יוליוס סוורוס

סקסטוס יוליוס סוורוס
Gnaeus Minicius Faustinus Sextus Iulius, filius, Sergia, Severus
לידה	המאה ה־1
מדינה	פרובינקיית יהודה
	134–136; (כשנתיים)
אירועים בתקופתו	מרד בר כוכבא
	→ קווינטוס טיניאוס רופוס קאלפורניוס אטיליאנוס ←

סקסטוס יוליוס סוורוס (בלטינית: Gnaeus Minicius Faustinus Sextus Iulius, filius, Sergia, Severus) היה מצביא רומאי שחי ופעל במהלך המאה השנייה. הוא עמד בראש הצבא הרומאי שדיכא את מרד בר כוכבא, והיה מושל פרובינקיית יהודה בשנים 133-136.

תולדות חייו עריכה

סוורוס נולד וגדל במושבה הרומאית אייקואום (Aequum) שבדלמטיה (היום הכפר צ'יטלוק בקרואטיה). סביר להניח שהוא צאצא למשפחה שהפכה לאזרחי רומא בעת שלטונם של הקיסרים מהשושלת היוליו-קלאודית. יוליוס סוורוס היה פראיטור בשנת 117, מפקד הלגיון הארבעה עשר גמינה בשנים 118-119, והמושל של הפרובינקיה דאקיה העליונה בשנים 120-126. בשנת 127 היה קונסול ובשנים 128-130 היה נציב בפרוביניקה מואסיה התחתונה. בשנת 130 מונה לנציב בריטניה, ותחת פיקודו היו שלושה לגיונות ו-50 יחידות עזר.^[1] בשנת 133/4, בתקופת מרד בר כוכבא הועבר על ידי הקיסר אדריאנוס ליהודה, ומונה למושל ומפקד הצבא הרומאי ביהודה בעקבות התבוסות הראשונות שהכוחות הרומאים ספגו מידיו של בר כוכבא. בבואו לדכא את המרד העדיף סוורוס להימנע מעימותים ישירים עם הלוחמים היהודים ותחת זאת ניהל מלחמת התשה נגד המורדים תוך שהוא מכניע אותם אחד אחד. דיו קסיוס מתאר אותו כמעולה שבמצביאיו של אדריאנוס.^[2]

את העברתו של יוליוס סוורוס לפרובינקיה יודיאה מפרש ורנר אק כעדות לשעת חירום ומשבר, שנגרם עקב התבוסות הקשות שנחל הצבא הרומי מידי המורדים ביהודה. הכישלונות הצבאיים אילצו את אדריאנוס להביא את מפקד הפרובינקיה החשובה ביותר באימפריה הרומית, ולהעמיד תחת פיקודו כוחות צבא גדולים (רק נציב סוריה היה שני לו). על מצב החירום ניתן ללמוד מהמינוי החריג של מחליפו של סוורוס בבריטניה. המחליף, פובליוס מומיוס סיסינה, היה חסר כל ניסיון צבאי ומונה באופן חריג לקונסול כדי שיוכל לפקד על פרובינקיית בריטניה, בלי שפיקד קודם לכן בתפקיד של נציב בפרובינקיה אחרת. אדריאנוס חרג מהנהלים הרגלים של מינוי נציבים בפרובינקיות, בעיקר בבריטניה. נציבה של בריטניה היה חייב להיות בעל ניסיון צבאי גדול. העברה של יוליוס סוורוס מתפקידו בבריטניה לתפקיד של נציב יודיאה היה יכול להתפרש כענישה והורדה בדרגה אולם לדעתו של אק יש לפרש את המעבר על פי הרקע של מרד בר כוכבא.^[3] לאחר המרד לא מונה סוורוס לנציב פרובינקיית סוריה, אלא כנראה שימש כנציב סוריה פלשתינה אחרי המרד.^[4]

לאחר הניצחון הרומאי על המורדים היהודים קיבל סוורוס את אות הטריומף. בנוסף ליוליוס סוורוס, גם נציב סוריה, גאיוס פובליקיוס מארקלוס, שבא ליהודה לדכא את המרד, והטריוס נפוס, מושל ערביה. שלושתם קיבלו את אות הטריומף על חלקם בדיכוי מרד בר כוכבא, אירוע חסר תקדים בכל תקופת האימפריה הרומית.^[5]

שמו של יוליוס סוורוס אינו מוזכר כלל בכתבי חז"ל. בין אם חז"ל לא היו מודעים לקיומו של האיש ובין אם התעלמו ממנו במתכוון, פעולות הדיכוי, ההרס וההתעללות ביהודים, יוחסו על ידם לטיניאוס רופוס, או לאדריאנוס עצמו. לפיכך ניתן להציע כי כאשר המקורות היהודיים נקטו בשם טיניאוס רופוס או באחד משיבושיו הם לא התכוונו דווקא לאדם זה, אלא מדובר בשם כללי לנציבים הרומאים מתקופת אדריאנוס, ולכן אין משמעות כרונולוגית של ממש לאזכורו של שם זה.^[6]

בשנת 137, כנראה, סיים סוורוס את שירותו כמושל הפרובינקיה סוריה פלשתינה, ונתמנה למושל הפרובינקיה סוריה.^[7]

לקריאה נוספת עריכה

אפלבאום שמעון, 'טיניוס רופוס ויוליוס סוורוס', מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, (1984), עמ' 147-152.

