ב-30 בספטמבר פורסמו נוהלי סיוע אווירי שפירטו את העקרונות לצורך יישום שיתוף פעולה אוויר-קרקע להמשך המלחמה. הנהלים כללו את:

  • איחודן של מפקדות צבא היבשה וחיל האוויר תחת פיקוד משותף
  • עקרונות הסיוע האווירי הישיר והעקיף
  • הדרישות העיקריות לעליונות אווירית
  • הקמת מפקדת שליטה לסיוע אווירי קרוב (Air Support Control או ASC) האחראית לתיאום, לביצוע הבקשות לסיוע או דחייתן, כך שייעשה שימוש מקסימלי בכוח המטוסים הזמין
  • הוראות לגבי בחירת מטרות, קווי הפצצה, תקשורת ואותות זיהוי
  • סיפוחם של קציני קישור אווירי קדמיים ליחידות צבא על מנת לעדכן בצורה ישירה את הטייסים לגבי מטרות זמינות

נהלים אלה יצרו את הבסיס ליצירת כוח אווירי שייעודו ביצוע משימות טקטיות בשדה הקרב תוך שימת דגש על שיתוף פעולה הדוק בין צבא היבשה לחיל האוויר. עם זאת, נותרו השליטה במטוסים וניהול הפעולות בידי אנשי חיל האוויר המלכותי[3].

מטוסי הקרב מדגם קרטיס P-40 טומהוק הופיעו לראשונה בזירה ב-14 ביוני 1941 במהלך מבצע קרדום קרב, החליפו את מטוסי ההוריקן כמטוסים לעליונות אווירית והופעלו בידי טייסות קרב בריטיות, אוסטרליות ודרום אפריקניות. לאחר שהיתרון בקרב החל לנטות לכיוון כוחות הציר, התערב מרשל האוויר ארתור טדר באופן הפעלת הכוחות והורה בפעם הראשונה למטוסי הקרב להתרכז בתקיפת מטרות קרקע, בעיקר לאורך צירי התנועה. שיטה זו הוכיחה את יעילותה בבלימת התקדמות האויב, אך גם חשפה את המטוסים לאש מן הקרקע וממטוסי אויב שנהנו מיתרון בגובה. גם במהלך מבצע צלבן המשיכו המטוסים לבצע את תפקידם החדש, בנוסף למשימותיהם כמלווי מפציצים וכמיירטים[10][11].

באוגוסט 1941 כללו כוחות האוויר של חיל האוויר המלכותי במזרח התיכון 49 טייסות עם 722 מטוסים. המשך הקרבות בצפון אפריקה הביא להחלטה להפוך את הכוח האווירי במצרים ליחידה נפרדת כדי להקל על הפיקוד והשליטה בזירה זו, בצד זירות המבצעים האחרות במזרח התיכון. לאחר כישלון מבצע קרדום קרב התברר, כי יש צורך לספק לכוחות הקרקע הבריטיים סיוע אווירי שיהיה הן מאורגן טוב יותר והן גדול יותר מבחינת עוצמה ויכולת[2].
תחילה הסב קונינגהם את כנף מס' 253 להתנסות בסיוע אווירי קרוב מעל קו החזית באמצעות טייסת בלנהיים ושתי טייסות הוריקן. זמן קצר לאחר מכן כבר פעלו 3 כנפות בצפון אפריקה, כאשר הכנפות מס' 258 ו-269 פעלו מעל קו החזית והכנף מס' 262 הגנה על אזור הדלתא של הנילוס[12]. כנפות מס' 258 ו-269 היוו את הגרעין לחיל האוויר של המדבר המערבי שהוקם ב-21 באוקטובר 1941 כחיל אוויר טקטי תחת פיקוד המזרח התיכון של חיל האוויר המלכותי, כדי להתמודד מול חילות האוויר של הציר בצפון אפריקה ולסייע לכוחות הקרקע[13][14].

 
קרטיס P-40 וורהוק

בתחילת 1942 הצליחו מטוסי המסרשמיט Bf-109 של הלופטוואפה לבסס עליונות אווירית מול מטוסי ההוריקן, הטומהוק והקיטיהוק של חיל האוויר המדברי, והצורך בספיטפייר בזירת צפון אפריקה הפך לדחוף ביותר. טייסות מס' 142 ו-92 הועברו מפיקוד מטוסי הקרב בבריטניה למצרים בתחילת אפריל דרך טקורדי, כאשר טייסת נוספת, מס' 601, הגיעה בסוף החודש דרך מלטה. ההפלה הראשונה לזכות הספיטפייר בזירה נרשמה ב-8 ביוני 1942, במהלך קרב גזאלה, בו סיפקה טייסת מס' 142 חיפוי מגובה רב למטוסי הוריקן מעל ביר חכים ויירטה מטוסי קרב ומפציצים גרמניים ואיטלקיים[15]. באותו חודש אף הוקם גף מיוחד של ספיטפיירים המותאמים לפעולה בגובה רב (High Altitude Flight) לצורך יירוט טיסות הצילום של ה-Ju 86G מגביהי הטוס[16]. כתוצאה מתבוסת הארמייה השמינית בקרב גזאלה, נאלצו טייסות חיל האוויר של המדבר המערבי לסגת מזרחה ולהיערך מחדש באזור אל עלמיין, שם נטלו חלק בבלימת כוחות הציר בקרבות שנמשכו לאורך חודש יולי ובניסיון הפריצה האחרון של רומל בקרב עלם חלפה ב-31 באוגוסט[17].

