יחסי ישראל-צרפת

יחסי ישראל-צרפת

██ ישראל	██ צרפת

היחסים בין ישראל לבין צרפת התאפיינו בדינמיות רבה לאורך השנים. במשך תקופות מסוימות התקיימו יחסים מיוחדים וקרובים מאוד בין שתי המדינות ואילו בתקופות אחרות התדרדרו היחסים עד לכדי קרירות ועוינות. מאז שנת 2005 ישנה התחממות מחודשת ביחסים בין צרפת לבין מדינת ישראל.

היסטוריה

היווצרותו של קשר ראשוני: המאבק להקמת מדינת ישראל

הקשר המשמעותי הראשון בין היישוב היהודי לבין צרפת התרחש במלחמת העולם השנייה, בין השנים 1944-1940, כשצרפת נכבשה על ידי גרמניה. דוד בן-גוריון, מנהיג התנועה הציונית, הביע את הערכתו לשארל דה גול, מנהיג תנועת "צרפת החופשית", והביע בפניו את תקוותו שצרפת תפעל לקידום השאיפות המדיניות של העם היהודי בארץ ישראל. במקביל, נציגים של "צרפת החופשית" ביקרו ביישוב היהודי ונחשפו למפעל הציוני.

בעקבות מלחמת העולם השנייה, התרחשו בצרפת שינויים פוליטיים משמעותיים שהובילו למצב בו הכוחות הפוליטיים, כולל מנהיגי המחתרת, מסכימים עם דרישת היישוב היהודי למדינה עצמאית ולסיומו של המנדט הבריטי. כבוגרי מחתרות, מנהיגי צרפת החדשים לא השלימו עם סירובה התקיף של בריטניה להעלות לארץ ישראל את ניצולי השואה ולכן צרפת תמכה בעלייה הבלתי לגאלית לישראל ‏‏‏‏^[1].

בסוף שנת 1947, התנהלותה של צרפת סביב ההצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם הייתה מהוססת. עמדתה הראשונית של צרפת הייתה כי אין לכפות החלטה על הצדדים בסכסוך. בהמשך ביקשה צרפת דחייה של ההצבעה ביום אחד על מנת לגבש הסכם פשרה שיתחשב ברגשות העולם הערבי. רק משלא הצליחה להציע פתרון חלופי, הצביעה צרפת בעד תוכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. משה שרת תיאר את אשר הרגיש: "נעשתה צרפת אחראית לסכנת התפוררותו של הרוב הבלתי יציב ושקיעת שמשה של המדינה היהודית בעולמו של האו"ם בטרם תזרח" ^[2].

עם סיום המנדט הבריטי, כינון מדינת ישראל ב-14 במאי 1948 ותחילת מלחמת העצמאות, עלתה שאלת ההכרה הרשמית של צרפת במדינת ישראל החדשה. ממשלת צרפת נמנעה מלהכיר בישראל בנימוק שהתנאים הנדרשים להכרה במדינה עדיין לא מולאו ‏‏^[3].

ב-12 בינואר 1949 הכירה צרפת במדינת ישראל דה פקטו, בין היתר, בנימוק שגורל המלחמה כבר הוכרע לטובת ישראל, שארצות הברית וברית המועצות הכירו בישראל כבר ביום הקמתה ושיש להתחשב ברוח דעת הקהל הבינלאומית. ב-11 במאי 1949, כמעט שנה לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הכירה צרפת במדינת ישראל דה יורה ותמכה בהצטרפותה כחברה באו"ם ‏‏^[4].