A.R. Birley, The Roman Government of Britain, Oxford 2005, pp. 129–133
E. Dabrowa, The Governors of Roman Syria from Augustus to Septimius Severus, pp 94–96
W. Eck,'The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', JRS 89 (1999), pp. 79–80.
W. Eck, 'Hadrian, the Bar Kokhba Revolt, and the Epigraphic Transmission', in The Bar Kokhba war reconsidered : new perspectives on the second Jewish revolt against Rome, Peter Schfer (editor), Tibingen: Mohr: 2003, pp. 168–169.
P. Weiß, Neue Militärdiplome für den Exercitus von Britannia, ZPE 156, 2006, pp. 245–254
Eck, W., Holder, P., Pangerl, A., A Diploma for the Army of Britain in 132 and Hadrian’s Return to Rome from the East, ZPE 174, 2010, pp. 189–200

A. R. Birley, Viri Militares Moving from West to East in Two Crisis Years (AD 133 and 162), The Impact of Mobility and Migration in the Roman Empire, E. Lo Cascio and L. E. Tacoma (eds.), Leiden, 2017, pp. 55–79

קישורים חיצוניים עריכה

מדיה וקבצים בנושא יוליוס סוורוס בוויקישיתוף

Anthony Richard Birley, The Roman government of Britain, London, 2005, pp. 129–133

הערות שוליים עריכה

^ לקריירה של יוליוס סוורוס: A. R. Birley, The Fasti of Roman Britain (1981) pp. 106-109 ; וגם: E. Dabrowa, The Governors of Roman Syria from Augustus to Septimius Severus, pp 94-96. ;
^ "אז שלח אליהם אדריאנוס את המעולים שבמצביאיו – ובראשם יוליוס סוורוס שנשלח מבריטניה, שם שימש כמושל – נגד היהודים" (קסיוס דיו, תולדות הרומאים, ספר סט 13)
^ W. Eck,'The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', JRS 89 (1999), pp. 79-80.
^ W. Eck, 'Hadrian, the Bar Kokhba Revolt, and the Epigraphic Transmission', in Bar Kokhba reconsidered, Peter Schfer (editor), Tibingen: Mohr: 2003, pp. 169.
^ W. Eck, 'Kaiserliche Imperatorenakklamation und ornamenta triumphalia', ZPE 124 (1999) 223–227.
^ ארליך מיכאל, '’ונלכדה בתר ונחרשה העיר’: על ההבחנה בין בניית איליה קפיטולינה לבניית מקדש רומי על הר הבית על-פי עדותו של אפיפניוס', חידושים בחקר ירושלים 8, 2002, עמ' 111-116
^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (כתב: משה דוד הר), עמ' 19.

[1] לקריירה של יוליוס סוורוס: A. R. Birley, The Fasti of Roman Britain (1981) pp. 106-109 ; וגם: E. Dabrowa, The Governors of Roman Syria from Augustus to Septimius Severus, pp 94-96. ;

[2] "אז שלח אליהם אדריאנוס את המעולים שבמצביאיו – ובראשם יוליוס סוורוס שנשלח מבריטניה, שם שימש כמושל – נגד היהודים" (קסיוס דיו, תולדות הרומאים, ספר סט 13)

[3] W. Eck,'The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', JRS 89 (1999), pp. 79-80.

[4] W. Eck, 'Hadrian, the Bar Kokhba Revolt, and the Epigraphic Transmission', in Bar Kokhba reconsidered, Peter Schfer (editor), Tibingen: Mohr: 2003, pp. 169.

[5] W. Eck, 'Kaiserliche Imperatorenakklamation und ornamenta triumphalia', ZPE 124 (1999) 223–227.

[6] ארליך מיכאל, '’ונלכדה בתר ונחרשה העיר’: על ההבחנה בין בניית איליה קפיטולינה לבניית מקדש רומי על הר הבית על-פי עדותו של אפיפניוס', חידושים בחקר ירושלים 8, 2002, עמ' 111-116

[7] ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (כתב: משה דוד הר), עמ' 19.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]