ויקיפדיה

טיפול בתנועה

טיפול בתנועה או טיפול במחול הוא שיטת טיפול רגשי המשלבת טכניקות תנועה שונות. טיפול בתנועה זו דרך של הגוף לשלב בין תנועה לבין הנפש העוזר למטופל להתחבר לנפש באמצעות התנועה. על פי הארגון האמריקאי של המטפלים בתנועה (ADTA), טיפול בתנועה הוא תהליך המקדם אינטגרציה רגשית גופנית חברתית קוגניטיבית של המטופל.

טיפול בתנועה ובמחול עוסק בצמיחה אישית דרך יחסי גומלין בין גוף לנפש והוא מושתת על התפיסה כי הגוף, היציבה והביטוי התנועתי של אדם משקף בעת ובעונה אחת רגשות ודפוסים פנים-נפשיים יחד עם דפוסים בין-אישיים ותרבותיים. שימוש בחוויה תנועתית מאפשר להביע רגשות שקשה לתת להם ביטוי מילולי.[1][2] לתנועה מגוון משמעויות. ניתן להתייחס למהות התנועה, לאיכות התנועה, להקשרה התרבותי ולהיבטים של תקשורת. ניתן להתייחס לכוונה ולמניע שגורם לביצוע התנועה.[3]

תרפיה בתנועה וריקוד עריכה

השימוש במחול כפולחן לצורכי ריפוי וביטוי רגשות הוא עתיק. בתרבויות פרימיטיביות רבות הריקוד סיפק לאינדיבידואל משמעות ואיפשר לו להביע את עצמו, לתקשר את רגשותיו לאחר, ולהתחבר לטבע.[3] עדויות לשימוש בריקוד בתרבויות הפרימיטיביות נמצאו בציורי קיר במערות פרהיסטוריות. הריקוד מהווה אלמנט בולט בריקודי מרפאים ומרפאי אליל בתרבויות אלו. הריקוד תפס מקום מרכזי בפולחנים ובתפילות של דתות שונות, בעיקר בטקסים שביטאו מעברים במהלך חיי האדם: לידה, בגרות, נישואין ומוות.[4]

שורשי הטיפול בתנועה ומחול כתחום ממוסד התפתחו במקביל לצמיחת המחול המודרני בתחילת המאה ה-20. מרבית החלוצים של הטיפול בתנועה ומחול החלו את הקריירה שלהם כרקדנים במחול מודרני. הניסיון שלהם כרקדנים שהופיעו על במה וכמורים למחול, הוביל אותם להבנה של היתרונות החבויים בשימוש בריקוד ותנועה כסוג של פסיכותרפיה. החידוש שלהם היה התובנה כי ניתן לקשר את ההבעה התנועתית של הרקדן לתוכן רגשי–נפשי.

מבין המחדשים שהשפיעו באופן משמעותי על תנועת המחול המודרני, ובשל כך גם על הטיפול בתנועה ומחול, היה פרנסואה דלארטה (Francois Deslarte; 1811-1871), צרפתי שהחל את הקריירה שלו כזמר אופרה ואיבד את קולו. הוא החליט להקדיש את חייו לניסיון ללמד זמרי אופרה להתנועע בצורה שתהיה טבעית יותר והרמונית עם רגשותיהם, בשונה ממה שהיה מקובל באופרה בתקופתו. כך למד על הקשר בין מצבו הרגשי המודע והלא מודע של אדם לבין תנועות גופו, דבר שהשפיע לא רק על זמרי אופרה אלא גם על תחום הריקוד והתרפיה.

איזדורה דאנקן (Isadora Duncan; 1878-1927) הושפעה מדלארטה ופנתה לכיוון של שימוש במחוות מביעות, בהן השתמשו בתיאטרון היווני העתיק. דאנקן הייתה חלוצה בהתייחסותה לריקוד כדרך ראשונית להבעת רגשות, בכך התרחקה מהבלט הקלאסי המובנה הכולל תנועות המוכתבות מראש. לימים הפכה דאנקן לאחת מחלוצות המחול המודרני בארצות הברית.

עבודתו של סר ג'יימס ג'ורג' פרייזר (James George Frazer) בתחום האנתרופולוגיה, הייתה בעלת השפעה משמעותית על תנועת המחול המודרני. ספרו "Golden Bough" שיצא לאור ב-1890, בחן את התפקיד של טקסיות הריקוד בתרבויות פרימיטיביות. ספר זה יצר מהפכה אנתרופולוגית שהוסיפה לתסיסה של מהפכת המחול והשפיעה על התפתחות הטיפול במחול. הטקסים הפרימיטיביים היוו השראה למחול המודרני, כאשר הקונספט הישן של הריקוד כמביע קסם, דת ורוחניות התעורר לחיים.