סולידאריות, שיתוף פעולה וברית בלתי כתובה: משנות ה-50 עד 1958

בחודש מאי 1950 פרסמו ארצות הברית, בריטניה וצרפת את ההצהרה המשולשת שבה הן מתחייבות לערוב לקיומו של סטטוס-קוו במזרח התיכון ולקיומו של מאזן נשק ומאזן כוחות באזור. בתקופה זו חיפש ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, לכרות ברית עם מעצמה שתערוב לביטחונה של ישראל. בן-גוריון קיווה שארצות הברית תסכים לפרוש את חסותה, אבל ארצות הברית סירבה בתוקף לערוב לביטחונה של ישראל וסירבה למכור לה נשק. פנייה לבריטניה לא עמדה על הפרק מבחינתה של ישראל בשל משקעי העבר ולכן צרפת הפכה להיות ברירת המחדל ‏‏^[5]. בשנת 1953 הודיעה ממשלת צרפת על נכונותה לשקול את הבקשה הישראלית למכור לה נשק תוצרת צרפת, אך השינוי המשמעותי האמיתי ביחסה של צרפת כלפי ישראל התרחש בשנים 1955-1954. בתחילת שנת 1954 הודח מתפקידו שליט סוריה, אדיב שישקלי, שנטה להפעיל מדיניות פרו-צרפתית ובהמשך אותה שנה נפתח מרד בכיבוש הצרפתי באלג'יריה. תגובת הנגד הצרפתית כלפי המורדים האלג'יריים הובילה את צרפת לעימות דיפלומטי עם העולם הערבי בכללותו ‏‏^[6].

ביוני 1954 תפס גמאל עבד אל נאצר את השלטון במצרים ובכך הוביל לאיחוד אינטרסים בין צרפת לבין ישראל. ישראל חששה מתקיפה מפני שנאצר, מנהיג המדינה הערבית הגדולה והעוינת באזור, חתם על עסקת נשק גדולה עם צ'כוסלובקיה. צרפת ראתה בנאצר איום מפני שהוא תמך במלחמת העצמאות של המורדים הערבים באלג'יריה. ישראל שבה וביקשה מצרפת אספקה של נשק כדי להשיג מחדש הרתעה מול מצרים. משרד החוץ הצרפתי התנגד לבקשת ישראל, הן בשל תמיכתו המסורתית בערבים והן מתוקף ההצהרה המשולשת שצרפת הייתה שותפה לה. משרד החוץ הביע את התנגדותו הרבה מהידוק הקשרים הצבאיים עם ישראל והזהיר את ראשי המדינה שברית עם ישראל תגרום לאובדן מעמדה של צרפת בעולם הערבי. תוך התעלמות מעמדת משרד החוץ, משרד ההגנה הצרפתי החליט להיענות לבקשה החוזרת של ישראל לברית צבאית ובשלהי 1954 נחתמו עסקאות הנשק הראשונות. בפברואר 1956 שר החוץ הצרפתי, קריסטיאן פינו, הצטרף למחויבות והאמפטיה הגדלה של הממשל כלפי ישראל וסיים באופן רשמי את אמברגו הנשק משנת 1950.

צרפת סיפקה לישראל מטוסים וטנקים ובהימצא אמצעי הלחימה הצרפתים בידה, החלה ישראל ליזום מהלכים לקראת מלחמת מנע נגד מצרים לפני שזו תשיג עליונות צבאית‏‏ ^[7]. ב-26 ביולי 1956 הלאים נשיא מצרים נאצר את תעלת סואץ באורח חד צדדי. צרפת ובריטניה תכננו, בשיתוף פעולה עם ישראל, ליטול חזרה את השליטה בתעלה ולהדיח את נאצר מן השלטון. בסוף חודש אוקטובר התרחשה מלחמת סיני (שלב כיבוש תעלת סואץ כונה "מבצע מוסקטר"), שהסתיימה בנסיגה של צרפת, בריטניה וישראל מאזור סיני בעקבות לחץ שהפעילו ברית המועצות וארצות הברית. הכישלון בהשגת יעדי המלחמה החמיר את הקרירות והחשדנות שהפגינו הבריטים כלפי ישראל והוביל לפירוקה של הברית המשולשת שרק נוצרה. בניגוד לכך, יחסי ישראל וצרפת יצאו מחוזקים משיתוף הפעולה במלחמה.

