יואן יאקוב הראקליד

יאקוב יואן הראקלידרומנית: Ioan Iacob Eraclid), הידוע גם כיאקוב הראקלידיסיוונית: Ιάκωβος Ηρακλείδης), דספוט וודה או יואן השני (15111563) היה שליט ("דוֹמְן" או נסיך) של נסיכות מולדובה בין 18 בנובמבר 15615 בנובמבר 1563. הרפתקן ממוצא יווני, לחם לפני כן כשכיר חרב בשרות צבאות שונים באירופה ועבר לדת הלותרנית. נחשב כשליט הפרוטסטנטי הראשון במזרח אירופה.

יואן יאקוב הראקליד
Ιάκωβος Βασιλικός
לידה 18 בנובמבר 1511
יוון עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 בנובמבר 1563 (בגיל 51)
סוצ'אבה, מולדביה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מולדביה עריכת הנתון בוויקינתונים
שליט מולדביה
18 בנובמבר 1561 – 5 בנובמבר 1563
(שנתיים)
Ștefan Tomșa
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רקע משפחתי וצעירותו עריכה

שמו המקורי אינו ידוע בוודאות, ייתכן כי היה יאקובוס ווסיליקוס. [1] נולד בשנת 1511 כבן של ימאי יווני באי סאמוס (או לפי גרסאות אחרות באי כרתים). כנער שרת אציל יווני בשם יאקובוס הראקלידיס, שנשא את התואר של דספוט של האיים סאמוס ופארוס. התחנך על ידי המלומד יואניס לסקריס (לא ברור אם מדובר ביאנוס לסקריס הידוע, שפעל באיטליה ובצרפת) בתחום בספרות והפילוסופיה.

מאוחר יותר, על ערש דווי, הכריז הדספוט על הצעיר כיורשו. אחרי מות אדונו, השתלט על מסמכי המשפחה והתחזה לבנו הלגיטימי של האציל המנוח ואימץ לעצמו את זכויותיו ותאריו כולל את זה של נסיך.

הרפתקאותיו בצרפת וגרמניה עריכה

בשמו של יואן יאקוב הראקליד קשורים כמה סיפורים על אודות מעשיו והרפתקאותיו בעת שהותו במערב אירופה, אחרי שחי לזמן מה באי כיוס ובכרתים. אומרים שבילה שנתיים גם בספריית הוותיקן.

בשנת 1547 נרשם ללימודי רפואה באוניברסיטת מונפלייה בשם "יעקוב דה מרקטי". ההיסטוריון הגרמני יוהנס לאונקלביוס (לבנקלאו) מתאר אותו כ"גבר יפה-תואר, לא גבוה, חסון ואחוז שדים בגופו".

במונפלייה הכיר את הבוטנאי הצרפתי שארל דה ל'אקליז (קלוזיוס) שסיפר עליו כי התחתן עם אלמנה בשם ז'ילט ד'אנדרה, אם לילד בן 2–3. ביום מן הימים קרתה תאונה מוזרה וארון נפל על הילד והמיתו. רשויות העיר מונפלייה חיפשו את יאקוב כחשוד ברציחת הילד, אך לא מצאו אותו עוד.

הופיע שוב, הפעם בחצר המלך אנרי השני, מלך צרפת כלוחם בצבא הצרפתי שהשתתף בקרב לכיבוש מחדש של העיר מץ מידי חייליו של קרל החמישי. לדברי אותו קלוזיוס, בשנת 1553 פגש הראקליד חבר ללימודים ממונפלייה ורצח אותו מתוך חשש שידע יותר מדי פרטים על עברו.

אחרי הרצח עזב הראקליד את צרפת ועבר למחנה היריב: נכנס לשירותו של הרוזן גינטר פון שוורצבורג בצבאו של קרול החמישי ונלחם הפעם נגד הצרפתים בקרב רנטי (Renty) ב-1554 ובמצור על המצודות תרואן Therouanne ואדן Hesdin[2].

