יהודה ושומרון

ערך זה עוסק ביחידה הגאוגרפית-פוליטית בין ישראל לירדן. אם התכוונתם למחוז הכולל את היישובים הישראלים בשטח זה, ראו מחוז יהודה ושומרון.

מפה מפורטת של יהודה ושומרון ששורטטה על ידי האו"ם

יהודה ושומרון (בראשי תיבות: יו"ש) או הגדה המערבית (בערבית: الضـّفـّة الغربيـّة, בתעתיק מדויק: "אלצ'פה אלע'רביה") הם כינויים לשטח של 5,860 קמ"ר‏^[1] , הנמצא ממערב לנהר הירדן וממזרח לקו הירוק, שהוא קו שביתת הנשק עם ירדן בתום מלחמת העצמאות שנקבע ב-1949.

היסטוריה

השמות "יהודה" ו"שומרון" מקורם, כל אחד בנפרד, בתקופת המקרא, אולם עד למאה העשרים מעולם לא הייתה יחידה גאוגרפית או פוליטית שנקראה באופן כולל בשם "יהודה ושומרון". לפי המסופר בספר מלכים, בתקופת הבית הראשון היו אלה שתי ממלכות נפרדות, שכדרכן של ממלכות היו במלחמה זו עם זו בתקופות מסוימות וביחסי ידידות וברית בתקופות אחרות. בתקופת הבית השני שררו באופן קבוע יחסים של עוינות עמוקה בין היהודים תושבי יהודה והשומרונים תושבי שומרון. המינוח "יהודה ושומרון", כמונח המתאר יחידת שטח אחת, הוא מונח מודרני שהופיע במאה ה-20 בהקשר של התנועה הציונית^[^{דרוש מקור}^], ואת עיקר משמעותו קיבל לאחר מלחמת ששת הימים.

עם נפילת האימפריה העות'מאנית בראשית המאה העשרים, נדרש חבר הלאומים (קודמו של האו"ם) לשאלת מעמדה של ארץ ישראל בכללותה, וכתב המנדט שנוצר הכיל תוכנית מפורטת על פיה תקום מדינה ליהודים על שתי גדות הירדן, בשטח שהיום כולל את ישראל (כולל יהודה ושומרון) וירדן.

תוכנית החלוקה כללה הקמת שתי מדינות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית. אזורי הרי יהודה והשומרון נכללו בתחומי המדינה הערבית המתוכננת. תוכנית החלוקה נדחתה על ידי הערבים. עם פרוץ מלחמת השחרור ממלכת עבר הירדן פלשה מערבה לנהר הירדן והגיעה עד ירושלים, לרבות כיבוש העיר העתיקה. עיראק פלשה אף היא מעבר לנהר הירדן וכבשה את כל אזור הרי השומרון עד מבואות עמק יזרעאל והשרון, לרבות אזור ואדי ערה. מצרים, אשר פלשה מדרום, כבשה את הרי חברון ויהודה והגיעה לירושלים מדרום. בסוף המלחמה, קווי הפסקת האש בין מדינות ערב למדינת ישראל יצרו שטח חדש ממערב לנהר הירדן אשר נקרא בפי רוב העולם הגדה המערבית (למרות שמונח זה שימש לתאר את כל ארץ ישראל ממערב לירדן טרם המלחמה). השטח נשלט על ידי ירדן אשר סיפחה אותו אליה באפריל 1950, ונחשב על ידי הממלכה כחלק אינטגרלי ממנה. הסיפוח זכה להכרה רשמית של בריטניה ופקיסטן, אך התקבל על ידי מדינות רבות רק דה פקטו. דווקא הליגה הערבית התנגדה לסיפוח זה ואף איימה לגרש את ירדן מהארגון בגינו.‏^[2]

במלחמת ששת הימים נכבש השטח בידי כוחות צה"ל. לאחר המלחמה החליטה ממשלת ישראל לספח רק את שטח מזרח ירושלים למדינת ישראל (לפי לשון החוק: להחיל את החוק המשפט והחיקוק הישראליים בשטח מזרח ירושלים), ולפיכך, על-פי החוק הישראלי, שטח מזרח ירושלים אינו כלול ב"יהודה ושומרון". על פי ביהמ"ש הישראלי, על יתר השטח חלה חקיקה צבאית, בהתאם להיותו שטח בתפיסה לוחמתית. בעיני רוב מדינות העולם, ובעיני הרשות הפלסטינית מזרח ירושלים נותר חלק מ"הגדה המערבית".