רקדניות כמו מארי ווייטהאוס (Mary Whitehouse) ומריאן צ'ייס (Marian Chace), הושפעו מהאינטראקציה בין הפן הפסיכולוגי והפן הגופני שנוצרת תוך כדי תנועה. הן הביאו איתן גישה לא שיפוטית כלפי ההעדפות התנועתיות של האדם ובחרו להתמקד בפן הפסיכו-תרפויטי של הריקוד. הגישה הטיפולית שלהן לתנועה תומכת בפיתוח סגנון הבעה אישי תוך שימוש באימפרוביזציה. כמו כן, הן ביקשו לעזוב את ההיבט האומנותי ששם דגש על הופעה (Performance) וכוריאוגרפיה. בתקופה בה פעלו וויטהאוס וצ'ייס הייתה הסביבה בשלה לתרגום ההבעה התנועתית של האדם לתוך הפסיכותרפיה.

בתחילת שנות ה-40 היישום של טיפול במחול היה מוגבל בעיקר לבתי חולים פסיכיאטריים. בשנות ה-50' החל להתפתח סוג חדש של תרפיה במחול, רקדנים לשעבר החלו ליישם את הטיפול בתנועה בסטודיו הפרטי שלהם, הם המשיכו את היישום של הטיפול בתנועה גם על אנשים נורמטיביים ונוירוטיים. החלוצים המשיכו לחקור את הכוח של התנועה והמחול ככלי פסיכו-תרפויטי, הם חיפשו הבנות נוספות על טבע האישיות וכיצד זו מושפעת ומשפיעה על הגוף הנע והרוקד. מחקריהם המוקדמים הובילו אותם לבחון מסגרות תאורטיות קיימות, במיוחד בפסיכולוגיה, באמצעותן יוכלו ליישם את הידע האינטואיטיבי שלהם ולקדם את השימוש בטיפול בתנועה ככלי פסיכו-תרפויטי; למעשה, הדיסציפלינה של התרפיה בתנועה שהתפתחה בשנות ה-40 ושנות ה-50 פותחה מתוך השילוב של המחול המודרני עם תאוריות קיימות בפסיכולוגיה.[3]

עקרונות הטיפול בתנועה עריכה

הנחת היסוד הבסיסית היא כי הגוף והנפש מקיימים ביניהם מערכת של יחסי גומלין וכי הם קשורים זה בזה קשר הדוק ובלתי ניתן להפרדה.

  • התנועה משקפת את האישיות.
  • התנועה עשויה להיות ביטוי של תכנים בלתי מודעים.
  • הגוף והנפש מקיימים ביניהם יחסי גומלין כך ששינוי בתנועה (בגוף) עשוי להוביל ולהשפיע על תפקודה של הנפש.
  • מערכת היחסים הטיפולית מתקיימת אף היא בצורה בלתי מילולית במישור התנועה. למשל, באמצעות טכניקת השיקוף.
  • אימפרוביזציה בתנועה מאפשרת למטופל להתנסות בדרכים חדשות של "הוויה" (being).
  • השאיפה לאיחוד של גוף-נפש בטיפול בתנועה יוצר תחושה של שלמות (wholeness) עבור האינדיבידואל.

מטרות הטיפול בתנועה עריכה

  • פיתוח דפוסי התמודדות
  • שינוי הרגלי תנועה מקובעים
  • איתור קונפליקטים רגשיים המעוגנים בגוף
  • פיתוח אינטגרציה גופנית-נפשית
  • פיתוח יכולת ויסות בהבעת רגשות
  • פיתוח מיומנויות תקשורתיות/חברתיות
  • העלאת זיכרונות מודחקים
  • פיתוח יכולת דיבור מול אנשים
  • פיתוח תחושת כוח ושייכות
  • איתור כלים כיצד לפגוש את עצמנו מעבר לדפוסים או לבעיות היום יומיות שלנו

גישות מרכזיות לטיפול בתנועה עריכה

גישת מריאן צ'ייס לטיפול בתנועה עריכה

  ערך מורחב – מריאן צ'ייס

צ'ייס החלה את דרכה כרקדנית וכוריאוגרפית והייתה חלוצה בשימוש בריקוד ככלי טיפולי. בתחילת שנות ה-40' של המאה ה-20 הייתה מהראשונות שהשתמשו בתנועה כתרפיה. מתוך ניסיון עבודתה עם חולים פסיכיאטריים היא פיתחה עקרונות פרקטיים ומתודות שנחשבות כיום לבסיס התאורטי של דיסציפלינת הטיפול בתנועה.[5]

