חסה תרבותית
חסה, או חסה תרבותית (שם מדעי: Lactuca sativa) היא מין צמח חד שנתי רב זנים, הרווח כירק מאכל. בארצות מערביות, עלי החסה נאכלים קרים ולא מבושלים בסלטים, בהמבורגרים ובמנות אחרות. בסין ובמקומות נוספים במזרח, נהוג לבשל את הירק ולצרוך אותו בשלמותו.
 חסה
| |
|---|---|
חסה רומית
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | אסטראים |
| משפחה: | מורכבים |
| סוג: | חסה |
| מין: | חסה תרבותית |
| שם מדעי | |
 Lactuca sativaליניאוס, 1753 | |
לחסה גבעול קצר ונסתר, המתארך בעת הפריחה, ומצמיח ענפים עליהם פרחים רבים, המזכירים בצורתם גרסה זעירה יותר של פרחי שן הארי. פריחת החסה נמשכת כיום אחד בלבד ובמהלכה מתבצעת האבקה עצמית. אם החסה מגודלת למאכל, היא נקטפת לפני הפריחה.
שימושים עריכה
למרות שכיום החסה משמשת רק כמזון, בעבר שויכו לה תכונות נוספות. הרומאים, אשר החסה שהייתה מצויה בתקופתם הכילה חומר הדומה בתכונותיו לאופיום, נהגו לאכול את החסה בסוף ארוחה כדי להירדם בקלות. המצרים לעומת זאת, בשל העובדה שהחסה מתיזה חומר חלבי כשהיא נחתכת, ובשל צורת עליה, קישרו את החסה עם האל מין ועם גבריות וראו בה מעוררת חשק. ביוון העתיקה, הובילו ההבדלים בן תפיסות אלו לבלבול וכך בשעה שהרופא המפורסם גלנוס מפרגמון טען שהוא אוכל את החסה בסוף הארוחה כדי לחזק את הזיכרון ולעודד שינה מהירה, הרופא רופוס מאפסוס שחי רק מאה שנים קודם לכן טען שחסה מערפלת את החושים ומקהה את המחשבה. ביהדות נהוגה אכילת החסה בליל פסח כחובת אכילת המרור, משום שהיא מזוהה בתלמוד עם החזרת[1], שהיא אחד המינים הנזכרים במשנה שיוצאים בהם ידי חובת המרור[2].
במטבח הצרפתי והסיני מקובלת מנת מרק חסה.
זנים עריכה
| ערך תזונתי ל-100 גרם | |
| מים | 94.6 ג' |
|---|---|
| קלוריות | 17 קק"ל |
| חלבונים | 1.23 ג' |
| פחמימות | 3.29 ג' |
| שומן | 0.3 ג' |
| כולסטרול | 0 מ"ג |
| ויטמינים | |
| ‑ ויטמין A | 436 מק"ג |
| ‑ ויטמין B1 | 0.072 מ"ג |
| ‑ ויטמין B2 | 0.067 מ"ג |
| ‑ ויטמין B3 | 0.313 מ"ג |
| ‑ ויטמין C | 4 מ"ג |
| ברזל | 0.97 מ"ג |
| סידן | 33 מ"ג |
| אשלגן | 247 מ"ג |
| נתרן | 8 מ"ג |
| סיבים תזונתיים | 2.1 ג' |
| מקור: משרד החקלאות האמריקני | |
נהוג לחלק את החסה לזנים על פי מבנה וצורת העלה. זני החסה כוללים:
- חסה רומית, ידועה גם כ"חסה ערבית". בעלת עלים עבים רבים שצורתם מאורכת וצבעם ירוק כהה
- חסת ראש בעלת הצורה העגולה המחולקת לחסה אירופאית בעלת עלים דקים בצבע ירוק בהיר וחסה אמריקאית בעלת עלים מסולסלים ועבים יותר
- חסות עלים - קטנות יותר ועדינות יותר, בעלות צבעים שונים ולרוב בעלות עלים מסולסלים
- חסת הגבעולים שהסינים אוכלים את הגבעול שלה ולא את העלים
כשרות עריכה
בהלכה ישנו איסור לאכול שרצים הנלמד מהפסוק: "וכל שרץ העוף... שקץ הוא לכם", ו"לכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל"[3], לכן אסורים החרקים באכילה, לכן הירקות הנגועים במיני חרקים מהווים בעיה קשה מאוד עבור יהודים שומרי המצוות, היות שעליהם להיזהר ממיני חרקים שאינם תמיד נראים. החסה הפכה ממש סמל לירקות הנגועים, ולא בכדי, היא משמשת בית לחרקים רבים: כנימות עלה, תריפס, זחלי זבוב המנהרות, זבובים מסוגים שונים, זחלי פרודניה ודומיהם, אקריות, "פסוקים" הדומים לתריפס וכנימת עש הטבק. לכן יש רבנים המחמירים ופוסקים שיש לנקותם ביסודיות רבה על ידי שפשוף קפדני ואף השריה בדטרגנט, חומץ ומי מלח. כדי לפטור מניקוי קפדני כזה קמו חברות כגון: "עלי בודק" המרססות את הגידולים בכמויות גדולות של חומרי ריסוס, אך "אליה וקוץ בה"- נמצאו מינונים גדולים מאוד של חומרים רעילים בתוך החסה הגדלה בשיטה זו.
