יודפת (יישוב עתיק)
יודפת (או יוטבת) העתיקה ממוקמת בלב רכס הרי יוטבת שבמרכז הגליל התחתון, דרומית מזרחית למושב יודפת המודרני, 22 ק"מ דרום מזרחית לעכו ו-9 ק"מ צפונית לציפורי.
העיר יושבת על גבעה נמוכה בגובה 419 מ' מעל פני הים, מוקפת בשרשרת פסגות הגבוהות ממנה והמסתירות אותה מן העין. ממזרח ומצפון מזרח מקיף אותה נחל יודפת ויובל שלו מקיף אותה ממערב, מדרום ומצפון מערב. אלו יוצרים מדרונות תלולים משלושת צדי הגבעה כך שזו נגישה רק מצד צפון, שם נמצא אוכף המחבר אותה להר מימין[1].
היסטוריה
יודפת נמנית ברשימת הערים שעל פי המשנה היו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון.[2] מניחים כי יוטבה המוזכרת בספר מלכים ב'[3] כמולדתה של משלמת בת חרוץ, אמו של המלך אמון היא יודפת. עם זאת, השרידים העתיקים ביותר שנמצאו במקום הם מן התקופה ההלניסטית המוקדמת, מן המאות ה-4 וה-3 לפנה"ס. על פי ממצאים אלו, בתקופה זו הייתה יודפת ישוב קטן שתושביו נוכריים ורק עם כיבוש הגליל על ידי מלכי בית חשמונאי החלה להתיישב במקום אוכלוסייה יהודית.[4]
יודפת בתקופת המרד הגדול
בעת המרד הגדול, בשנת 67 לספירה, עמדה העיר במצור בן ארבעים ושבעה יום כנגד כוחות הרומאים בראשות אספסיאנוס. יודפת הייתה אחד מהיישובים שביצר יוסף בן מתתיהו כאשר מונה למפקד הגליל. לאחר כניעתה של ציפורי ניסה בן מתתיהו להוביל את כוחותיו נגד התקדמות הצבא הרומי,[5] אולם חייליו נמלטו לכל עבר. בן מתתיהו עצמו ברח לטבריה, אך בתחילת יוני 67 עבר ליודפת. משהגיעה לאוזניו של אספסיאנוס הידיעה כי מורדים יהודים רבים מתרכזים ביודפת, ו"כי המקום הוא משגב חזק לבני הגליל"[6] הוא החליט להפנות את כוחותיו לכיבוש יעד זה.
במשך שישה שבועות עמדו לוחמי יודפת במצור הרומי, שכלל הקמת סוללות מעצים ואבנים על החומה הצפונית על מנת לעלות עליה ולהיכנס אל העיר, ירי אבנים מבליסטראות וחצים. משניסיון זה נכשל (כאשר המגינים הגביהו את החומה), ניסו הרומאים לפרוץ באמצעות איל ברזל. אלעזר בן שמי, מן הכפר שאב (כיום שעב), הצליח להתיז את ראשו של איל הברזל, ולהיכנס עמו אל העיר מעל החומה. לאחר כל אלו המשיכו הרומאים להגביה את הסוללה הצפונית, ולנסות לפרוץ את החומה, אל מול התנגדות עזה, שכללה שפיכת שמן רותח על המנסים לפרוץ את החומה. בוגד יהודי שנמלט מן העיר ונתפס, מסר לרומאים כי היהודים בעיר תשושים ועייפים, ומגני העיר ישנים באשמורת האחרונה. אספסיאנוס ניצל מידע רב ערך זה והעלה כוח רומי מובחר (בראשותו של בנו טיטוס) על החומה כאשר מגיני העיר ישנו. כח זה שיסף את גרונות השומרים ופתח את שערי העיר בפני יתר הצבא. אז נכבשה העיר, לאחר מצור שנמשך 47 יום.
הרומאים הרסו את העיר עד היסוד והרגו את רוב התושבים. יוסף ומקצת מאנשיו נמלטו והתחבאו במערה. הנצורים במערה כרתו ברית התאבדות, התחלקו לזוגות והרגו זה את זה. רק יוסף הצליח לשכנע את בן זוגו כי עדיף להיכנע לרומאים, וכן עשו. אספסיאנוס קיבל את מנהיגו הצבאי של הגליל בסבר פנים יפות, לאחר שבדברי חלקות הצליח יוסף לשכנעו כי הוא נביא, וכי הוא מנבא את עלייתו של אספסיאנוס לשלטון ברומא.
לאחר המרד
לאחר המרד נבנתה יודפת מחדש, והיישוב היהודי המשיך להתקיים בה. התלמוד מספר על רב מנחם יודפאה, שחי כמאתיים שנה לאחר המרד הגדול.[7] במקום התיישבה משפחת כהנים בשם "מִיָמִין", שמושבה ביודפת מוזכר במספר פיוטים מהתקופה הביזנטית (בגרסאות מאוחרות של הפיוטים השתבש השם יודפת ל"יוֹרָפַת" או "יוּרְפָת", וגם הגאוגרף יהוסף שוורץ ציין כי יש מתושבי הגליל שמכנים את המקום יורפת ברי"ש במקום בדל"ת).