פצוע בקרבות, נח בעיר אנטוורפן בה כתב בלטינית מעין כרוניקה על המבצעים הצבאיים שהשתתף בהם. הספר נקרא "De Marini quod Teronovam vacant atque Hedini expugnatione" (הוא תורגם מאוחר יותר לצרפתית, והתרגום לרומנית נעשה על ידי פ. רשקאנו בשנת 1865).

ב-22 באוקטובר 1555 זכה הראקליד להתקבל על ידי קרול החמישי בעצמו שהעניק לו את תוארי אביר ורוזן פלטין. אילן היוחסין שלו נרשם כחוקי בקנצלריה האאולית. בתוקף מעמדו החדש כרוזן פלאטין נהנה מזכויות של נוטריון, זכות לקדם מעמדם של רופאים ואפילו לחלק תוארי "משורר מצטיין".

מארצות השפלה עבר הראקליד לוויטנברג בגרמניה, שם הכיר כמה ממנהיגי הרפורמציה הפרוטסטנטית כמו פיליפ מלנכתון, יוהאן זומר, יואכים קמרריוס וכמה מהנסיכים הלותרנים ועבר בעצמו לנצרות הלותרנית.

בשנת 1556 נדד בדנמרק, שוודיה, פרוסיה ופולין[3].

טוען לכתר הנסיכות מולדובה עריכה

בפולין התיידד עם שניים מהאצילים הפולנים הפרוטסטנטים, אולברכט לאסקי ומיקולאי רדזיוויל, שמילא את התפקיד של קנצלר של ליטא.

לאחר מכן התייצב תחת השם יאקוב דספוט בחצר שליט מולדובה, אלכסנדרו לפושניאנו. שם הציג עצמו כקרוב משפחה של אשת השליט, רוּקסנדרה (דרך שושלת נסיכי בסרביה) והתיידד עם יון מוצוק, ראש האופוזיציה נגד השליט.

משנתגלו מזימותיו הרבות - כולל ניסיון להרעיל את השליט בעזרת הרופא האיטלקי המפורסם ג'ורג'ו ביאנדרטה שהיה פרוטסטנטי ועבד בחצרם של מלך פולין ושל נסיכי טרנסילבניה - ברח יאקוב דספוט לעיר ברשוב בטרנסילבניה.

לאחר מכן קיבל מקלט אצל ידידו אולברכט לאסקי, באחוזתו בקשמארק (כיום קז'מארוק) בסלובקיה, אז ב"הונגריה עלית", בשטח מה שנשאר מממלכת הונגריה אחרי הכיבוש הטורקי. הוא שכנע את מארחו לעזור לו לעלות על כס נסיכות מולדובה. לסקי, שבעצמו שאף להשתלט על הנסיכות הרומנית, מישכן את אחוזותיו עבור 10,000 פלורינים כדי להלוות לדספוט, כמו כן גייס לעזרתו שכירי חרב ובראשם סקלר בשם אנטון סֵקֶיי (סקלי) וצרפתי מבורגונדיה, בשם רוּסל. בסיועם בנה דספוט במרץ 1560 צבא קטן במטרה להדיח את אלכסנדר לפושניאנו מכס הנסיכות. פרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שהיה מעוניין להחליש את ההגמוניה העות'מאנית מצפון לבלקנים, תרם 8,000 פלורינים לשכר שכירי החרב וצייד את יאקוב הראקליד בהיתרי מעבר. במולדובה האצילים שהתנגדו ללפושניאנו כתבו לקיסר אוסטריה וקבלו נגדו שאינו לגיטימי בתור מינוי פולני, שנוהג באכזריות רבה כלפי נתיניו, ועלול למסור את כל הנסיכות לידי העות'מאנים[4]. ניסיון הדחה זה הוכשל על ידי זיגמונד השני אוגוסט, מלך פולין, שלפושניאנו היה אכן וסאל נאמן לו. המלך הפולני באמצעות הפלטין של פודוליה, דימיטרי וישנווייצקי, (צאצא לפי אמו של שטפן הגדול, השליט הנערץ המנוח של מולדובה), פיזר את הכוח הצבאי של לאסקי.