לפני המלחמה, ובעיקר לאחריה, חשו תושבי ישראל אהדה רבה כלפי צרפת, שעמדה לצדה של ישראל במשבר, סיפקה לה לפני המלחמה נשק כבד, שריון ומטוסים ותמכה במדיניותה. ככל שנחשפו יותר פרטים על הברית בין שתי המדינות שנכרתה בוועידת סוור גברה האהדה. הציבור חש שהברית המשולשת צרפת-בריטניה-ישראל הייתה בעיקרה ברית בין צרפת לישראל, שבריטניה נגררה אליה רק בתוקף הנסיבות. כישלון מבצע מוסקטיר הצרפתי-בריטי האדיר בעיני העם בישראל את תחושת ההישג הישראלי במלחמה, שמדינת ישראל הקטנה נחלה בה ניצחון בעוד ששתי המעצמות כשלו בה, אך הכישלון לא פגע בעצמת אהדת העם לצרפת.

הציבור ראה במנהיגי צרפת, ובעיקר גי מולה ומוריס בורז'ס-מונורי, ידידי אמת של ישראל. שגריר צרפת בישראל פייר ז'ילבר, דובר העברית היה מקובל ואהוב על כל הציבור. על כך כתבו, במעט נימת הומור, אמנון דנקנר ודוד טרטקובר:

אחד האנשים הפופולריים ביותר בישראל בתקופת ירח הדבש ביחסי שתי המדינות, לפני ואחרי מבצע סיני. איש צנום בעל שער שיבה ופנים גבריות נאות. בנוסף לכול הוא גם השתלט במהירות על השפה ודיבר עברית כמעט יותר טוב משייקה בן פורת."^[8].‏‏‏

רביעיית מועדון התיאטרון ביטאה את רחשי הלב לצרפת בפזמונה הפופולרי פרי עטו של דן אלמגור:

תחי צרפת וישראל -

בינינו אין כבר שום הבדל,

בינינו אין שום "דיפרנס"

תחי ישראל - וויוו לה פראנס !

השבית מעט את השמחה הכללית חבר הכנסת דוד הכהן, שנשא דברים בפני אנשי הפדרציה הציונית בבריטניה בספטמבר 1957 ואמר:

"ישראל מעריכה את האהדה שצרפת מגלה לה ואת העזרה שהיא מקבלת ממנה, אולם יש להישמר מאשליות. לצרפת הייתה לפני מלחמת העולם ברית עם צ'כוסלובקיה והיא רימתה אותה".

נבואתו של דוד הכהן התאמתה לימים, לאחר מלחמת ששת הימים, אולם בזמנה זכתה לגינוי כללי בציבור הרחב, בעיתונות ובמפלגות, והגיעה אף לדיון בממשלה ודוד הכהן אולץ לחזור לישראל.

בשנת 1957 הסכימו כל ממשלות צרפת לספק לישראל נשק מכל הסוגים באופן סדיר, מתוך שיקולים שהם לא רק פוליטיים, צבאיים וכלכליים, אלא מתוך רצון לקיים יחסים מיוחדים עם ישראל שנובעים מאהדה ומידידות של ההנהגה בצרפת כלפי ישראל‏‏ ^[9]. במסגרת הברית הבלתי כתובה שנוצרה בין צרפת לבין ישראל, נחתם באוקטובר 1957 בפאריס הסכם רשמי על רכישת כור גרעיני מצרפת. תחת ההסכם, צרפת מכרה לישראל מידע טכנולוגי ושלחה פועלים שיסייעו בהקמת כור גרעיני בדימונה. בנייתו של הכור הגרעיני נמשכה חמש שנים והסתיימה בשנת 1963‏‏ ^[10].

מ-1958 עד מלחמת ששת הימים

בשנת 1958 נמצאה צרפת במצב קשה ביותר מבחינה פוליטית בעיקר בשל התמשכותה של המערכה באלג'יריה. אנשי הקצונה בצרפת העלו את שארל דה גול לשלטון כדי שישמור על אלג'יריה בשליטה צרפתית. דה גול קיבל את השלטון לידיו והכריז על הקמתה של הרפובליקה החמישית. דה גול העביר, באמצעות משאל עם, חוקה חדשה שחיזקה את הרשות המבצעת על חשבון הרשות המחוקקת והעניקה לצרפת יציבות פנימית‏‏^[11]. ישראל, שבאותה תקופה לא עלה בידה לבסס יחסים פורים עם בריטניה ועם ארצות הברית, לא נרתעה מהמגמה הצרפתית לשמור על מרחק משתיהן. בנוסף, ישראל האמינה שהמלחמה באלג'יריה תמשך עוד זמן רב וכך ישמר המחסום אשר מפריד בין צרפת לבין העולם הערבי ואשר מבטיח המשך תמיכה צרפתית בישראל‏‏^[11].