במהלך המחצית הראשונה של המלחמה הפך חיל האוויר של המדבר המערבי לכוח האווירי הגדול ביותר מחוץ לבריטניה ונהנה מתרומה משמעותית מצד חיל האוויר הדרום-אפריקאי והחל מ-1942, גם מצד חילות האוויר של צבא ארצות הברית. בסתיו 1942 כבר עמדו לרשותו של טדר 104 טייסות, מתוכן 71 בריטיות (64 מחיל האוויר המלכותי ו-7 מהצי המלכותי), 16 דרום אפריקניות, 13 אמריקניות, 6 אוסטרליות, 2 קנדיות, 2 יווניות ואחת מרודזיה. באוקטובר, ערב קרב אל-עלמיין השלישי, שירתו בכוח 846 מטוסים, רובם מדגמים חדישים. ב-1943 גדל החיל לכדי 1500 מטוסים ב-96 טייסות[13] אשר זכו לבסוף בעליונות אווירית בזירה, מה שהיווה גורם מכריע בניצחון באל-עלמיין ובמרדף אחר כוחות הציר שנסוגו דרך לוב לעבר תוניסיה. לחיל האוויר של המדבר המערבי היה תפקיד חשוב בפריצתו של קו מארת, השער לתוניסיה ממזרח[18], ובהידוק הסגר האווירי שבא לידי ביטוי בהפלתם של מאות מטוסי תובלה גרמניים שניסו להעביר תגבורות, אספקה ודלק[19]. במבצע וולקן שהחל ב-17 באפריל 1941 השתתף חיל האוויר של המדבר המערבי בתקיפה מסיבית של שדות התעופה של כוחות הציר, שהביא להסגתם של מרבית כוחותיהם האוויריים לסיציליה ולאיטליה[20].

הניצחון במערכה בתוניסיה הוכיח את ערכה של הדוקטרינה הטקטית של חיל האוויר של המדבר המערבי, שגם השפיעה רבות על הארגון וטקטיקת הסיוע האווירי בצבא ארצות הברית וחיל האוויר שלו. הטכניקות לסיוע אווירי קרוב שפותחו במדבר המערבי שודרגו בהמשך המלחמה, בזירת הים התיכון ובצפון מערב אירופה[21].

לפני פתיחת מבצע האסקי ב-10 ביולי 1943, הוחלף שמו של חיל האוויר של המדבר המערבי לחיל האוויר המדברי (DAF). מטוסי הקרב והקרב-הפצצה העיקריים בשורות ה-DAF בזירה היו הספיטפייר, הקיטיהוק וה-P-51 מוסטנג. במהלך הפלישה לסיציליה ובמערכה באיטליה, נהנה ה-DAF מעליונות אווירית מכרעת שאפשרה התמקדות בסיוע אווירי קרוב, באמנעה אווירית ובשכלול טכניקות שיתוף הפעולה עם כוחות הקרקע[22][23]. חיל האוויר המדברי המשיך לפעול באיטליה, לצד פיקוד האוויר הטקטי ה-12 האמריקני, ולספק סיוע לכוחות הקרקע עד סוף המלחמה.

מבנה וארגון עריכה

סדר כוחות ראשוני עריכה

 
בריסטול בלנהיים

ב-10 ביוני 1940, כללו טייסות המפציצים של מפקדת האוויר של מצרים 5 טייסות מפציצים קלים מדגם בריסטול בלנהיים, ושתי טייסות מפציצים בינוניים, אחת מדגם ויקרס ולנטיה ואחת מדגם בריסטול בומביי, שיכלו לשמש גם לצורכי תובלה. טייסות הקרב והסיור כללו 3 טייסות גלוסטר גלדיאטור ואחת של וסטלנד לייסנדר.

להלן מספרי הטייסות בהתאם לסוג המטוס, ומיקום הטייסת, בהתאמה.

