יאן מאיין

אי באוקיינוס הקרח הצפוני

יאן מאיין (Jan Mayen) הוא אי באוקיינוס הקרח הצפוני תחת ריבונות ממלכת נורווגיה.[1] באי מתגוררים בין 18 ל-55 תושבים,[דרוש מקור] כתלות בעונה.

יאן מאיין
Jan Mayen
תצלום לווין של האי
תצלום לווין של האי
תצלום לווין של האי
נתונים גאוגרפיים
מיקום אוקיינוס הקרח הצפוני, ים גרינלנד, הים הנורווגי
קואורדינטות 70°58′59″N 8°32′01″W / 70.983°N 8.5336°W / 70.983; -8.5336
סוג אי געשי
שטח 377 קמ"ר
אורך 54 קילומטר
רוחב 15 קילומטר
גובה מרבי 2,273 מטר
נתונים מדיניים
מדינה נורווגיהנורווגיה נורווגיה
אוכלוסייה 18 (עד 55 תושבים לא קבועים) (2010)
אזור זמן UTC+1
עיר ראשית אולוקינביין עריכת הנתון בוויקינתונים
על שם Jan Jacobszoon May van Schellinkhout עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך גילוי 1607 (פעם ראשונה מתועדת)
(למפת אירופה רגילה)
 
יאן מאיין
יאן מאיין
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הר ברנברג (Beerenberg)

גאוגרפיה עריכה

שטחו של האי יאן מאיין הוא 373 קילומטרים רבועים והוא הר געש שהתכסה באופן חלקי בקרחונים. מיצר יבשתי צר מחבר שני חלקים רחבים יותר. שכנו הקרוב ביותר הוא גרינלנד, הממוקמת כ-500 ק"מ משם. מרחק כפול מזה מפריד בין האי לבין נורווגיה עצמה. האי הררי למדי, כשהנקודה הגבוהה ביותר היא ברנברג אשר ממוקמת בצפון האי (2,277 מטרים מעל פני הים). בעקרון, לא ניתן לבקר באי אך בפועל ישנם ביקורים של מדענים ושל מעט תיירים. במקום שלושה מקווי מים מתוקים. באחד מהם המים צלולים בעוד בכל השאר המים מלאי בוץ וירוקת. חלקו המערבי מכוסה צמחייה מלבד החוף המערבי ביותר ואילו המזרחי הוא הר הגעש קפוא המכוסה לחלוטין קרח. חופו הדרום מערבי מישורי ואילו הצפון מערבי הוא צוק. חופו המזרחי הוא חוף קפוא.

כלכלה עריכה

לאי אין אוצרות-טבע. הפעילות הכלכלית מוגבלת דה יורה לשירות עובדי תחנת הרדיו והתחנה המטאורולוגית אשר על האי. בכל 124 ק"מ של חופו אין ולו נמל אחד. ציד לווייתנים התקיים בין השנים 1633 ו-1640 על ידי ההולנדים עד אשר הזן המקומי של הלווייתנים כמעט נכחד. מחלוקת באשר לגבול המים הטריטוריאליים של נורווגיה (יאן מאיין) ודנמרק (גרינלנד) הסתיימה כשדנמרק קיבלה שטח יותר גדול ויתכן כי במים נימצא מרבצי נפט. כיום, בנוסף לתחנת הרדיו ולתחנת המטאורולוגיה, מגיעות אליו כמה ספינת תיירי אקסטרים במטרה לטפס על הר הגעש. חוץ מזה מגיעות אליו טיסות של תיירים, משלוחי מזון, ציוד ועובדים.

אוכלוסייה עריכה

תחנת אולוקינביין (Olonkinbyen) המאכלסת את הצוות הפועל באי והאחראי על תחנת מזג האוויר ועל תחנת הרדיו, נחשבת לבירה דה פקטו של האי.

התושבים היחידים באי הם עובדים העובדים בכוחות הצבא הנורווגיים ובמכון המטאורולוגי הנורווגי. שמונה עשר אנשים מבלים את החורף באי, אך האוכלוסייה יכולה להשתנות לכ-35 במהלך הקיץ, כאשר מתבצעת תחזוקה כבדה. כוח האדם משרת שישה חודשים או שנה, ומחליפים אותו פעמיים בשנה באפריל ובאוקטובר. צוות התמיכה, כולל מכונאים, טבחים ואחות, נמנים עם אנשי הצבא.