למעשה, התנועה והריקוד שימשו אותה למציאת הדרך לשיפור יעילות הטיפול גם בחולים פסיכוטיים. מעבר להתבססות על מודלים תאורטיים שמדגישים פתולוגיה היא חיפשה את התנועה הפיזית. היא הדגישה את חשיבות האמפתיה התנועתית והשיקוף האמפתי שהיוו את אחת מתרומותיה המהותיות לעולם התרפיה בתנועה. לפי צ'ייס, תנועה היא תקשורת היכולה לסייע לפרט במימוש צרכים רבים. הידע וההבנה שלה במקצב ובמוזיקה המתלווים לתנועה סייעו לה לפתח את שיטתה שאפשרה לה לעורר חיות אצל המטופלים וליצור מפגשי תנועה משותפים. בטיפול הקבוצתי השתמשה בריקוד ובתנועה ככלי ליצירת אינטראקציה, תקשורת והבעה.[6]

גישת התנועה האותנטית עריכה

מארי וייטהאוס, מייסדת זרם התנועה האותנטית, נחשבת לאחת החלוצות החשובות והמרכזיות בתחום התרפיה בתנועה. וייטהאוס החלה את דרכה בשנות ה-50' של המאה הקודמת. את השכלתה קיבלה בבית הספר של מארי ויגמן בדרסדן שבגרמניה ובהמשך עבדה ופעלה בחוף המערבי של ארצות הברית. וייטהאוס רכשה השכלה בשני תחומים עיקריים: ריקוד מודרני בבית הספר בדרסדן וניסיון רב בתחום הפסיכותרפיה היונגיאנית. היא התעניינה בריקוד ככלי להבעה עצמית וליצירת תקשורת וסברה כי קיימת חשיבות רבה למתן תשומת לב לסימבוליות ולפרשנות האישית שהאדם מעניק לתנועה. היא שילבה את הניסיון שלה בתנועה וריקוד יחד עם התובנות שלה בניתוח היונגיאני כדי לתאר ולהבין את התנים המובעים בתנועה. היא השתמשה במושג "Movement - in - Depth" כבסיס להתפתחות התנועה האותנטית אותה ייסדה.[7]

שיטת התנועה האותנטית מזמינה את האדם הנע להתבוננות פנימית מעמיקה אל תוך עולם הנפש באמצעות תנועה טבעית. הכוונה בתנועה טבעית היא לתנועה שאינה נצמדת לטכניקות תנועה מעולם הריקוד, אלא לכל תנועה הנובעת מהאדם עצמו. ניתן ליישם את השיטה בטיפול פרטני או קבוצתי.[8]

יישום השיטה עריכה

האדם הנע/ המטופל, עוצם עיניו כאשר העד/ המטפל צופה בו. לתפקיד העד, הצופה באדם הנע יש ערך תרפויטי חשוב ומרכזי בטכניקה של תנועה אותנטית, העדות מעניקה למטופל תחושה של נוכחות ונראות. האדם הנע רוקד ללא ההנחיה חיצונית של המטפל וללא מוזיקה, אלא מתוך הקשבה פנימית עמוקה לתחושות גוף, רגשות, זיכרונות, דימויים ואימפולסים גופניים. תפקיד המטפל לאפשר למטופל לנוע בחופשיות ללא שיפוטיות וליצור עבורו סביבת תנועה בטוחה. סביבת תנועה בטוחה תיווצר כאשר המטפל מתבונן, מקשיב, מכיל ומאפשר לאדם הנע לנוע בחופשיות וללא שיפוטיות. במהלך התנועה המתנועע מגיב לתחושות, דחפים פנימיים, דימויים וזיכרונות שעולים מהתת מודע. כאשר העבודה מעמיקה, התנועה מתארגנת בדפוסי תנועה מסוימים, בחלקי גוף מסוימים, במקצבים מסוימים ובתבניות מרחביות אופייניות. בהדרגה התנועה מונעת על ידי רגשות ותחושות ופחות על ידי חשיבה מודעת ומתארגנת על פי התפקוד הדומיננטי של האישיות.[9]

בסיום התהליך התנועתי המטופל מתבקש להביע בכתב או בציור את שחווה בתנועה. תפקידו של שלב זה לארגן את החוויה התנועתית. בשלב הבא ישתף המטופל את העד/ מטפל שצפה בו וביחד יעבדו את החוויה אשר חווה המטופל. שלב העיבוד הוא שלב חשוב בתהליך הטיפולי וצריך להיעשות ברגישות ומיומנות רבה. העד מגיב לביטויים הגופניים והרגשיים שעלו מתוך התנועה. הוא מתאר ללא פרשנות ושיפוטיות את שראה ומשתף את המטופל בדימויים, תחושות ורגשות שעלו בו תוך כדי הצפייה.