בשנים 1962-1959 צרפת שמרה על מחויבותה הרשמית והצבאית כלפי ישראל, אבל דה גול הפסיק את דפוס היחסים האינטימי והבלתי אמצעי ששרר בין שתי המדינות והחליפו בטקסיות ובממלכתיות. במסגרת ההתנהלות הממלכתית הוזמן, בשנת 1960, ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, לביקור רשמי ראשון של מדינאי ישראלי בצרפת^[12].

במרץ 1962 חתם נשיא צרפת, שארל דה גול, על הסכמי אוויאן אשר הורו על נסיגת הצבא הצרפתי והענקת עצמאות לאלג'יריה. בכך הוסר המכשול העיקרי שמנע מצרפת לפתח קשרים כלכליים ודיפלומטיים עם העולם הערבי. דה גול לא רצה שאירופה בכלל וצרפת בפרט תהפוך לנספח של ארצות הברית, אלא הוא שאף להפוך את צרפת לשחקן מרכזי בזירה הבינלאומית‏‏ ^[13].

בשנים הבאות הציג נשיא צרפת את עקרון "היחסים המקבילים" שמשמעותו המשך יחסים טובים עם ישראל ללא התערבות מדינות ערב ובמקביל, פיתוח קשרים בעולם הערבי ללא התערבות של מדינת ישראל.

סיום השותפות, ביקורתיות ועוינות: ממלחמת ששת הימים עד שנת 1980

בשנת 1967, הפסיק שארל דה גול את השותפות עם ישראל באורח חד צדדי.

קודם למלחמת ששת הימים פרץ משבר בין המדינות הערביות לבין מדינת ישראל. דה גול תמך בערבים תוך שהוא מבהיר לישראל שאם היא תיזום מתקפה צבאית מקדימה, צרפת לא תתייצב לצידה. ישראל התאכזבה מעמדתה החדשה של צרפת, אך היא לא שינתה את החלטתה לצאת למתקפת מנע. ישראל הייתה מוכנה לצאת למבצע גם במחיר אובדן התמיכה הצרפתית ‏‏^[14]. כדי להבהיר את רצינותו והתנגדותו לתוקפנות הישראלית, דה גול הטיל אמברגו על משלוחי נשק לישראל. צרפת, שעד לשנת 1967 סיפקה את כל צרכיה הצבאיים של מדינת ישראל, סירבה למכור לה נשק ומטוסים נוספים‏‏ ^[15]. בנסיבות שנוצרו, ישראל הפנתה את יהבה לכיוון בריטניה וארצות הברית. נשיא ארצות הברית, לינדון ג'ונסון, הודיע שארצו תתייצב לצד ישראל במאבקה מול אויביה^[14].

האמברגו שהטילה צרפת על ישראל היווה סיום דרמטי של הברית בין שתי המדינות. שארל דה גול, ומשרד החוץ הצרפתי ראו את התמיכה בעולם הערבי כאינטרס לאומי של צרפת ומתוקף כך אימצו מדיניות חוץ שהתנערה מהברית עם ישראל. בתגובה, ישראל עברה להישען על ארצות הברית כמעצמה שתערוב לה ותספק את צרכיה הביטחוניים^[14].

דעת הקהל בצרפת הייתה במשך שנים רבות אוהדת את מדינת ישראל ותומכת ביכולת שלה להיאבק על קיומה אל מול תוקפנותן העזה של מדינות ערב. בשנים 1969-1968, קיימו רבים מהציבור הצרפתי יחד עם יהודי צרפת הפגנות תמיכה פומביות בישראל. עם התבססותה של המדיניות הפרו ערבית, דעכה האהדה הציבורית כלפי ישראל, אך הקהילה היהודית בצרפת נותרה קבוצת לחץ שהייתה נכונה לצאת למאבקים ציבוריים למען ישראל‏‏ ^[16]. משהסתיימה מלחמת ששת הימים, המדיניות הצרפתית במזרח התיכון התאפיינה ביחסים דיפלומטיים וכלכליים הולכים ומתהדקים עם מדינות העולם הערבי במקביל ליחסים הולכים ומתרופפים עם מדינת ישראל.