עלייתו על כס מולדובה עריכה

 
אולברכט לאסקי, אציל והרפתקן פולני שעזר לדספוט הראקליד לעלות על כס מולדובה

הניסיון השני הצליח בעזרתם של הקיסר פרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה[5] ושל דון יוסף נשיא, הדוכס של נקסוס היהודי, שפעל בטורקיה בחסות הסולטאן וניהל קשרים מסחריים מסועפים עם מולדובה. באמצעות הצבא הפרטי של אולבריך לאסקי, גבר יאקוב הראקליד על אלכסנדרו לפושניאנו בקרב בוֶרביה (Verbia), בעמק הז'יז'יה (Jijia), ב-17-18 בנובמבר 1561. אומרים שהניצחון קרה במידה רבה הודות לבגידה מסיבית של האצולה שלא התגייסה להגן על השליט ואף חלק ממנה בגד בעת הקרב. הראקליד קיבל קודם בסוצ'אבה את הצהרת האמונים של צפון מולדובה אחר כך מיהר לעיירה חוש בה השיג ניצחון נוסף על אלכסנדר לפושניאנו. השליט המובס ברח לקיליה שם חיכתה לו אשתו רוקסנדרה עם אוצרות המלוכה. הם ברחו לאיסטנבול, ומשם במרץ 1562 הוגלה לאי רודוס.

בעקבות ניצחונותיו, במידה רבה בעזרת שיתוף הפעולה של האצולה המקומית שמאסה באלכסנדר וודה, עלה הראקליד על כס מולדובה המיוחל. ביאשי הוכר על ידי גדולי המדינה כולל ראשי הכמורה, כשליט הנסיכות תחת השם יון וודה דספוט (Ion Vodă Despot). ("וודה" הוא צורה מקוצרת של התואר "וויווד" voievod).

ימי מלכותו במולדובה עריכה

יואן וודה דספוט הבטיח לעצמו את אישור הסולטאן הטורקי להכתרתו כנסיך תמורת העלאת המס המשולם לאימפריה העות'מאנית לסכום של 50,000 אסקודים. קנה לעצמו גם תמיכה מהשגריר הצרפתי בקושטא. בעל כישורים לשפות (יוונית, לטינית, איטלקית, צרפתית וספרדית), הצליח להשתלט די מהר על השפה הרומנית המדוברת במולדובה. אומרים שבסתר ליבו תוכניותיו היו גרנדיוזיות ושאפתניות ביותר - חשב להקים במולדובה מעין ראש גשר למסע עתידי לשחרור המצודות שבגבול, קיליה וצ'טאטיה אלבה, לאיחוד תחת שרביטו של הנסיכויות הרומניות ובשלב הסופי שחרור קושטא מהטורקים ולהקמה מחדש של אימפריית אבותיו היוונים.

אולם במהרה נקלע השליט החדש לתסבוכת. לחוסר פופולריות בקרב העם התווספו מריבה וניתוק ביחסים עם אולבריכט לאסקי. דספוט לא רק שלא החזיר ללאסקי את הכספים שהיה חייב לו, אלא גם לקח בחזרה את מצודת חוטין שנתן לו כערבון. דספוט הצליח להכעיס גם את נסיך טרנסילבניה, יאנוש ז'יגמונד, לאחר שדרש ממנו בחזרה את הערים המבוצרות צ'יצ'או וצ'טאטיה דה בלטה שהיו שייכות בעבר למולדובה. כתגובה, הנסיך יאנוש ז'יגומנד האשים את דספוט בפני הסולטאן בקנוניה מחודשת יחד עם הקיסר האוסטרי פרדיננד. לסקי, שהפך בעיני דספוט לבוגד, קשר קשר נגדו יחד עם הפלאטין מפודוליה, ווישנוויצקי, מתוך כוונה להדיחו.