גורמים בישראל בחנו אפשרות להחזיר חלקים מהשטח לשלטון ירדני במסגרת מה שכונה "האופציה הירדנית". ב-1987 אף נחתם הסכם סודי בעניין זה – הסכם לונדון – בין שמעון פרס, שהיה אז שר החוץ, לבין המלך חוסיין, אולם ההסכם לא יצא לפועל עקב התנגדות ראש הממשלה דאז יצחק שמיר. ב-1988 הודיע המלך חוסיין על ניתוק הזיקה בין ירדן לגדה המערבית, כך שמאז אין עוד תביעה ירדנית על השטח.

הזכות לשליטה על השטח נתונה במחלוקת בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, מחלוקת שבאה לידי ביטוי בעימות פוליטי, בקביעת עובדות בשטח ובמאבק מזוין. כיום נתון חלק מהשטח לשליטה אוטונומית חלקית של הרשות הפלסטינית (ראו פירוט בהמשך).

כיום, בפרט מאז הודעת המלך חוסיין מ-1988, נוקטים ארגון האו"ם והרוב המוחלט של מדינות העולם עמדה שעל-פיה השטח ראוי להיות חלק אינטגרלי ממדינה פלסטינית עתידית.

מקור השם

בשנות המנדט הבריטי (1918–1948) שימש הכינוי "הגדה המערבית" בהתייחס לכל השטח שממערב לנהר הירדן, עד לחוף הים התיכון. בתיאור גבולות המדינה הערבית המתוכננת לפי תוכנית החלוקה של האו"ם (נובמבר 1947) מכונה שדרת ההר שבמרכז הארץ "חבל הארץ ההררי של שומרון ויהודה".‏^[3] התוכנית מגדירה לאזור גבולות רחבים יותר מאלה של אזור "יהודה ושומרון" כיום, והיא מייעדת אותו לחלקה המרכזי של המדינה הערבית.

בין השנים 1949–1967 היה האזור בשליטת ממלכת ירדן, שהעניקה לו את השם המנהלי "הגדה המערבית" (כלומר, הגדה המערבית של נהר הירדן; בערבית: الضـّفـّة الغربيـّة, הגייה מקורבת: א-דפֿה-לר'רבּייה, תעתיק מדויק: אלצ'פה אלע'רביה), בעקבות קביעת קווי הפסקת האש בין ישראל וצבאות ערב. הכינוי העברי "יהודה ושומרון" נקבע לאחר מלחמת ששת הימים כדי להימנע משימוש בשם הירדני, ולאור העובדה כי מבחינה משפטית ואדמיניסטרטיבית האזור נשאר נפרד ממדינת ישראל וכפוף לממשל צבאי מיוחד (למעט השטחים שסופחו לשטח המוניציפלי של ירושלים ב-1967). אולם השם הגדה המערבית היה נפוץ אף בשימוש רשמי עד עלייתו של מנחם בגין לשלטון. הוא תבע את שינוי המינוח^[4].

השם "הגדה המערבית" הפך לשם הרווח בשפות זרות. כיום זהו עדיין השם הרווח בהתייחס ליחידה הגאו-פוליטית (להבדיל מהשמות הגאוגרפיים, הדתיים וההיסטוריים של האזור בשפות השונות). תרגום השם לאנגלית הוא "The West Bank" (ולצרפתית: Cisjordanie – מילולית: "צד זה של הירדן", להבדיל מ-Transjordanie - "עבר הירדן"). בעקבות הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית החל שימוש בביטוי "השטחים הפלסטיניים" (באנגלית: The Palestinian Territories) בהתייחס לכלל שטח האזור ולרצועת עזה. הרשות הפלסטינית עצמה ניסתה סמוך להקמתה לבטל את השם "הגדה המערבית" ולהנהיג במקומו את השם "המחוזות הפלסטיניים הצפוניים" (المحافظات الفلسطينية الشمالية, להבדיל מרצועת עזה שנמצאת מדרום), אולם כיום השימוש במונח הזה נדיר ומוגבל רק למסמכים רשמיים של הרשות.

הכינוי "מחוז יהודה ושומרון" משמש במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בהתייחס ליישובים הישראלים באזור, להיערכות צה"ל בו, לסטטיסטיקה בנוגע לאוכלוסייתו, לרישום תקציבים המופנים אליו וכיוצא באלה. על אף הכינוי "מחוז", הוא אינו מחוז במובן הרגיל של המילה, שכן החוק השורר בו שונה מהחוק השורר בישראל גופא. היחידה במשטרת ישראל שאחראית ליישובים הישראלים באזור מכונה "מחוז ש"י" (ש"י - "שומרון ויהודה"). בצה"ל נקרא האזור "איו"ש", ראשי תיבות של "אזור יהודה והשומרון".

