טיטה רופו
טיטה רופו (באיטלקית: Titta Ruffo, 9 ביוני 1877 - 5 ביולי 1953) היה זמר אופרה איטלקי, שמקובל לראות בו את גדול הבריטונים האיטלקים בדורו, ואולי גם בדורות הבאים.
 | |
| לידה |
9 ביוני 1877 פיזה, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
5 ביולי 1953 (בגיל 76) פירנצה, איטליה |
| מקום קבורה |
בית הקברות הגדול במילאנו |
| מוקד פעילות |
איטליה, ממלכת איטליה |
| סוג קול |
בריטון |
| שפה מועדפת |
איטלקית |
| צאצאים |
Ruffo Titta junior |
  | |
רופו, שכינויו היה Voce del leone ("קול האריה"), נודע בקולו האדיר, בצלילים הגבוהים המרטיטים שלו ובעוצמה הדרמטית שהפגין על הבימה. בריטונים אחרים, גם ידועי השם שבהם, התייחסו ביראת כבוד אל קולו של רופו: ג'וזפה דה לוקה, כוכב בריטון בזכות עצמו, אמר על רופו, "מה שהיה לו לא היה קול, זה היה נס;" (אם כי אין מרבים לצטט את חלקה השני של המסקנה של דה לוקה ",..והוא (רופו) מכריז עליו בקולי קולות...") וויקטור מורל, ששר לראשונה בתפקידי יאגו ופלסטף של ורדי, אמר שצלילי הרגיסטר העליון של רופו הם המרהיבים ביותר ששמע מעודו מפי בריטון.
קריירה עריכה
נולד בשם רופו טיטה בפיזה והפך את סדר שמותיו לבימה. רופו היה בנו של מהנדס. הוא למד פיתוח קול אצל מורים אחדים, אבל השיטה הווקלית שלו היא פרי לימוד עצמי, ביסודה. הופעתו הראשונה הייתה בשנת 1898 בתיאטרו קונסטאנצי ברומא, בתפקיד הראלד בלוהנגרין של וגנר. אחרי פתיחה איטית, נסקה הקריירה שלו לשחקים בשנים הראשונות של המאה ה-20 ותוך זמן קצר השיג פרסום בינלאומי. הופעותיו הראשונות הגדולות היו בלונדון (1903), מילאנו (1904), ליסבון (1907, בואנוס איירס (1908) והאופרה של פריז (1911). הופעתו הראשונה של רופו בארצות הברית הייתה בפילדלפיה בשנת 1912 והוא הרבה לשיר בשיקגו. אל המטרופוליטן אופרה הגיע במועד מאוחר יחסית בקריירה שלו, ב-1922 בתפקיד פיגרו בספר מסביליה. הוא הופיע ב-46 הצגות במטרופוליטן בין 1922 ל-1929.
הרפרטואר של רופו כלל את רוב תפקידי הבריטון באופרה הצרפתית והאיטלקית, ביניהם ריגולטו, "די לונה", אמונסרו, ז'רמון, טוניו, פיגרו של רוסיני, המלט, יאגו, קרלו ב"ארנאני", דון ג'ובאני, ברנאבה ורנאטו ב"נשף המסיכות". הוא נודע גם בכמה תפקידי בריטון באופרות, שנשכחו בינתיים מלב: התפקידים הראשיים ב"המלט" של אמברואז תומא וב"כריסטופורו קולומבו" של פרנקטי, קסקארט ב"זאזא" של לאונקוואלו ונרי ב-La Cena delle Beffe של ג'ורדאנו. תפקידי המפתח של רופו היו ריגולטו והמלט.
קולו של רופו היה מכשיר אדיר, בעל מצלול רב-עוצמה ורגיסטר עליון, שהצטיין בברק יוצא דופן עד ללה הגבוה ותרם לעושרו. ביו שהשוו אותו לארד ממורט והיה באמת לא מעט מן המתכתי בקולו. ברגיסטר האמצעי היה לקולו גוון כהה ואפלולי. הצלילים הנמוכים שלו היו חלשים, בהשוואה לאחרים, ונעדר מהם המצלול העשיר של צליליו הגבוהים יותר. בסך הכל היה קולו עשיר גוונים, כעין פריזמה.
