טיוטה:הפשיטה על כלא רנאסר
| מקום |
גמבואה,  פנמה | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תוצאה | שוחררו 64 אסירים ונהרגו 5 לוחמים מכוחות ההגנה הפנמים | |||||||||||||
| ||||||||||||||
הפשיטה על כלא רנאסר הייתה מבצע פשיטה על כלא אל רנאסר בגמבואה, פנמה, ב-20 בדצמבר 1989, במהלך פלישת ארצות הברית לפנמה. הפעולה בוצעה על ידי יחידות מהדיוויזיה המוטסת ה-82 של צבא ארצות הברית.[1] בפשיטה שוחררו שישים וארבעה אסירים שהוחזקו במתקן ונהרגו 5 חיילים מכוחות ההגנה של פנמה.[2][3]
עד דצמבר 1989, משטר נורייגה אכלס את הכלא באסירים פוליטיים, שרובם הגיעו בעקבות מההפיכה הלא מוצלחת של אוקטובר 1988. בין האסירים היו מספר אזרחים אמריקאים.
מבנה הכוח האמריקאי עריכה
הכוח האמריקני כלל שמונים צנחנים, שלושה מסוקי UH-1, שני מסוקי תצפית OH-58 קיואה, מסוק AH-1 קוברה ונחתת (LCM).
הכוח הפושט הורכב מיחידות מחטיבות החי"ר ה-7, הדיוויזיה המוטסת ה-82, פלוגה ג' מגדוד 3 של גדוד מוצנח 504, כוח מגדוד התעופה 228, גדוד הנדסה ה307 ופלוגת הניוד 1097.
הפעולה עריכה
כלא רנאסר ממוקם בסמוך לתעלת פנמה, באמצע דרך האיסתמוס. הכלא נחשב לכלא קטן. חצר הכלא אינה עולה על ארבעים על שבעים מטרים. בכלא היו כ-20 מבני עץ עם גגות פח.
התוכנית האמריקנית עריכה
כללה הנחתת כוח תקיפה בכלא ונחיתה אמפיבית בתעלה, בו זמנית ב-20 בדצמבר בשעה 01:00.
שני מסוקי UH-1 ינחתו בחצר הכלא. כל מסוק ישא 11 צנחנים, מקלעני הדלתות ימשיכו לירות על מטרות ספציפיות. במקביל, מסוק AH-1 "קוברה" מדיוויזיית החי"ר ה-7 יירה על צריפי השומרים. כוח התקיפה, שהיה חלק מהמחלקה ה-2, יבצע טיהור ויאבטח את צריפי האסירים, ואת הבניינים האחרים.
במקביל, שאר המחלקה ה-2 תנחת מכלי הנחיתה (LCM) בצד התעלה בכדי לספק חיפוי ואבטחה לכוח התקיפה. המחלקה השלישית תהיה גם היא על ה-LCM. תפקידה היה לטהר ולאבטח את המבנים שנותרו, מחוץ לכלא. מסוק תצפית OH-58 נשא צלף.
לבסוף מסוק UH-1 שלישי, נושא עשרה לוחמים, ינחת מחוץ לכלא כדי לחסום ניסיונות של כוחות ההגנה של פנמה לתגבר את חיל המצב של הכלא.
ראו גם עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Newsweek Staff, Inside The Invasion, Newsweek, 1990-06-24 (באנגלית)
- ^ John Pike. "Section VI. RENACER PRISON RAID: Rehearsals".
- ^ Soldiers in Panama: Stories of Operation Just Cause. Department of the Army, Office of the Chief of Public Affairs. 1990. p. 6.