במהלך המשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים הוחלפו מכתבים בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, נשיא מצרים אנואר סאדאת, והמתווך, נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. באחד מחילופי המכתבים, בחודש ספטמבר 1978, כותב קרטר לבגין:‏^[5]

	אני מאשר בזאת שמסרת לי את המידע הבא [...] בכל פסקה שבה מופיע הביטוי 'הגדה המערבית' הוא מובן ויובן על ידי ממשלת ישראל כ'יהודה ושומרון'.

בשיח הישראלי רווח הכינוי "יהודה ושומרון" בחוגי הימין והמרכז. לעומת זאת, בחוגי שמאל המתנגדים לשליטה הישראלית בחבלי ארץ אלה, רואים במונח זה כלי בהשתלטות הישראלית עליהם ומעדיפים על-כן את המונח "הגדה המערבית" או "השטחים הכבושים" (מונח רחב יותר, הכולל גם את רצועת עזה ורמת הגולן ובעבר כלל גם את סיני). כך, למשל, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו השתמש בביטוי "הגדה המערבית" (באנגלית) בנאום היו שראו זאת סטייה מעמדותיו‏^[6]. המתנגדים לביטוי "השטחים הכבושים", רואים בשימוש במונח זה, ניסיון לטשטש את זהותו וזיקתו של האזור לעם ישראל.

אוכלוסייה

ילדים יהודים במגרון

ילדים פלסטינים בחברון

האוכלוסייה הערבית

בשטח מתגוררים בהתאם להערכות הקיימות בין 1.4 לכ-2.4 מיליון פלסטינים. הנתון הגבוה מגיע מהלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה ומתבסס על הערכותיה שלה,‏^[7] והנתון הנמוך הוא תוצאת מחקר של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים.‏^[8]‏^[9]

מקורו של חוסר הוודאות בנוגע לגודל האוכלוסייה הערבית של יהודה ושומרון הוא בהיעדר נתונים המבוססים על מפקד אוכלוסין אמין ומעודכן. המפקד המלא האחרון של האוכלוסייה ביהודה ושומרון נערך ב-1967, ואז נמצא כי באזור נמצאים כ-700,000 אלף ערבים. הנתונים שהתפרסמו מאוחר יותר מבוססים בעיקר על אומדנים והערכות.

בשנת 1993 הוטל תפקיד איסוף הנתונים הסטטיסטיים והדמוגרפיים על יהודה והשומרון וחבל עזה על הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה (PCBS). ב-1997 ערכה הלשכה הפלסטינית מפקד אוכלוסין שעורר סכסוך עם ישראל עקב הניסיון הפלסטיני לשלב את מזרח ירושלים במפקד, שישראל התנגדה לו. תוצאות המפקד הראו כי בגדה המערבית (כלומר, ביהודה ושומרון כולל מזרח ירושלים) חיו 1.9 מיליון ערבים פלסטיניים בעת עריכת המפקד.‏^[10] עקב התנאים שבהם נערך המפקד, קשה להעריך את אמינות תוצאותיו.

לשאלת גודל האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון ולמאפייניה הדמוגרפיים יש השלכות פוליטיות מובהקות ומשמעותיות על המדיניות הישראלית ועל מקבלי ההחלטות בשני הצדדים. המתח והמחלוקת סביב הנתונים באו לידי ביטוי בפולמוס שהתפתח סביב מחקר שפרסם צוות חוקרים אמריקני-ישראלי מטעם "מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים" בראשות בנט צימרמן בשנת 2005. צוות החוקרים טען שהנתונים שמפרסמת הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה אינם עקביים וכוללים סתירות, ואף העלה חשד שמא הנתונים סולפו בכוונה כדי להציג את האוכלוסייה הפלסטינית כגדולה בהרבה מכפי שהיא במציאות. צוות החוקרים בראשות צימרמן העריך את גודל האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון ב-1.4 מיליון בלבד (נכון ל-2004) לעומת 2.4 מיליון על-פי ההערכה הפלסטינית. הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה דחתה את טענות הצוות הישראלי מכל וכול וטענה שהמחקר מוטה פוליטית ועל כן אין לסמוך עליו.^[11]

האוכלוסייה היהודית

עפ"י נתוני הלמ"ס בשנת 2011, נמנו ביהודה ושומרון 342,414 יהודים. נתון זה אינו כולל כ-300 אלף היהודים המתגוררים בשכונות בצפון ובמזרח ירושלים. וכן כ-60 אלף יהודים הלומדים במוסדות חינוך ביהודה ושומרון, בהם ישיבות הסדר, אולפנות, מכינות קדם צבאיות ומכללות.‏^[12]

שטח וערים מרכזיות באזור

אורך אזור יהודה ושומרון הוא כ-125 ק"מ, ורוחבו בין 25 ל-50 ק"מ. גבולותיו, שאינם תחום גאוגרפי טבעי, הם בצפון רכס הר הגלבוע והרי אום אל-פחם, בדרום גבעות יתיר והר עמשא, במזרח הירדן. אדמיניסטרטיבית, כולל כיום האזור 11 מתוך 16 נפות הרשות הפלסטינית (5 נפות נוספות נכללות בשטח רצועת עזה). בשל תנאי השטח ההרריים והגאולוגיה של האזור, רק כ-1,800 קמ"ר (כ32%) מתוך כל השטח ראויים לחקלאות.