  • מפקדת הקבוצה האווירית ה-202 (202 Group) של חיל האוויר המלכותי, מהאטן בגוש[24]
    • כנף מספר 250, אסמאעיליה.
      • טייסת מס' 30, בלנהיים, איסמעיליה.
      • טייסת מס' 55, בלנהיים, פוקא (Fuka).
      • טייסת מס' 211, בלנהיים, מהאטן בגוש.
    • כנף מס' 253, מפקדה קדמית, מהאטן בגוש.
      • טייסת מס' 45, בלנהיים, פוקא.
      • טייסת מס' 113, בלנהיים, דאבא (Daba).
    • טייסת מס' 70 (הפצצה-תובלה), ולנטיה, חלואן (Helwan).
    • טייסת מס' 216 (הפצצה-תובלה), בומביי, הליופוליס (Heliopolis, נקרא בימינו שדה אל-מאזה).
    • מטוסי קרב וסיור
      • טייסת מס' 33, גלדיאטור, מרסא מטרוח.
      • טייסת מס' 80, גלדיאטור, אמרייה (Amriya).
      • טייסת מס' 112, גלדיאטור, חלואן.
      • טייסת מס' 208, לייסנדר, קאסאבה (Qasaba).

כוחות אוויריים נוספים במזרח התיכון כללו את מפקדת האוויר של סודאן לה הייתה שייכת הכנף ה-254, עם 3 טייסות בלנהיים (14, 223, 47) וגף מטוסי גלדיאטור (מטייסת מס' 112), את מפקדת האוויר של עדן עם 3 טייסות (8, 11, 39), וטייסת אחת (84) בשעיבה (Shaibah) שבעיראק, כולן הורכבו ממטוסי בלנהיים.

מפקדת האוויר של מצרים (AHQ Egypt) עריכה

ב-19 באפריל 1941 נוצרה הקבוצה האווירית מס' 204 של ה-RAF תחת פיקודו של קומודור האוויר ריימונד קולישו ובה שירתו היחידות הבאות:

 
הוקר הוריקן בצבעי הסוואה
  • טייסת מס' 73, הוריקן, טוברוק.
  • טייסת מס' 274, הוריקן, גראוולה (Gerawla).
  • טייסת מס' 14, בלנהיים, בורג אל-ערב (Burg el Arab).
  • חלק מטייסת מס' 39, מרטין מרילנד, מהאטן בגוש.
  • חלק מטייסת מס' 24 של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי, מרילנד, פוקא.
  • טייסת מס' 45, בלנהיים, פוקא.
  • טייסת מס' 55, בלנהיים, זימלא (Zimla).
  • טייסת מס' 6, הוריקן ולייסנדר, טוברוק.

ב-1 ביולי 1941 הועבר כל פיקוד המזרח התיכון של ה-RAF לידי מרשל האוויר סר ארתור טדר. חודש לאחר מכן העביר קולישו את הפיקוד לידי סגן מרשל האוויר ארתור קונינגהם (Arthur Coningham). באוקטובר 1941 נוצרה מפקדת האוויר של המדבר המערבי (ידוע יותר כחיל האוויר של המדבר המערבי - Wstern Desert Air Force) כאשר הקבוצה האווירית מס' 204 שודרגה למעמד של פיקוד.

ב-20 בינואר 1942 שונה שוב השם למפקדת האוויר של לוב, אך פחות משבועיים לאחר מכן הוחזר השם הקודם[25].

חיל האוויר של המדבר המערבי עריכה

ב-23 באוקטובר 1942 אורגן חיל האוויר של המדבר המערבי כמתואר למטה[26]:

תחת המפקדה הכללית של חיל האוויר המלכותי במזרח התיכון (GHQ RAF Middle East):

  • כנף ההפצצה מס' 3 של חיל האוויר הדרום-אפריקאי (SAAF).
 
מרטין בולטימור
  • כנף ההפצצה מס' 232.
    • טייסת מס' 55 של חיל האוויר המלכותי (RAF) ‏ (24 מטוסי בולטימור).
    • טייסת מס' 223 של ה-RAF‏ (24 מטוסי בולטימור).
    • טייסת ההפצצה ה-82 של חילות האוויר של צבא ארצות הברית (USAAF) ‏ (12 מטוסי B-25C מיטשל).
    • טייסת ההפצצה ה-83 של ה-USAAF ‏ (12 מטוסי מיטשל).
    • טייסת ההפצצה ה-434 של ה-USAAF ‏ (12 מטוסי מיטשל).
  • כנף הסיור מס' 285.
    • גף הצילום מס' 2 של ה-RAF ‏ (6 מטוסי ספיטפייר).
    • טייסת הצילום הטקטי מס' 40 של ה-SAAF ‏ (18 מטוסי הוריקן).
    • טייסת הצילום ה-60 של ה-SAAF ‏ (12 מטוסי מרילנד).
    • טייסת הצילום הטקטי ה-208 של ה-RAF ‏ (18 מטוסי הוריקן).
    • גף הצילום האסטרטגי מס' 1437 של ה-RAF ‏ (8 מטוסי בולטימור).
  • קבוצה אווירית מס' 211.
    • טייסת נגד טנקים מס' 6 של ה-RAF ‏ (16 מטוסי הוריקן).
    • טייסת נגד טנקים מס' 7 של ה-SAAF ‏ (16 מטוסי הוריקן).
    • טייסת הקרב ה-64 של ה-USAAF ‏ (25 מטוסי קרטיס P-40 וורהוק).
    • טייסת הקרב ה-65 של ה-USAAF ‏ (25 מטוסי וורהוק).
    • כנף מס' 233.
      • טייסת מס' 2 של ה-SAAF ‏ (16 מטוסי קיטיהוק)
      • טייסת מס' 4 של ה-SAAF ‏ (16 מטוסי קיטיהוק).
      • טייסת מס' 5 של ה-SAAF ‏ (16 מטוסי טומהוק).
      • טייסת מס' 260 של ה-RAF ‏ (16 מטוסי קיטיהוק).
    • כנף מס' 239.
       