השיקוף האמפתי שעושה המטפל מאפשר למטופל להיזכר בתנועות שעלו בו מתוך התת-מודע ולעשות עליהם רפלקציה (מדוע עלו? ומה משמעותם?). תהליך הרפלקציה מאפשר למטופל להרחיב את "השדה המודע" שלו. כלומר, חקירה מעמיקה ועימות עם תכנים שהודחקו אל הלא מודע תאפשר לאדם לשלב אותם באופן פתור ומעובד במודע כחלק אינטגרלי מאישיותו.[8]

חלוצות נוספות עריכה

  • בלאנש אוואן ( Blanche Evan ) - בשנות ה-40' וה-50' של המאה ה-20, התמחתה בעבודה יצירתית עם ילדים. פרסמה מספר מאמרים בנושא. ברוב שנות ה-60' וה-70' טיפלה במבוגרים נוירוטים. היא סברה כי הריקוד הוא הכלי הטבעי של האדם לחיבור בין גוף לנפש והאמינה כי תרפיה בתנועה יעילה לטיפול באנשים עם נוירוזה.[10]
  • ליליאן אספנק ( Liljan Espenak ) - ידועה בזכות אינטגרציה ייחודית ששילבה היבטים פסיכולוגיים אדלרייניים יחד עם תאוריות של טיפול בתנועה. פיתחה את ה"The Movement Diagnostic Test".[11]
  • טרודי שופ ( Trudi Schoop ) - השימוש של שופ בפנטומימה והומור כדרך התמודדות עם קונפליקטים, הווה אבן דרך ביישום הטיפול בתנועה. שופ יצרה אינטגרציה בין הלמידה והחקירה במהלך התהליך התרפויטי. היא שילבה באופן עקבי את גישותיה עם יצירתיות, גמישות וחקירה. כתוצאה מחקירתה את המשחקיות, ההבעתיות והאינטראקציות היצירתיות עם מטופליה היא פתחה טכניקות חדשניות רבות לתרפיה בתנועה.[12]
  • שרון שייקלין ( Sharon Chaiklin ) - ב-1966 סייעה שייקלין לייסד את American Dance Therapy Association וכיהנה מאוחר יותר כנשיאת ארגון זה במשך כארבע שנים. בשנים 1980-1981 סייעה בפתיחת התוכנית הראשונה בתרפיה בתנועה באוניברסיטת חיפה תוך שיתוף פולה ים נגה אראל. במקביל סייעה באופן דומה לביסוס התוכנית האקדמית בטיפול בתנועה בארצות נוספות ביניהן יפן.[13]
  • אירמגרד ברטנייף ( Irmgard Bartenieff ) - ברטנייף יצרה אינטגרציה בין התאוריה של רודולף לאבאן לתרפיה בתנועה. היא התבססה על מיצוי היעילות בתנועה והבעה תנועתית בהתייחס לתנועה במרחב ושילובם עם עבודה מוטורית מאורגנת. פיתחה שישה תרגילי תנועה מרכזיים הנקראים "Bartenieff Fundamentals".[14]
  • בט קליש ( Beth Kalish ) - מחלוצות המטפלות בילדים עם צרכים מיוחדים וילדים אוטיסטים.[15]
  • אילין סיגל ( Elaine Siegel ) - מחלוצות הטיפול בתנועה הפסיכואנליטי. מראשוני המטפלות בתנועה שעסקו במחקר. עבדה רבות עם ילדים הסובלים מפוביות שגרמו לבעיות נשימה.[16]
  • ג'ואן חודורוב ( John Chodorow ) - פרסמה מספר מאמרים בנושא תרפיה בתנועה. כיהנה כנשיאת התאחדות התרפיה במחול האמריקאית.[17].[18][19]
  • ג'נט אדלר ( Janet Adler ) - עבדה עם ילדים אוטיסטים. הייתה בין הראשונות שביססו את התנועה האותנטית. ב-1981 הקימה וניהלה את בית הספר הראשון ללימודי התנועה האותנטית ע"ש Mary Whitehouse. בהמשך דרכה עבדה עם אוכלוסיית מבוגרים תוך שעשתה שימוש ניכר בתנועה האותנטית.[19]
  • פני לואיס ( Penny Lewis ) - כתבה מספר ספרים בתחום. הושפעה בעבודתה בתחום מתיאורית יחסי אובייקט ופסיכולוגיה יונגיאנית. התמקדה בעבודתה באוכלוסיית הגיל המבוגר שכללה גם מבוגרים נוירוטים. בעבודתה זו השתמשה בשיטת הגשטלט.[19]
  • מרסיה לונטל ( Marcia Leventhal ) - עבדה עם אוכלוסייה של ילדים עם בעיות למידה שהתאפיינו בבעיות של דימוי גוף וקואורדינציה. הכשרתה כללה גם טכניקת גשטלט. חקרה את היתרונות התרפויטים של נושא הקצב. יצרה אינטגרציה בין ההכשרה התאורטית שקיבלה ובין המבנה התרפויטי הנדרש וביססה את מודל ה - "Five Part Session".[15]
  • מריאן נורט ( Marion North ) - הדגישה את חשיבות מערכת היחסים הטיפולית בין תנועה, התנהגות והסתגלות אישיותית. סברה שהחוזק של טיפול בתנועה טמון ביכולת לפגוש את המטופל ברמת ההתפתחות האישית שלו וסברה שלכל אינדיבידואל יכולת הבעה ייחודית משלו.[20]
  • הלן פיין ( Helen Payne ) - עסקה בחינוך מיוחד עבור עבריינים צעירים. עבדה עם מבוגרים וילדים שסבלו מבעיות למידה קשות. הייתה ממייסדות ה Association for Dance Movement Therapy ושימשה בו כיו"ר למספר שנים.[21]