האזור המאוכלס ביותר ביו"ש הוא אזור ההר שמשתרע מצפון השומרון ועד דרום יהודה, שם ממוקמות הערים (מצפון לדרום) שכם, רמאללה, ירושלים המזרחית (שבשונה מיתר השטח, סופחה לישראל), בית לחם וחברון. ג'נין ממוקמת בצפון-מערב השומרון באזור עמק יזרעאל, וקלקיליה וטול כרם נמצאות מדרום לה באזור מישור החוף. עיר מרכזית נוספת באזור היא יריחו, הנמצאת בבקעת הירדן ממזרח לירושלים.

ההתנחלויות המרכזיות ביהודה ושומרון הן מעלה אדומים שממזרח לירושלים, ביתר עילית שמדרום לירושלים, מודיעין עילית מערבית לרמאללה ואריאל שמדרום לשכם.

המעמד הנוכחי

מאז מלחמת ששת הימים נמצאים יהודה ושומרון תחת שליטה ישראלית, אך פרט למזרח ירושלים שסופחה והוחל עליה החוק הישראלי (סיפוח שרוב מדינות העולם אינן מכירות בו) נחשב האזור כ-"שטח שנוי במחלוקת" וב"תפיסה לוחמתית" על-פי אמנת ז'נבה הרביעית.

במסגרת הסכמי אוסלו, שנחתמו בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בין 1993–1995, והסכמי ההמשך שלו, הוקמה הרשות הפלסטינית, שקיבלה את סמכויות ניהול החיים האזרחיים של התושבים הפלסטיניים מידי הממשל הצבאי הישראלי. "אזור יהודה ושומרון" חולק לשלוש קטגוריות:

שטח A – שליטה מלאה (ביטחונית ואזרחית) של הרשות הפלסטינית: בעיקר בתחומי הערים הגדולות (מלבד חלק מחברון שנשאר בשליטה ישראלית מלאה). מהווה 20% מהאזור^[13].
שטח B – שליטה אזרחית פלסטינית ושליטה ביטחונית ישראלית: רוב הכפרים הפלסטיניים.
שטח C – שליטה ישראלית מלאה: כל ההתנחלויות כולל היישוב היהודי בחברון, הכבישים המובילים אליהן, אזורים בלתי מיושבים, שטחי אש, כמעט כל בקעת הירדן ומדבר יהודה. מהווה 60% מהאזור^[14]. בשטח C מתגוררים כ־70 אלף פלסטינים^[15].

בעקבות פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה בשנת 2000, ובייחוד במבצע חומת מגן בשנת 2002 נכנסו כוחות צה"ל כמעט לכל הערים הפלסטיניות (מלבד אל העיר יריחו) ולכפרים רבים, והשליטה הפלסטינית בהם הוגבלה מאוד, עד שנסוגו מחלק מהם בהדרגה בשנים הבאות.

בשנת 2003 החלה ישראל בהקמת גדר הפרדה – מערכת של גדרות וחומות בטון העוברת בחלקה לאורך הקו הירוק, ובחלקה בתוך שטחי יהודה ושומרון.

בלחץ אמריקאי החליטה ישראל בנובמבר 2009 על הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של עשרה חודשים.

אתרים ארכאולוגיים ומקומות קדושים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

קברים

מערת המכפלה בלילה

במערת המכפלה קבורים על פי המסורת אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. כמו כן, על פי המסורת היהודית אף אדם וחוה. למקום מאפיינים רוחניים נוספים על היותו אזור קבורה. המערה מהווה מקום קדוש גם למוסלמים, ויש בצמוד אליה גם מסגד.

ישנם מספר קברים המיוחסים לאישים תנ"כיים:

בשומרון:

קבר יוסף.
קבר שמואל הנביא.
קבר יהושע בן נון.
קבר נון (אבי יהושע).
קבר כלב בן יפונה.
גבעת פנחס - קבריהם של פנחס ואלעזר ואיתמר בני אהרן הכהן.
קבר גדעוו השופט.

ביהודה:

קבר רחל.
קבר ישי (אבי דוד).
קבר נתן הנביא בחלחול.

אתרים אחרים

עמודי קישוט מתקופת הרומאים בשומרון העתיקה

ממצא ארכאולוגי: כפר מתקופת בית ראשון