      סופרמארין ספיטפייר
      • טייסת מס' 3 חיל האוויר המלכותי האוסטרלי (RAAF)‏ (16 מטוסי קיטיהוק).
      • טייסת הקרב ה-66 של ה-USAAF ‏ (25 מטוסי וורהוק).
      • טייסת מס' 112 של ה-RAF ‏ (16 מטוסי קיטיהוק).
      • טייסת מס' 250 של ה-RAF ‏ (16 מטוסי קיטיהוק).
      • טייסת מס' 450 של ה-RAAF ‏ (16 מטוסי קיטיהוק).
    • כנף מס' 244 של ה-RAF.
      • טייסת מס' 73 (16 מטוסי הוריקן)[27].
      • טייסת מס' 92 (16 מטוסי ספיטפייר).
      • טייסת מס' 145 (16 מטוסי ספיטפייר).
      • טייסת מס' 601 (16 מטוסי ספיטפייר).
  • קבוצה אווירית מס' 212.
    • כנף מס' 243.
      • טייסת מס' 1 של ה-SAAF ‏ (16 מטוסי הוריקן).
      • טייסת מס' 33 של ה-RAF ‏ (16 מטוסי הוריקן).
      • טייסת מס' 213 של ה-RAF ‏ (16 מטוסי הוריקן).
      • טייסת מס' 238 של ה-RAF ‏ (16 מטוסי הוריקן).
    • כנף מס' 7 של ה-SAAF.
      • טייסת מס' 80 (16 מטוסי הוריקן).
      • טייסת מס' 127 (16 מטוסי הוריקן).
      • טייסת מס' 274 (16 מטוסי הוריקן).
      • טייסת מס' 335 (16 מטוסי הוריקן).

כוח המשימה המדברי האמריקני (US Desert Air Task Force) (חלק מחיל האוויר האמריקני במזרח התיכון, אך מלבד טייסת ההפצצה ה-81, נמצא תחת פיקוד חיל האוויר של המדבר המערבי)[28]:

  • קבוצת הקרב האווירית ה-57 של ה-USAAF.
    • טייסות הקרב ה-64, 65 וה-66 עם מטוסי P-40 וורהוק, מסופחות ל-RAF (ראו למעלה).
  • קבוצת ההפצצה האווירית ה-12.
    • טייסות ההפצצה ה-82, 83 וה-434 עם מטוסי B-25 מיטשל, מסופחות ל-RAF (ראו למעלה).
    • טייסת ההפצצה ה-81, אינה מסופחת ל-RAF.
  • טייסת אמבולנס אווירי.

ארגון מחדש עריכה

 
נורת' אמריקן B-25 מיטשל

ב-18 בפברואר 1943 הוקם פיקוד הים התיכון (Mediterranean Air Command או MAC) כאשר מרשל האוויר ארתור טדר מונה למפקד חילות האוויר של בעלות הברית בזירת המבצעים של הים התיכון (Mediterranean Theater of Operations או MTO). פיקודי המשנה של MAC כללו:

  • פיקוד המזרח התיכון של ה-RAF - בפיקודו של מרשל האוויר סר שולטו דאגלס (Sholto Douglas).
  • מפקדת האוויר של מלטה - בפיקודו של סגן מרשל האוויר סר קית' פארק.
  • פיקוד האוויר הצפון-מערב אפריקני (NAAF) תחת פיקודו של גנרל קארל ספאטס (Carl Spaatz)‏[29].

מבנה ה-MAC היה מבוסס על תקדים היסטורי: כראש פיקוד ה-RAF במזרח התיכון במהלך המערכה במצרים ובלוב ב-1942, תיאם מרשל האוויר טדר בהצלחה בין שלוש יחידות אוויריות:

  • הקבוצה האווירית ה-205 (מפציצים כבדים) תחת פיקודו של קומודור האוויר אלן פ. ריצ'י (Alan P. Ritchie).
  • הקבוצה האווירית ה-201 (שיתוף פעולה עם הצי) תחת פיקודו של סגן מרשל האוויר יו לויד (Hugh Lloyd).
  • חיל האוויר של המדבר המערבי (סיוע טקטי) תחת פיקודו של סגן מרשל האוויר ארתור קונינגהם (Arthur Coningham).