מושגים בטיפול בתנועה עריכה

  • אמפתיה קינסטטית (Kinesthetic empathy) - המטפל, מתוך התבוננות בתנועות המטופל, מגיב בגופו/ תנועותיו למצבו הרגשי של המטופל.[22]
  • העברה נגדית סומטית (Somatic countertransference) – על פי הגישה האינטרסובייקטיבית המטפל הוא משתתף פעיל בתוך המפגש הטיפולי ואינו מתפקד כצופה מהצד בלבד. העברה נגדית סומטית היא ההשפעה שיש לתגובות הגוף (תזוזות בכיסא, פיהוק) בנוסף לרגשות, מחשבות ודחפים המתעוררים במטפל במהלך המפגש עם המטופל.[22]
  • זיכרון קינסטטי (Kinesthetic memory)– הזיכרונות של האדם צרובים ומיוצגים בגוף, למשל בתבניות ודפוסים בהן השרירים נעים. על ידי עבודה תנועתית ניתן להגיע את הזיכרונות העמוקים אשר חבויים בגוף.[23]
  • בו זמניות (Simultaneity) - השילוב בטיפול בין מלל ותנועה. מילה יכולה להתייחס למספר רעיונות אולם בדרך כלל מייצגת רעיון אחד בלבד. ואילו תנוחה או תנועה עשויות לייצג מספר רעיונות במקביל.[23]
  • שינוי (Transmutation) - מעבריות בין מגוון מאפייני התנועה, המעידה על שינוי רגשי. התנועות דומות מבחינת הצורניות והאנרגיה המושקעת, אך הרגש המובע בהן שונה. קיומו של אלמנט זה הוא חשוב בתהליך הטיפולי, הוא מצביע על כך שהאינדיבידואל בריא מספיק לבצע שינויים רגשיים באופן טבעי.[23]
  • עדות (Wittnessing) - מושג הלקוח מתוך התנועה האותנטית (ראה mary Starks Whitehouse ), המטפל צופה באדם המתנועע (המטופל) ומשמש כעד לתנועתו. העדות מעניקה למטופל תחושה של נוכחות ונראות. תפקידו של העד להתבונן ולאפשר מרחב תנועה וביטוי ללא שיפוטיות.[9]

טכניקות התערבות בטיפול בתנועה עריכה

  • שיקוף (Mirroring) - המטפל נע ומשקף איכות מסוימת מתנועתו של המטופל. טכניקת השיקוף מסייעת להתחבר לחוויה האישית של המטופל בכך שהמטפל חווה בגופו את מה שהמטופל מעביר. המטפל, המשקף בגופו את תנועותיו של המטופל, מאפשר למטופל נקודת מבט חדשה ומעובדת על התכנים שהעלה. כמו כן, טכניקת השיקוף מאפשרת למטופל להתנסות בחוויה של להיות מוביל ומובל. טכניקת השיקוף מאפשרת יצירת קשר לא מילולי באמצעות הדיאלוג התנועתי שנוצר.
  • הגזמה - המטפל נע בהתאם לתנועת המטופל ומעצים ומגדיל את תנועתו (למשל הגדלת טווח התנועה ועוצמת התנועה), המטופל בשלב מסוים ייקח את התנועה שהתעצמה וימשיך לפתח אותה.[23]
  • הבהרה (Clarification) - התנועה יכולה לחדד ולהעמיק את ההבנה של התכנים הנפשיים והבעיות המטרידות את האדם באופן שמשלים את המלל. כמו כן, התנועה מאפשרת גישה ישירה אל הלא מודע בכך שהיא אינה מחייבת עיבוד קוגניטיבי/ אינטלקטואלי כמו המלל.[23]
  • אלתור - מבנה תנועתי שנוצר ברגע נתון, בהתאם לצורכי הרגע. למשל יצירת דיאלוג תנועתי בין שני אנשים, שימוש במשחק על מנת להציג דינאמיקה הקיימת בחיי היומיום, לקיחת תנועה לשחק איתה ולראות עד היכן היא תתפתח, חקירת תנועה. משחק תנועתי יכול להוביל תהליכים הקשורים למשל בעשיית אינטגרציה או הבנת העצמי. אלתור היא טכניקה הקשורה למשחק בקבוצה, שכן היא קשורה לתפקידים במשחק.
    • אלתור ברמת הגוף: כאשר מנחים אדם לאלתר בגופו, באופנים שונים: למשל, עבוד עם איבר מסוים בגופו, בדרכים שונות או לנוע בגבהים שונים עם כתפיים שמוטות, כדי ליצור דיאלוג בין הצדדים. האלתור היא דרך לאפשר לאדם להתוודע אל גופו, באופן יצירתי וחופשי. אלתור קיים בצורה אינהרנטית בפרקטיקת 'תנועה אותנטית'.
    • אלתור אינטראקטיבי: כאשר המטפל מסמל בתנועותיו היבט מסוים מחייו של המטופל והמטופל צריך להגיב אליו כדי לראות כיצד הוא מתפתח.[23]
  • קשיבות - מצב תודעתי של אדם, שבו הוא ער ומתבונן בתחושותיו, רגשותיו ומחשבותיו ללא שיפוטיות ערכית.[24]
  • הנגדה (mismatching) : כאשר מזמינים אדם לתנועה בעלת היבט גופנית הפוך לזה שביצע/ כאשר המטפלת מבצעת תנועה בעלת איכות מנוגדת לזו של המטופלת (למשל, שימוש בקצב מהיר כשהמטופלת מתנועעת בקצב איטי/ שימוש במרחב צר כשהמטופלת נעה במרחב רחב וכו'). את המושג פיתחה ד"ר אורית סוניה ויסמן, בהשאלה מתחום הסמיוטיקה. Waisman, O. S. (2014). Mismatches as milestones in dance movement therapy. Body, Movement and Dance in Psychotherapy, 9(4), 224-236.