חסה מגוש קטיף עריכה
ערך מורחב – ירקות ללא חרקים
בגוש קטיף הומצאה שיטה על ידי מספר חקלאים, ובראשם אליהו בן נעים והאגרונום שמעון ביטון, המאפשרת גידול חסה וירקות עליים אחרים באופן המבטיח בסבירות גבוהה שלא ימצאו בה רמשים. בשיטה זו הוטל ספק על ידי מספר רבנים, בעוד אחרים נתנו ברכתם לשיטה. ישומה הביא לכך שהיקף הצריכה של החסה בקרב הציבור הדתי בישראל גדל מאוד. בכפר דרום אף הוקם מפעל מיוחד בשם עלי קטיף לאריזת החסה המיוחדת וירקות עליים אחרים עם בעיות נגיעות דומות. עם פינוי גוש קטיף, הועתקה השיטה גם לאזורים אחרים בארץ.
שימור החסה לאורך זמן עריכה
כדי לשמר את החסה לאורך זמן רצוי לשטוף אותה, לייבש אותה היטב, לצרור את העלים יחדיו בצורה רופפת ולא הדוקה, לעטוף את הצרור בנייר סופג ולאכסן בתוך קופסה אטומה.
תוצרת עריכה
ארגון המזון והחקלאות האמריקאי מדווח כי תוצרת החסה והעולש העולמית עמדה בשנת 2007 על 23.55 מיליון טון, כאשר שלוש היצרניות הגדולות הן סין (51%), ארצות הברית (22%) וספרד (5%).
| מדינה | תוצרת (בטונות) | |||
|---|---|---|---|---|
 סין |
12,000,000 | |||
 ארצות הברית |
5,105,980 | |||
 ספרד |
1,070,000 | |||
 איטליה |
850,078 | |||
 הודו |
790,000 | |||
 יפן |
560,000 | |||
 צרפת |
471,000 | |||
 טורקיה |
382,034 | |||
 מקסיקו |
275,000 | |||
 אוסטרליה |
185,000 | |||
| סך הכול | 23,550,943 | |||
|
| ||||
לקריאה נוספת עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- חסה תרבותית, באתר ITIS (באנגלית)
- חסה תרבותית, באתר NCBI (באנגלית)
- חסה תרבותית, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- חסה תרבותית, באתר Tropicos (באנגלית)
- חסה תרבותית, באתר GBIF (באנגלית)
- חסה תרבותית, באתר The Plant List (באנגלית)
- חסה תרבותית, באתר IPNI (באנגלית)
חסה, דף שער בספרייה הלאומית- חסה תרבותית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ל"ט, עמוד א'
- ^ על הסתירה לכאורה בין השם 'מרור' לכך שהחסה מתוקה, ראו: הרב ישראל דנדרוביץ, מצות המרור בחסה המתוקה, בתוך: ישורון, גיליון נא, ניסן תשס"ח, עמ' תרס-תרסט.
- ^ ספר ויקרא, פרק י"א