יחידות אלה שימשו בסיס למודל האסטרטגי, הטקטי והגנת החופים לפיו ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט והמטות שלהם, ארגנו מחדש את חילות האוויר של צפון אפריקה ו-MTO בועידת קזבלנקה בינואר 1943. תוצאות הארגון מחדש הביאו לכך שפיקוד הים התיכון ופיקוד המשנה שלו, פיקוד האוויר הצפון-מערב אפריקני, אורגנו בהתאם למודל "הכוח המשולש" של טדר. בהתאם לכך שלושת כוחות הלחימה העיקריים של ה-NAAF היו:

  • חיל האוויר הצפון-מערב אפריקני האסטרטגי (Northwest African Strategic Air Force או NASAF) תחת פיקודו של מפקד חיל האוויר ה-12 לשעבר, גנרל ג'יימס דוליטל.
  • חיל האוויר הצפון-מערב אפריקני החופי (Northwest African Coastal Air Force או NACAF) תחת פיקודו של סגן מרשל האוויר יו לויד.
  • חיל האוויר הצפון-מערב אפריקני הטקטי (Northwest African Tactical Air Force או NATAF) תחת פיקודו של מרשל האוויר (בפועל) ארתור קונינגהם[30].

חיל האוויר של המדבר המערבי הפך לפיקוד משנה של ה-NATAF בפברואר 1943 וסגן מרשל האוויר הארי ברודהורסט (Harry Broadhurst) מונה כמפקדו. פיקודי משנה אחרים של ה-NATAF כללו את כוח ההפצצה הצפון-מערב אפריקני הטקטי, פיקוד האוויר הטקטי ה-12 והקבוצה האווירית מס' 242.

חיל האוויר של המדבר המערבי, ששימש כמרכיב הטקטי במודל "הכוח המשולש" של טדר, תרם משמעותית לא רק לארגונו של חיל האוויר הצפון-מערב אפריקני הטקטי שהוקם בפברואר 1943 אלא גם להקמתם של כוחות האוויר של בעלות הברית במזרח התיכון ((Mediterranean Allied Air Forces או MAAF) בדצמבר 1943, חיל המשלוח האווירי של בעלות הברית למערכה בנורמנדי ואף מספר חילות אוויר הקיימים היום.

במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר אמנעה אווירית פותחה ויושמה, היווה טדר את עמוד התווך כראש פיקוד המזרח התיכון של ה-RAF, ראש פיקוד האוויר של המזרח התיכון (MAC), מפקד כוחות האוויר של בעלות הברית במזרח התיכון וכסגנו של גנרל דווייט אייזנהאואר במפקדה העליונה של בעלות הברית לתכנון פעולות אוויריות במערכה בנורמנדי. כתוצאה מכך, שודרג הסיוע האווירי הטקטי לכוחות הקרקע בזירות בהן שירת.

כאשר פלשו בעלות הברית לסיציליה במסגרת מבצע האסקי ב-10 ביולי 1943, הוחלף שמו של חיל האוויר של המדבר המערבי ונוצר חיל האוויר המדברי (DAF). במבצע האסקי, חולק חיל האוויר המדברי לשני מערכים, קדמי ועורפי:

חיל האוויר המדברי, מפקדה קדמית,

הקבוצה האווירית ה-211 (מטוסי קרב התקפיים), ספיטפייר.

 
בריסטול בופייטר בצפון אפריקה
כנף מס' 44 כנף מס' 322 כנף מס' 324
טייסת מס' 1 (SAAF) טייסת מס' 43 (RAF) טייסת מס' 72 (RAF)
טייסת מס' 92 (RAF) טייסת מס' 81 (RAF) טייסת מס' 93 (RAF)
טייסת מס' 145 (RAF) טייסת מס' 154 (RAF) טייסת מס' 111 (RAF)
טייסת מס' 417 (RCAF)‏[31][32] טייסת מס' 232 (RAF) טייסת מס' 152 (RAF)
טייסת מס' 601 (RAF) טייסת מס' 242 (RAF) טייסת מס' 243 (RAF)

יחידות קדמיות נוספות כללו:

  • טייסת הסיור הטקטית מס' 40 (ספיטפייר).
  • מחצית מטייסת מס' 600 הפועלת ממלטה (בריסטול בופייטר).
  • כנף מס' 325 של ה-RAF (בופייטר).
    • טייסת מס' 153 הפועלת מצפון אפריקה.
    • מחצית מטייסת מס' 600.