אוכלוסיות יעד עריכה

  • אוכלוסייה נורמטיבית "רגילה" המעוניינת בעבודה נפשית המשלבת את הגוף, בדרך יצירתית. הטיפול כולל העמקה ובהתבוננות פנימית, ופיתוח היצירתיות לצורך ריפוי רגשי, בתוך קשר טיפולי מקצועי.
  • ילדים עם בעיות רגשיות או בעיות התנהגות כולל הפרעות קשב וריכוז, היפראקטיביות ועוד. הטיפול עוזר לטפל בבעיות בהן המלל קשה או חסום ביצירת גבולות העלאת הדימוי העצמי וחיזוק הביטחון כמו גם וכדומה)
  • מתבגרים ונוער יכולים להפיק תועלת מרובה מעבודה תנועתית בתקופה בה הגוף משתנה, כמו גם בעיות חרדה, הפרעות אכילה, התעללות מינית ועוד.
  • מבוגרים וקשישים - הקשר הטיפול עם אוכלוסיית קשישים, בביתם או במרכזי יום או מרכזים גריאטריים מעודד חיבור למשאבים, לזיכרונות, למשאלות אשר נותרות חבויות בחיי היום - יום של הקשישים. הקשר הטיפולי תנועתי מחזק יכולות קואורדינציה, מעודד תקשורת חברתית, מעלה את הביטחון העצמי, משפר את מצב הרוח ומפיגה את הבדידות.
  • בריאות הנפש - במסגרות בתי חולים פסיכיאטריים, מרפאות חוץ ומערכי דיור בשיקום פסיכיאטרי מסייע לגייס כוחות ריפוי פיזיות בהתמודדות עם מצוקות נפשיות, לחבר תחושות גופניות, רגשות ומחשבות, מאפשר גישה לאזורים פחות מודעים בנפש תוך יצירת סביבה המאפשרת למטופל לנוע על פי רצונו בהקשבה לתחושות ולזיכרונות המתעוררים בו ודרך כך נפתחת גישה לרגשות המלווים את ההתמודדות וקשה לבטאה במילים.
  • חולי פיזי - מרכזי שיקום ובתי חולים.
  • תחנות לגמילה מסמים.

הטיפול בתנועה יכול להיות פרטני או קבוצתי בהתאם לצורך ולמטופל; בטיפול פרטני מושם דגש על העצמי הגופני של המטופל ועולמו הפנימי בתהליכים לא מודעים שלו. ובטיפול הקבוצתי מושם דגש על הקשר והיחסים בין חברי הקבוצה, על מיקומו של היחיד בתוכה ועל תהליכים לא מודעים של המטופל בקבוצת אנשים.

כלים לאבחון תנועתי עריכה

רודולף לאבאן Laban Analysis עריכה

  ערך מורחב – ניתוח תנועה לאבאן

ניתוח תנועה לאבאן הוא שיטה ושפה לתיאור, פירוש והמחשה של התנועה האנושית. את השיטה פיתח רודולף לאבאן, כוריאוגרף וחוקר תנועה, על בסיס התאוריות שלו העוסקות במהות התנועה. זו אחת משיטות הניתוח הנפוצות ביותר בעולם לתנועה, והיא משמשת רקדנים, שחקנים, אתלטים, מורים למחול, מורים בחינוך מיוחד, מטפלים ועוד.