תחבורה עריכה

באי ישנם כמה כבישים, בעיקר בצידו המערבי. כל הכבישים באי הם כבישי עפר. באי פועל גם שדה תעופה קטן ושמו "ג'אם מאינפילד".

היסטוריה עריכה

האי "התגלה" על ידי מגלי ארצות אירופאים מספר רב של פעמים, ויש הסבורים כי התגלה קודם לכן, במאה השישית.

בשנת 1607 גילה את האי הנרי הדסון וקרא לו בשם "הדסונס טאצ'ס". בשנת 1611 ציידי לווייתנים אנגלים קראו לו "האי טריניטי". בשנת 1612 ציידי לווייתנים צרפתים קראו לו "האי רישליו". בשנת 1614 קפטן ג'ון קלארק קרא לו "האי איזבלה".

כיום נקרא האי על-שם ההולנדי יאן יאקובס מאי ואן סכלינקהווט. שביקר באי ב-1614, מיפה אותו וקרא לו על שמו.

במאה ה-17 שגשג באי ציד לווייתנים. המין המקומי של לווייתנים היה איטי מאוד וכך קל יותר ללכוד אותו. בתי מלאכה הוקמו בחוף. עשרות פועלים שהו בו בעונות הקיץ ומאות פגרי ענק נגררו מאוניות הציד לחופיו. מרבבות פגרי כלבי ים ודובים הופשטה הפרווה והוסיפו לזוועת הטבח והסירחון. בחורפים הקשים והאפלים ננטשו בתי המלאכה. מאבקי כוח בין מדינות צפון אירופה על השליטה בעוצמה הכלכלית הזו הביאו לביצוע מעשי חבלה והרס הדדיים בתחנות הנטושות עם בוא החורף. הפתרון המתבקש היה השארת צוות שמירה לשהייה באתר למשך החורף, צוות ממנו לא שרד עד הקיץ ולו אדם אחד.

בשלב מסוים גם באוקיינוס של המאה ה-17 חלו שינויים. הציד המסיבי הביא לירידה בכמות הלווייתנים באופן כללי ובעיקר בכמות הלווייתנים מסוג קשות ראש (bow head whale) עקב היותם איטיים יותר. מינים אחרים (מהירים יותר) חמקו מהציד אך נאלצו לשנות את אזורי המחיה שלהם עם ירידת הכמות, התרבו הפלגות ללא רווח. עובדות אלה בצד עלויות השמירה והשימור הגבוהות של תחנות החוף הביא לנטישת האי למשך 250 שנים. 

במאה ה-20 האי חסר החשיבות המסחרית (אין בו מחצבים ואו נמל) עבר לריבונות נורווגית וזו הקימה באי תחנה מטאורולוגית מאוישת בצוות קטן. במלחמת העולם השנייה חשיבותו של האי עלתה במעט בשל היותו סמוך לנתיבי הפלגה בצפון האוקיינוס האטלנטי, כיבוש נורווגיה על ידי הגרמנים הותיר את צוות התחנה באי בדילמה לגבי הצד שלהם ואלה החליטו להעביר את דיווחיהם לבעלות הברית. בעלות הברית ניסו להפגין ריבונות באי ועשו מאמצים לחזק את הצוות באי. הגרמנים מצידם ניסו להפציצו מספר פעמים לא ידוע. מספר מפציצים גרמניים התרסקו באי במזג האוויר ההפכפך וחלק מהגופות הקפואות של צוותי מטוסים אלה התגלה שנים רבות לאחר תום המלחמה.

רעידות אדמה עריכה

באי התרחשו עשרות רעידות אדמה (על האי או לידו) בשנים האחרונות שהחזקות ביניהן הגיעו ל-6.8 בסולם ריכטר. מתוכן שתיים היו על האי עצמו. הראשונה ב-19 בספטמבר 1970 שעצמתה 4.2 בסולם ריכטר ואילו השנייה הייתה ב-9 ביולי 1990 ועצמתה 4.4 בסולם ריכטר.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ניהול האי מופקד, בחלקו, מאז 1995, בידי מושל מחוז (fylkesmann) נורדלנד, הקרוב ביותר אליו מכיוון נורווגיה, אף שהאי אינו נחשב לחלק מהמחוז.