ארכאולוגיה ומורשת
זיהוי אתרה של יודפת נעשה לראשונה באמצע המאה ה-19 על ידי חוקר גרמני בשם א"ג שולץ. סקרים שונים נערכו באתר וסביבתו במהלך המאה ה-20, וב-1990 התבצעה חפירה ראשונה במקום, שהייתה מוגבלת בהיקפה לבית בד באחת המערות. בין השנים 1992 ו-1999 נערכו באתר שמונה עונות חפירה מטעם רשות העתיקות ואוניברסיטת רוצ'סטר בניהולו של מרדכי אביעם.[1]
עד לאחרונה נחשבה יודפת לסמל להתנגדות ולעמידה מול אויב חזק, מוטיב זה הודגש בסיפור שלאחר פריצת החומות קפצו רוב תושבי העיר אל מותם מצוק בקצה העיר. אולם לאחר חפירות בשטח ומחקרים שבוצעו ניתן לומר כי לכל היותר בעת מנוסת התושבים נירמסו חלקם בעת הירידה מההר. הסיפור על התאבדות המונית היה נפוץ בתקופת הרומאים ובא להדגיש את אימת המלחמה.
בחפירות במקום נמצאו כ-1600 ראשי חצים רומאים, אבנים שנורו מבליסטראות, חלקי שריון של חייל רומאי. כמו כן נמצאו שרידי עצמות אדם שנטבחו ונשרפו, ככל הנראה של התושבים במקום, מה שמוכיח כי הרומאים הרגו את התושבים לאחר הפריצה לעיר.
זאב ז'בוטינסקי ראה ביודפת סמל להמשכיות המאבק הלאומי היהודי. בהמנון תנועת בית"ר מופיעות השורות הבאות - "ביתר הנלכדה, יודפת, מסדה, תרומנה בהוד והדר... למות או לכבוש את ההר - יודפת, מסדה, ביתר".
עד לשנת 1958 הייתה יודפת הקדומה יישוב עזוב, המכונה "חירבת ג'פת". במקום חיו בדואים, אשר לא הקימו יישוב של קבע.
לקריאה נוספת
- מוטי אביעם, "יודפת – חשיפתה של עיר יהודית בגליל מימי הבית השני והמרד הגדול", קדמוניות לב, 1999 עמ' 92 – 101
- מרדכי גיחון, "מצור יודפת", א' אופנהיימר, א' כשר (עורכים), דור לדור משלהי תקופת המקרא ועד חתימת התלמוד קובץ מחקרים לכבוד יהושע אפרון, ירושלים - תל אביב תשנ"ה, עמ' 113-143
- D. Adan-Bayewitz and M. Aviam, Iotapata, Josephus, and the siege of 67: Preliminary Report on the 1992-94 seasons, Journal of Roman Archaeology 10, 1997, pp. 131-165
- Mordechai Aviam, Yodefat/Jotapata The archaeology of the first battle, The First Jewish Revolt, London and New York, 2002, pp. 121-133
קישורים חיצוניים
 |
|
- יוסף בן מתתיהו, תיאור של כיבוש יודפת בימי המרד הגדול אתר מט"ח.
הערות שוליים
- ^ 1.01.1אביעם מ. 1999. יודפת – חשיפתה של עיר יהודית בגליל מימי הבית השני והמרד הגדול. קדמוניות לב, עמ' 92 – 101
- ^ משנה, מסכת ערכין, פרק ט, משנה ו
- ^ ספר מלכים ב, כא, יט
- ^ Adan-Bayewitz D. and Aviam M. 1997. Iotapata, Josephus, and the siege of 67: Preliminary Report on the 1992-94 seasons. Journal of Roman Archaeology 10, pp. 131-165.
- ^ חיי יוסף 412
- ^ מלחמת היהודים ג, 7 ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קי, עמוד ב; ומפרש רש"י שם: "יודפאה - דמן יודפת"
| ערי הכהנים בעת בית ראשון ושני | ||
|---|---|---|
| תשע ערים משבט יהודה ושמעון |
חברון · לִבְנָה · יַתִּר · אֶשְׁתְּמוֹעַ · חלן · דְּבִר · עין · יֻטָּה · בית שמש |
|
| ארבע ערים משבט בנימין | ||
| כ"ד ערי הגליל בהן התיישבו משמרות הכהונה לאחר חורבן בית שני |
מירון · ציפורי · פסוטה · עילוט · בית לחם הגלילית · יודפת · עיילבון · שדה עמודים · חירבת אירביד · כאבול · כפר כנא · צפת · תל מעון (טבריה) · שיחין · מע'אר · חרבת יבנית · כפר ממלח · נצרת · עראבה · מגדל · כוכב הירדן - כאוכב אל הווא · כפר ענאן · |
|