פרופיל התנועה של קסטנברג עריכה

  ערך מורחב – פרופיל התנועה של קסטנברג

פרופיל התנועה של קסטנברג הוא מודל תאורטי שפותח על ידי ג'ודית קסטנברג, פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית. המודל מספק לאנשי מקצוע מתחומים טיפוליים כלי אבחוני הנוגע לשפה הבלתי-מילולית של מטופלים, שפת התנועה. הכלי הוא בעל השלכות טיפוליות ודרכי התערבות רלוונטיות. האבחון מאפשר באמצעות התבוננות בתנועת גוף האדם לתאר פרופיל תנועה, ממנו ניתן לקבל מידע לגבי נושאים התפתחותיים וקליניים של האדם, כמו גם לגבי המזג, המרכיבים האישיותיים שלו וכן דפוסי הקשר שהוא יוצר עם סביבתו. הפרופיל מתאר רצף של התפתחות נורמטיבית במונחים תנועתיים, המקבילים להתפתחות הנפשית. בעזרת הפרופיל ניתן לאתר חסרים התפתחותיים מוקדמים ותחומים של דילמה נפשית איתה מתמודד האדם. הפרופיל מאפשר לערוך סינתזה בין ההתנהגות הבלתי-מילולית ותאוריות פסיכולוגיות.

הפרדיגמה התנועתית-נפשית של יונה שחר-לוי עריכה

  ערך מורחב – יונה שחר לוי

על פי יונה שחר לוי, הבעה גופנית, תנועתית וסימבולית היא חלק מהותי של התקשורת האנושית ובמיוחד של התקשורת הינקותית הקדם-מילולית, המשמשת בתקופה זו כאמצעי התקשורת העיקרי בין התינוק להוריו. תינוק שטרם פיתח את השפה מילולית מביע את עצמו באמירות גופניות. הוא פונה לסביבתו באמצעות הבעת תנועות וקולות. אם הבוגרים סביבו יתייחסו רק אל הפן הגופני של האמירה (כמו זווית הראש, זווית העיניים) ולא יהיו מסוגלים לחדור מבעד לגוף אל המשמעויות הפנימיות - לא תתקיים תקשורת עם אותו תינוק. עם התבגרותו של האדם, התפתחות השפה המילולית והתפתחות יכולת ההפשטה, נפגעת השפה התנועתית והגופנית; רפרטואר השימוש בתנועה מצטמצם, ופוחתת היכולת להבין את איתותי הגוף. אלו נתפסים במקרים רבים כמשהו מפחיד, שאינו בשליטה. צמצום ההבעה הגופנית והתנועתית גורם לצמצום ביכולתו של האדם לחשוב ולפעול במושגים של גוף ונפש באופן שיגביר את צמיחתו ואת התמודדותו עם חייו. בנישה זו, שבה נעדרת התנועה מההתייחסות הגופנית-רגשית אצל האדם, מעמידה שחר לוי את שיטתה.

יונה שחר לוי פיתחה את הפרדיגמה התנועתית-נפשית, במטרה לאפשר את הבנת המערכת הגופנית - נפשית והיחסים ביניהם: כיצד מצבים גופניים הם גם מצבים נפשיים וכיצד מצבים נפשיים מוצאים לפועל על ידי מבנים גופניים. הפרדיגמה מתייחסת, מתוך התבוננות אינטגרטיבית, על האדם כמערכת אחת שלמה (גופנפש) ולא מתוך הפרדה דואלית ביניהם. הפרדיגמה מגדירה את החוקים והכללים לשפת התנועה הרגשית, הן זו התקינה והן זו המשובשת. שפת התנועה הרגשית וניתוחה מתייחסת למכלול דפוסי התנהגות גופנית, תנועתית ורגשית. בכלל זה - מורפולוגיה של תנועה (כלומר צורות הגוף ומסלולי התנועה), תחביר גופני-תנועתי-רגשי שעניינו איכות ביצוע התנועה ואופן ההתארגנות של הגוף במרחב, וכן סמנטיקה גופנית-רגשית, כלומר משמעויות נפשיות של תנועות ומיצבי גוף. לפרדיגמה יש חלק מעשי ויישומי המגדיר את מדדי התנועה הרגשית, את ההבחנה ביניהם ומתוך כך מציע דרך לאבחון התנועה הרגשית של האדם. בבסיס שיטתה מתקיימים חיבורים סמויים וגלויים בין שפת התנועה לשפת המילים, בין דקדוק התנועה לדקדוק השפה המדוברת. חיבורים בין מנגנונים מוטוריים למנגנונים נפשיים. כמו כן בבסיס חשיבתה יש חיבורים בין שיטתה לבין פרדיגמות פסיכואנליטיות והתפתחותיות אחרות.