חיל האוויר המדברי, מפקדה עורפית,

פעילות מאזור טריפולי:

כנף מס' 239 של ה-RAF (קיטיהוק) קבוצת הקרב האווירית ה-57 (וורהוק)[33] קבוצת הקרב האווירית ה-79 (וורהוק) כנף הסיור מס' 285 של ה-RAF כוחות נוספים של ה-RAF
טייסת מס' 3 של ה-RAAF טייסת הקרב ה-64 טייסת הקרב ה-85 טייסת מס' 60 של ה-SAAF (בולטימור ומוסקיטו) טייסת מס' 6 (הוריקן)
טייסת מס' 112 טייסת הקרב ה-65 טייסת הקרב ה-86 טייסת מס' 682 של ה-RAF (ספיטפייר) כנף תובלת אוויר מס' 249
טייסת מס' 250 טייסת הקרב ה-66 טייסת הקרב ה-87 גף מס' 1437 (בולטימור)
טייסת מס' 260
טייסת מס' 450 של ה-RAAF

הערה: טייסת מס' 60 (SAAF) וטייסת מס' 682 (RAF) הועברו מכנף הצילום והסיור הצפון-מערב אפריקנית.

 
קרטיס P-40 קיטיהוק מטייסת מס' 112 של ה-RAF בהכנה להמראה. טייסת זו הייתה הראשונה לצייר את "שיני הכריש" על מטוסי ה-P-40.

חיל האוויר המדברי המשיך להעניק סיוע טקטי קרוב לארמייה השמינית הבריטית כתת-מערך של חיל האוויר הצפון-מערב אפריקני הטקטי. פיקוד הים התיכון בוטל בדצמבר 1943 ואורגן מחדש כחלק מכוחות האוויר של בעלות הברית במזרח התיכון (Mediterranean Allied Air Forces או MAAF), שמיזג לתוכו גם את ה-NAAF, ויחידות נוספות. עדיין תחת פיקודו של ברודהורסט, חיל האוויר המדברי הפך לחלק מן המערך של חיל האוויר הטקטי של בעלות הברית במזרח התיכון (MATAF) בפיקודו של גנרל ג'ון ק. קאנון (John K. Cannon)[25].

הסיוע האווירי הטקטי המוצלח לכוחות הקרקע במערכה במצרים ובלוב שפותח על ידי טדר וקונינגהם שימש כמודל להקמת NAAF בוועידת קזבלנקה ומערכי ה"כוח המשולש" (אסטרטגי, חופי, טקטי) נשמרו במבנה החדש של ה-MATAF ונמשכו עד לסוף מלחמת העולם השנייה. חיל האוויר המדברי הוסיף להתקיים עד 30 ביוני 1946 ואז שונה שמו למפקדת האוויר הקדמית של איטליה.

מטוסים עריכה

הגנתה האווירית של בריטניה תמיד קיבלה עדיפות, כך שה-DAF צויד בדרך כלל בדגמי מטוסים ישנים יותר. בתחילה היו בשימוש מטוסים מיושנים כדוגמת הגלוסטר גלדיאטור הדו-כנפי והבריסטול בלנהיים, איתם הצליח ה-DAF להתמודד בהצלחה מול המטוסים המיושנים במידה שווה של חיל האוויר האיטלקי. לאחר שהוסר האיום הישיר על בריטניה, הגיעו ב-1941 מטוסים חדשים יותר כדוגמת ההוקר הוריקן והדאגלס בוסטון.

באוקטובר 1941 שירתו בחיל האוויר של המדבר המערבי 16 טייסות (אשר מתוכן 9 טייסות קרב, 6 טייסות מפציצים בינוניים וטייסת סיור אחת) ובסוף 1941 כבר פעלו כ-1000 מטוסים. במהלך קרב אל-עלמיין השלישי שירתו בחיל האוויר המדברי 29 טייסות (כולל 9 טייסות מדרום אפריקה ו-3 אמריקניות) שהטיסו מפציצים בינוניים מדגמי בולטימור ומיטשל ומטוסי קרב וקרב-הפצצה מדגמי ספיטפייר, וורהוק, קיטיהוק וטומהוק. בתקופה זו מנה חיל האוויר המדברי מעל ל-1500 מטוסים, יותר מכפול מכמות המטוסים שיכלו כוחות הציר להעמיד מולו[25].

המטוסים האמריקנים מדגמי P-40 טומהוק וקיטיהוק שלא התאימו לפעולות בזירה האירופאית, שם נוהלו קרבות האוויר בגובה רב יותר ומול יריב חזק יותר, שימשו בתחילה כמטוסים להשגת עליונות אווירית והותאמו בהמשך גם לתקיפת מטרות קרקע, התאמה שהתבררה כמוצלחת ביותר.

ה-DAF היה בדרך כלל בעדיפות מספרית כנגד כוחות האוויר של הציר והתרכז באמנעה אווירית ארוכת טווח ובמתן סיוע טקטי ישיר לארמייה השמינית. טקטיקות אלו הביאו לכך שמטוסי המסרשמיט Bf 109 נהנו מיתרון של גובה והפתעה כנגד מטוסי ה-DAF מנמיכי הטוס וכתוצאה מכך היו האבדות גבוהות.