דעת מבקרים עריכה
כמו בן ארצו המפורסם, הטנור אנריקו קארוזו, נאמר על רופו שהוא מגלם סגנון שירה חדש ששם דגש על עוצמה, צליל עשיר וכוח ביטוי מילולי, שהעיבו על המשקל הרב שייחס הדור הקודם לחן ווקאלי, דקות ביטוי, זוך ועדינות הצליל - לדברי המבקרים המכובדים, ג'ון סטין ("The Grand Tradition", דאקוורת', 1971) ומייקל סקוט ("The Record of Singing", דאקוורת', 1978) אין זה משקף נכונה את הטכניקות של שני הזמרים, שהיו רחוקות מחספוס או גולמיות. על אף הפופולריות הרבה שזכה לה, לא הכל התפעלו מן הגישה הווקאלית של רופו, והיו מבקרים שהשוו אותו לרעתו עם הבריטון הלירי הדגול מטיאה בטיסטיני. מוציאי דיבתו של רופו האשימו אותו בשאגות, שנועדו להמם את קהל בעוצמת קולו ותו לא, אבל תקליטיו מצביעים על הבחנה דקה, על ניואנסים ועל שליטה טכנית מעולה, בכל מקרה שהדבר נראה לו נחוץ ומתבקש לפרשנות.
הקלטות עריכה
רופו היה אמן הקלטות פורה והקליט יותר מ-130 תקליטים, אקוסטיים וחשמליים, תחילה לחברת Pathé Frères בפריז בשנת 1904 ואחר בלעדית לחברת ויקטור ("חברת גראמופון" באנגליה), החל בשנת 1907. כמו קארוזו, הקלטות קולו של רופו הצליחו להפליא. כה עשיר ומהדהד היה, שאפילו בתהליך הפרימיטיבי של ההקלטה האקוסטית נשמר חלק גדול מן הזוהר שאפיין אותו. ה וא המשיך להקליט בתקופת ההקלטה החשמלית אחרי 1925, אבל עד כמה שאפשר לשפוט (כותרים רבים לא הוצאו לאור), רבים מן התקליטים המאוחרים הללו נעשו לאחר שיאו; עם זאת, בכמה הקלטות שנעשו בלונדון בשנת 1933 והופקו בהמשך [1](הקישור אינו פעיל) ניכר משהו מן היופי הקודם ורמז ליכולת האמן לאפנן קול אדיר להפקת מידה של אינטימיות וחן.
בשיאו ערך רופו שתי הקלטות מדהימות של "ברינדיזי" מתוך "המלט" (1907 ו-1911), הקדנצה המפגינה את שליטתו המופלאה בנשימה. המרשימה ביותר היא "All'erta, marinar!" מתוך "האפריקאית" של מאיירבר, המציגה את המצלול והברק העל-אנושיים ברגיסטר העליון של רופו, כמו גם ההקלטות מתוך האופרה, הנשכחת כיום, של לאונקאוואלו, "זארה". גם "Pari Siamo" שלו מתוך "ריגולטו" של ורדי הוא ללא מתחרים.