טיפול בתנועה בישראל עריכה

מסלולי הכשרה לתואר שני עריכה

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • הילדה ונגרובר ושרון צ'ייקלין (עורכות), טיפול בתנועה ומחול, האמנות והמדע, הוצאת מאגנס, 2018

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא טיפול בתנועה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Stanton, K. (1992). Dance Movement Therapy in Psychiatry, Routledge London
  2. ^ שחר לוי, י. (1989). גלוי וכיסוי בלשון הגוף: מבט לעולם הטיפול בתנועה. שיחות. 3(1) עמ' 25-31
  3. ^ 1 2 3 Levy, F. (1988). Dance Movement Therapy: A Healing art-Introduction (pp.1-16).American Alliance for Health and Dance
  4. ^ פדרמן, ד. (2001). הגוף הזוכר (ואינו סולח) - נקודות ציון בהתפתחות התרפיה בתנועה. מחול עכשיו, 4, 64-67.
  5. ^ Chaiklin, S. & Schamais, C. (1979). The Chace approach to Dance Therapy. Lewis.P. Theoretical Approaches in Dance-Movement Therapy. Vol.1. Kendall/Hunt Publishing
  6. ^ Levy, F. (1988). Dance Movement Therapy: A Healing art-Marian Chace (pp.21-31).American Alliance for Health and Dance
  7. ^ Levy, F. (1988). Dance Movement Therapy: A Healing art-Mary Whitehouse(pp.61-74).American Alliance for Health and Dance
  8. ^ 1 2 סטרומסד ט. (2009) Tina Stromsted Ph.D., MFT (2009): Authentic Movement: A dance with the divine, Body, Movement and Dance in Psychotherapy: An International Journal for Theory, Research and Practice, 4:3, 201-213
  9. ^ 1 2 Adler, J. (1999). Who is the witness? A description of authentic movement. In P. Pallaro (Ed.)Authentic movement – essays by Mary Starks Whitehouse, Janet Adler and Joan Chodorow. (pp. 141-159). London: Jessica Kingsley. Ch. 12
  10. ^ Levy, F. (1988). Dance Movement Therapy: A Healing art-Blanche Evan(pp.33-49).American Alliance for Health and Dance
  11. ^ Levy, F. (1988). Dance Movement Therapy: A Healing art-Lilijan Espenak (pp.51-59). American Alliance for Health and Dance
  12. ^ Levy, F. (1988). Dance Movement Therapy: A Healing art-Trudi Schoop(pp.75-89).American Alliance for Health and Dance
  13. ^ Lundberg S. (1985).American journal of Dance Therapy: An Interview with Sharon Chaiklin. Volume 8, number 1
  14. ^ Levy, F. (1988). Dance Movement Therapy: A Healing art-Irmgard Bartenieff (pp.137-144). American Alliance for Health and Dance
  15. ^ 1 2 Levy, F. (1988). Dance Movement Therapy: A Healing art-Dance Therapy With The Special Child (pp.221-233). American Alliance for Health and Dance
  16. ^ Levy, F. (1988). Dance Movement Therapy: A Healing art-Dance Therapy With The Special Child(pp.221-233).American Alliance for Health and Dance
  17. ^ ג'ואן חודורוב, (1990), תרפיה במחול ופסיכולוגיה של המעמקים, "אח" בע"מ.
  18. ^ Levy, F. (1988). Dance Movement Therapy: A Healing art-The Evolution of West Coast Influences(pp.173-184).American Alliance for Health and Dance
  19. ^ 1 2 3 Levy, F. (1988). Dance Movement Therapy: A Healing art-The Evolution of West Coast Influences(pp.173-184).American Alliance for Health and Dance
  20. ^ Levy, F. (1988). Dance Movement Therapy: A Healing art-Marion North(pp.151-155).American Alliance for Health and Dance
  21. ^ הלן פיין, (1990), מחול ותנועה יוצרת בעבודה קבוצתית, "אח" בע"מ.
  22. ^ 1 2 Vulcan, M (2009).Is there any body out there ? A survey of literature on somatic countertransference and its significance for DMT, The Arts in Psychologist, 36, 275–281
  23. ^ 1 2 3 4 5 6 Penfield, K. (1992). Individual movement psychotherapy: dance movement therapy in private practice. In, Payne H.(Ed.) Dance movement therapy: Theory and Practice. Tavistock/Routledge. Ch. 8
  24. ^ Weiss, H (2009).The use of mindfulness in psychodynamic and body oriented, Body Movement and Dance in Psychotherapy



אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טיפול_בתנועה&oldid=36819550"