ב-1942 שכלל ה-DAF את הטקטיקות שלו ושידרג את מטוסיו. מטוסי ספיטפייר הגיעו לבסוף וקיבלו את משימות העליונות האווירית החל מאוגוסט 1942, מה שעזר ל-DAF להטות את מאזן האבדות לטובתו.

ה-DAF אימץ את שיטות הלופטוואפה בשיתוף פעולה של כוחות היבשה עם מטוסי קרב-הפצצה, באמצעות שליטת רדיו של קציני תצפית קדמיים המכוונים את הכוחות האוויריים לפי צורכי הכוחות שעל הקרקע. ה-DAF שיפר את השיטה באמצעות הוספת "שירות המוניות" שכללה מטוסי קרב-הפצצה שחגו מעל החזית בעמדת המתנה והופעלו בזמן אמת כנגד מטרות ספציפיות בהתאם לצורכי כוחות הקרקע. בדרך זו סיפק ה-DAF סיוע משמעותי לארמייה השמינית עד לסוף המלחמה, החל ממצרים, לוב, תוניסיה, סיציליה ועד איטליה. התפיסות הטקטיות שהוכחו כמוצלחות מאוד בשלבים הסופיים של המערכה בצפון אפריקה אומצו לאחר מכן בהצלחה גדולה אף יותר בזמן הפלישה לאירופה ב-1944‏[25][34].

כוח אדם עריכה

חיל האוויר הדרום-אפריקאי סיפק מעל תריסר טייסות ל-DAF. זירת צפון אפריקה הייתה המערכה העיקרית בה השתתפו כוחות אלה מכיוון שממשלת דרום אפריקה החליטה שכוחותיה לא יופעלו מחוץ ליבשת אפריקה[25]. בין אפריל 1941 למאי 1943 טסו אחת-עשרה טייסות בכמעט 34,000 משימות והשמידו 342 מטוסי אויב.

התרומה האוסטרלית כללה טייסות קרב והפצצה. הטייסת הידועה ביותר הייתה טייסת מס' 3 שהגיעה לצפון אפריקה בסוף 1940 ונשארה ב-DAF עד לשלבי הסיום של המלחמה[25]. טייסת מס' 3 עשתה את השירות המשמעותי ביותר ב-DAF והפילה את המס' הגבוה ביותר של מטוסי אויב (217). טייסים אוסטרלים רבים נוספים שירתו בטייסות של ה-RAF וה-SAAF של חיל האוויר המדברי.

גולים רבים מאירופה הכבושה, בעיקר אנשי צוות אוויר פולנים, שירתו בטייסות של ה-DAF[25]. בטייסת מס' 112 של ה-RAF שירתו פולנים רבים, וב-1943 צורף צוות הלחימה הפולני ("הקרקס של סקאלסקי") לטייסת מס' 145 של ה-RAF‏[35].

החל מיולי 1942 צרף מפקד חיל האוויר של צבא ארצות הברית במזרח התיכון (USAMEAF), הגנרל לואיס ה. בררטון (Lewis H. Brereton), צוותי אוויר אמריקנים מקבוצת הקרב ה-57 ומקבוצת ההפצצה האווירית ה-12 לטייסות קרב והפצצה של ה-DAF בתפקידי "משקיפים". למעשה הייתה זו הפרה של הסכם בקרב מפקדי בעלות הברית, שאנשי צוות אמריקנים ישרתו רק ביחידות אמריקניות. החל מאמצע ספטמבר, צורפו טייסות ה-P-40 וורהוק ומפציצי ה-B-25 באופן רשמי ל-DAF. בנובמבר 1942 בוטל USAMEAF, והוחלף בחיל האוויר ה-9, אך יחידות אמריקניות נשארו במערכים של חבר העמים הבריטי עוד זמן-מה לאחר מכן.

חיילי חבר העמים הבריטי ששירתו ב-DAF זכו בעיטור כוכב אפריקה.

מפקדים עריכה

המפקדים שלהלן פיקדו על חיל האוויר של המדבר המערבי או על חיל האוויר המדברי[36]:

חיל האוויר של המדבר המערבי
  • 21 באוקטובר 1941 - סגן מרשל האוויר ארתור קונינגהם.
  • 31 בינואר 1943 - סגן מרשל האוויר הארי ברודהורסט.
חיל האוויר המדברי
  • 10 ביולי 1943 - סגן מרשל האוויר הארי ברודהורסט.
  • 6 באפריל 1944 - סגן מרשל האוויר ויליאם פורסטר דיקסון (William Forster Dickson).
  • 3 בדצמבר 1944 - סגן מרשל האוויר רוברט מורדנט פוסטר (Robert Mordaunt Foster).
  • 30 באוגוסט 1945 - קומודור האוויר פ. סי. פלקונר (F.C. Falconer)