האקדמיה בקוטנאר עריכה

חוסר הפופולריות של דספוט בתוך העם ניזון לא מעט גם מהשינויים שהחיל בתחום החינוך והדת. מיוזמתו קם ביישוב קוטנאר במחוז יאשי בית ספר גבוה לותרני בשפה הלטינית ברוח הרנסאנס בניהולו של המלומד הגרמני יוהאן זומר. לימדו בו ככל הנראה גם מורים מפורסמים אחרים כמו המתמטיקאים גאורג יואכים רטיקוס (1514-1574) מחסידי קופרניקוס וגספר פויקר, חתן של פיליפ מלנכתון ורקטור לשעבר של אוניברסיטת ויטנברג.

היישוב קוטנאר נבחר מפני ששם היה כבר קיים מיעוט גרמני של סקוסנים טרנסילבנים לותרנים. הקמת ה"אקדמיה" של דספוט אליה גויסו במימון השליט תלמידים רבים, נתפסה כהתגרות בשליטת הממסד הנוצרי אורתודוקסי במדינה. יתרה מזו דספוט החליט לבחור לעצמו בת זוג פולניה ולא מבנות המקום, ולהטביע מטבעות בעזרת הזהב והכסף שהפקיע מנכסי הכנסיות. כך הוטבע על ידו הטלר המולדובי הראשון, לפי הדוגמה המערבית. ידוע גם כן שהחזיק ספרית חצר בסוצ'אבה, אולי הראשונה מסוגה במולדובה.[6]

המרד נגד השליט ה"כופר" עריכה

ניסיונותיו לשנות את מנהגי הארץ, הבאת יועצים זרים והטלת מיסים חדשים הרחיקו את העם וזירזו את נפילתו. בראש המורדים עמד ההטמן שטפאן טומשה. מאוים מכל הצדדים דספוט ברח לסוצ'אבה. אחרי מצור בן 3 חדשים, ב-5 בנובמבר 1563, נאלץ דספוט לפתוח את שערי העיר ולהסגיר את עצמו. יצא בפני אויביו לבוש בהדר וקיווה להרשים את הנוכחים בהופעתו המלכותית. אולם טומשה הטיח בוז בו, שלף את אלתו הכבדה ("בוזדוגן") מסוג "כוכב השחר" והכה בראשו למוות. ראשו נערף ולאחר פחלוץ נשלח לסולטאן בקושטא. שארית גופתו נקברה בטקס לותרני בכנסייה הגרמנית בסוצ'אבה.[7]

שטפאן טומשה עלה על כס מולדובה במקומו אך לא להרבה זמן, כי הווייבוד המודח, אלכסנדרו לפושניאנו, התכונן לחזור לכס המלכות.

אחרי נפילתו של דספוט הראקלידס נחרבה האקדמיה בקוטנאר ויוהאן זומר הצליח לברוח משם לטרנסילבניה מחופש לאיכר רומני. התחילו רדיפות נגד הגרמנים ונגד הארמנים, שני מיעוטים נוצרים שנחשבו "כופרים". הלותרנים גורשו מהארץ כעבור כ-25 שנה[8].

סיפורו של דספוט היווה מקור השראה לדרמה "דספוט וודֶה" (1879)(Despot Vodă) של המשורר המחזאי וסילה אלכסנדרי

מטבעותיו של יואן יאקוב דספוט הראקליד עריכה

יואן יאקוב דספוט הקים בשנים 1562–1563 מטבעה בבירה סוצ'אבה בעזרת בעל מלאכה גרמני בשם וולפגנג. הוטבעו בה טלרים מזהב, דוקאטים, דינרים ואורטים מכסף, ומנגירים (אובולים) מנחושת. משערים כי הוטבעו בזמנו כ-50000 טלרים אבל בימינו הפכו מטבעות אלה לנדירים מאוד. חלקם שימשו את דספוט הראקליד בתשלום המס לסולטאן הטורקי, חלק גדול נלקחו על ידי שכירי חבר לגרמניה וחלק אחר נוצקו על ידי השליטים שבאו לשלטון אחר כך.