כוכב עצמאי עריכה
רופו לא היה מעולם "בריטון הבית" או זמר קבוע באיזו שהיא להקת אופרה; הוא היה כוכב בזכות עצמו וקיבל מקום ראשון בשלטים - ותעריפי-על - בכל מקום שאליו הוזמן לשיר. רופו היה זמר האופרה (הגבר) היחיד בתקופתו שיכול היה להתחרות, במונחי תהילה ושכר, עם קארוזו. באופן מפתיע, השניים שרו יחדיו לעיתים רחוקות. לעובדה זו הועלו שלושה הסברים: ראשית, ששני הזמרים לא אהבו להתחלק בתהילה עם כוכב אחד בן המין הגברי; שנית, שמעט מאוד בתי אופרה יכלו לעמוד בהפקה אחת בשכר המופלג שהשניים תבעו, בעיקר אם היה עליהם לשלם גם את שכרה של סופרן יקרה. שלישית (פרקש 1984), לפי ביקורות בעיתונים בני התקופה על הופעות משותפות של השניים, רופו העיב בקביעות על קארוזו. קארוזו ורופו אומנם הופיעו יחד פעמיים באולפן הקלטות. רק הקלטה אחת מאלה שרדה, הדואט "Sì, pel ciel" מתוך "אותלו". מביני דבר רבים בתחום הווקאלי רואים בה את ההקלטה הווקאלית היחידה הגדולה ביותר מאז ומעולם. בין יתר מעלליו הווקאליים בהקלטה זו מצליח רופו, בשונה מכל יאגו אחר שהוקלט אי פעם, לשמור על סגנון ווקאלי חוצב להבות ורב רושם מראשית עד אחרית. קארוזו נענה לאתגר והתוצאה היא שילוב של טנור ובריטון שאין דומה לו בכל תולדות ההקלטה המוזיקלית.
ייתכן, שסגנון השירה הנמרץ של רופו לא היה בו כדי להועיל לאריכות ימים ווקאלית, והירידה באיכות קולו החלה במועד מוקדם יחסית. אין לשכוח, שרופו התגייס לצבא והשתתף במלחמת העולם הראשונה ואפשר שדבר זה תרם להתדרדרותו המוקדמת. במשך שנות ה-20' של המאה ה-20 השתוותה לקולו איכות חלולה, מתכתית, שהלכה וגברה. הקול היה עדיין עז ואיתן, אך התחושה הייתה, שהליבה הווקאלית נגוזה. עוצמת הקול נשארה כשהייתה, אבל העושר נמוג והצליל שהתקבל היה מרשים, אך לא יפה במיוחד. ייתכן, שהזרעים לירידתו המוקדמת של רופו היו טמונים בעובדת היותו אוטודידקט מעיקרו. רופו עצמו הכיר בכך, ככל הנראה, וסירב ללמד פיתוח קול אחרי פרישתו, סירוב שנימק במילים הבאות, "מעולם לא ידעתי איך לשיר; זו הסיבה שקולי נעלם כשהגעתי לגיל חמישים. אין לי כל זכות לעשות הון משמי הקודם ומן המוניטין שרכשתי בניסיון ללמד צעירים מה שמעולם לא ידעתי לעשות בעצמי." ואולם ביקורות של הופעותיו באמריקה בשנת 1912 (טאגל 1983) ציינו את השליטה המופתית והחסכנות באמצעים ווקאליים בהפקת הצליל. אין עדיין סיבה ברורה ומדויקת לירידתו הווקאלית של רופו.
רופו פרש ב-1931 ושהה שנים אחדות בשווייץ ובפריז. הוא כתב אוטוביוגרפיה, La mia parabola ("החידה שלי"), שהדמות העולה ממנה היא של אדם אינטליגנטי, רהוט ומודע לעצמו. בשנת 1937 חזר רופו לאיטליה, שם נעצר לאחר זמן בגין התנגדות למשטר הפאשיסטי. ספר זכרונותיו תורגם לאחרונה לאנגלית.
לקריאה נוספת עריכה
- Farkas, Andrew (Ed.),Titta Ruffo: An Anthology (Greenwood Press 1984).
- Hamilton, David, ed., The Metropolitan Opera Encyclopedia (Simon & Schuster, New York 1987).
- Pleasants, Henry, The Great Singers (Simon & Schuster, New York 1966).
- Seltsam, William H., Metropolitan Opera Annals (H.W. Wilson Co., New York 1947).
- Steane, J.B., The Grand Tradition (Amadeus Press, Portland 1993).
- Tuggle, Robert. The golden age of opera (Holt, Rinehart, and Winston, 1983).
קישורים חיצוניים עריכה
טיטה רופו, באתר AllMusic (באנגלית)
טיטה רופו, באתר MusicBrainz (באנגלית)
טיטה רופו, באתר Yandex.Music (ברוסית)
טיטה רופו, באתר Discogs (באנגלית)- טיטה רופו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
.svg){kind=logo}