מקורות עריכה

  • ווינסטון ס. צ'רצ'יל. מלחמת העולם השנייה, כרך רביעי - ציר הגורל. הוצאת "עם הספר", 1961. תורגם מאנגלית בידי אהרן אמיר
  • Chant, Chris. Allied Fighters 1939-45. MBI Publishing Company, 2008. ISBN 076033451X
  • Cooling, B. Franklin. Case studies in the development of close air support. DIANE Publishing, 1990. ISBN 0912799641
  • Hall, David Ian. Strategy for victory: the development of British tactical air power, 1919-1943. Greenwood Publishing Group, 2008. ISBN 0275977676
  • 'Herington, John (1954). Volume III — Air War Against Germany and Italy, 1939–1943. Australia in the War of 1939–1945. Canberra: Australian War Memorial.
  • Holmes, Tony; Thomas, Andrew. Tomahawk and Kittyhawk aces of the RAF and Commonwealth. Osprey Publishing, 2002. ISBN 9781841760834
  • Jackson, Ashley. The British Empire and the Second World War. Continuum International Publishing Group, 2006. ISBN 1852854170
  • Olsen, John Andreas. Global Air Power. Potomac Books, Inc., 2011. ISBN 1597976806
  • Playfair, Major-General I.S.O.; Molony, Brigadier C.J.C.; with Flynn, Captain F.C. (R.N.) & Gleave, Group Captain T.P. (2004) [1st. pub. HMSO:1966]. Butler, Sir James. ed. The Mediterranean and Middle East, Volume IV: The Destruction of the Axis Forces in Africa. History of the Second World War, United Kingdom Military Series. Uckfield, UK: Naval & Military Press. ISBN 1-845740-68-8
  • Thomas, Andrew. Spitfire Aces of North Africa and Italy. Osprey Publishing; First Edition edition (April 19, 2011). ISBN 1849083436

לקריאה נוספת עריכה

  • בוריס סניור. שמיים חדשים. הוצאת "כנרת, זמורה-ביתן, דביר" 1998.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא חיל האוויר המדברי בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Niehorster, British and Dominion Air Forces, september 3rd, 1939
  2. ^ 1 2 Chris Chant, עמוד 56
  3. ^ 1 2 Olsen, עמודים 30-32
  4. ^ Gustavsson, Håkan."Wing Commander Lloyd Gilbert 'Algy' Schwab DFC, RAF no. 37831." Håkans aviation page
  5. ^ Jackson, עמודים 217-218
  6. ^ 1 2 3 Hall, עמודים 79-80
  7. ^ Herington, עמודים 76-81
  8. ^ Hall, עמודים 80-81
  9. ^ במאי 1941 הודח לונגמור מהפיקוד בידי ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל. טדר, ששימש כסגנו, הפך לראש פיקוד חיל האוויר המלכותי במזרח התיכון בפועל מתאריך זה ומונה רשמית ביוני. Air of Authority - A History of RAF Organisation
  10. ^ Holmes, עמודים 9-15
  11. ^ Herington, עמוד 104
  12. ^ The Australians at War Film Archive
  13. ^ 1 2 Jackson, עמוד 115
  14. ^ Chant, עמוד 57
  15. ^ Thomas, עמודים 6-8
  16. ^ Thomas, עמודים 9-11
  17. ^ צ'רצ'יל, עמודים 362–363, 453-454
  18. ^ Cooling, עמודים 176-177
  19. ^ צ'רצ'יל, עמודים 623-630
  20. ^ Cooling, עמוד 182
  21. ^ Cooling, עמודים 183-184
  22. ^ Cooling, עמודים 205, 212
  23. ^ Hallion, Richard P. Strike from the Sky: The History of Battlefield Air Attack, 1910-1945. University of Alabama Press, 2010 ISBN 0817356576
  24. ^ Ma'aten Bagush, מערב מצרים, מחוז מטרוח
  25. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Chant, עמודים 57-59
  26. ^ Niehorster, Western Desert Air Force, october 23rd, 1942
  27. ^ מטוסי קרב ליליים
  28. ^ Niehorster, US Armed Forces Middle East, Air Force, october 23rd, 1942
  29. ^ Playfair, כרך מספר IV, עמודים 264–270, 466-470
  30. ^ Playfair, כרך מספר IV, עמוד 470
  31. ^ חיל האוויר המלכותי הקנדי (Royal Canadian Air Force)
  32. ^ [1]
  33. ^ The 57th Fighter Group
  34. ^ Jackson, עמוד 114
  35. ^ Peszke, Michael Alfred. The Polish underground army, the Western allies, and the failure of strategic unity in World War II. McFarland, 2005. ISBN 078642009X. Page 117
  36. ^ Air of Authority - A History of RAF Organisation