על טלר עם תמונתו של דספוט הראקליד רואים כתובות בלטינית כדוגמת מטבעות בארצות מרכז ומערב אירופה :HERACLIDIS DESPOTE PATRIS PATRIIE VINDEX ET DEFENSOR LIBERTATIS PATRIE,(הראקלידיס הדספוט אב המולדת, הנוקם והמגן של חרות המולדת). המלים "נוקם ומשחרר חרות המולדת" התייחסו ל"שחרור" המדינה מידי השליט הקודם, אלכסנדרו לפושנינאנו.

מקורות מודפסים עריכה

  • , Dinu C. Giurescu Constantin C.Giurescu Istoria românilor- vol.2 Editura ştiinţifică şi enciclopedică, Bucureşti, 1976 (ברומנית) (קונסנטין ק. ג'וּרס'ו, דינו ק. ג'וּרס'קו - תולדות הרומנים כרך ב, ההוצאה לאור המדעית ואנציקלופדית, בוקרשט, 1976 )

לקריאה נוספת עריכה

  • Johann Sommer, Vita Jacobi despotae Moldavorum, Wittenberg, 1587 by Pirnát, Antal Published in 1987, Akadémiai Kiadó (Budapest) (יוהאן זומר, חייו של יאקוב, הדספוט של מולדובים, ויטנברג, 1587 - פורסם על ידי אנטל פירנאט, הוצאת האקדמיה בבודפשט 1987) בלטינית
  • Adina Berciu-Drăghicescu - O domnie umanistă în Moldova. Despot-vodă (Ed. Albatros, Bucureşti, 1980) (אדינה ברצ'ו-דרגיצ'סקו - שלטון הומניסטי במולדובה. דספוט וודה - ברומנית)
  • Diarmaid MacCulloch The Reformation: A History , Penguin Books, 2004
  • Constantin Rezachevici, "Evreii din ţările române în evul mediu", Magazin Istoric, September 1995 (קונסטנטין רזאקייביץ' "היהודים בנסיכויות הרומניות בימי הביניים", בכתב העת "מגזין היסטוריק", ספטמבר 1995)
  • MacCulloch, Diarmaid - The Reformation,Penguin Books (2004), ISBN 0-670-03296-4

קישורים חיצוניים עריכה

Cristian Luca - Influssi occidentali sull'atteggiamento politico di alcuni principi dei paesi romeni nei secoli XVI e XVII, (באיטלקית)

הערות שוליים עריכה

  1. ^ C.Luca p.104
  2. ^ ק.ג'ורסקו (1976) ע' 290
  3. ^ Emil Dumea - Istoria bisericii catolice din Moldova Editura Sapientia ,Institutul teologic romano-catolic, Iaşi, 2006, אמיל דוּמיה - תולדות הכנסייה הקתולית במולדובה, הוצאת סאפיאנטיה, המכון התאולוגי הרומי-קתולי, יאשי 2006 ע' 80
  4. ^ ק. ג'ורסקו, 1976- ע' 291.
  5. ^ Szilágyi Sándor: A magyar nemzet történeteתולדות העם ההונגרי - מאת שאנדור סילאגי
  6. ^ A.Kent,H.Lancour J.E.Daily - Encyclopedia of library and information science vol. 26, Marcel Dekker Inc., New Zork 1979, p 51-52
  7. ^ Owen Chadwick - The Early Reformation on the Continent Oxford University Press, 2003, p314 אוון צ'דוויק - הרפורמה המוקדמת על היבשת - הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2003, ע' 314
  8. ^ O.Chadwick 2003 p314