בשנת 1969, פרש שארל דה גול מנשיאות צרפת. במשרד החוץ הישראלי שררה תקווה כי הנשיא החדש, ז'ורז' פומפידו, ישנה את היחס הצרפתי העוין כלפי ישראל. פומפידו הבהיר כי אין בכוונתנו לשנות את המדיניות כלפי ישראל וכי האמברגו על ישראל נותר בעינו. היחס של פומפידו כלפי ישראל נע בין אדישות והתעלמות לבין עוינות וביקורתיות‏‏^[17]. המשך מגמת ניתוק המגע מישראל הוביל לאחד מרגעי השפל ביחסים בין שתי המדינות אשר התרחש בדצמבר 1969 כאשר ישראל עקפה את האמברגו שצרפת הטילה עליה ובמבצע חשאי העבירה ספינות טילים שרכש חיל הים הישראלי, מנמל שרבורג שבצרפת לישראל^[17]. החרפת היחסים עם ישראל מצאה ביטוי גם בסירובה של צרפת לגנות את ההתקפה המצרית שהחלה את מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. במשך המלחמה ובעקבות משבר הנפט הועמק הקשר בין צרפת לבין מדינות ערב‏‏^[18].

ב-1974 נערכו בחירות חדשות לנשיאות צרפת לאחר מותו של הנשיא המכהן, ז'ורז' פומפידו. הנשיא החדש שנבחר, ולרי ז'יסקר ד'סטן לא הביע עניין בקיום יחסים עם ישראל ואף נקט בצעדים שמטרתם להעמיק את פער העמדות בין שתי המדינות^[18]. בשנות כהונתו של ד'סטן צרפת קידמה רבות את הסוגיה הפלסטינית במישור הבינלאומי. צרפת אישרה לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) לפתוח משרד רשמי בשטחה, ערכה מפגשים פומביים בין שר החוץ הצרפתי לבין מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, והצביעה בעד כניסתו של נציג אש"ף כמשקיף לדיוני העצרת של האו"ם. ישראל הביעה כעס על צרפת שהייתה המדינה החלוצה שהכירה באש"ף ועל כך שהיא פועלת למען הארגון שיזכה להכרה בקרב מדינות אירופאיות נוספות‏‏^[19].

בין השנים 1981-1974, בתקופת כהונתו של ז'יסקר ד'סטן, היחסים בין צרפת לבין ישראל נמצאו ברמתם הנמוכה ביותר וזאת חרף ביקורים רשמיים של שרי ממשלה צרפתים בישראל. התפתחות האיחוד האירופי בשנות ה-70 גרמה לישראל להפסיק לנהל מדיניות חוץ ישירה מול צרפת, אך ישראל המשיכה להביע דאגה מהשפעת עמדותיה הפרו-ערביות של צרפת על יתר מדינות יבשת אירופה ‏‏^[19].

מדינות האיחוד ובכללם צרפת פעלו בשתי רמות עבודה מול ישראל, רמה כלכלית ורמה מדינית. בתחום הכלכלי מדינות האיחוד הפגינו פתיחות ונכונות לחתום עם מדינת ישראל על הסכם שיפתח את השוק האירופי לתעשייה ולחקלאות הישראלית. במאי 1975, נחתם הסכם כלכלי עם ישראל שכלל פתיחת אזור סחר חופשי, שיתוף פעולה בהעברת טכנולוגיה וחילופי מידע במחקר ובפיתוח מדעי. בתחום המדיני מדינות האיחוד פעלו לקדם את פתרון המדינה הפלסטינית תוך התעלמות מהעמדה הישראלית הרשמית ששללה את הרעיון על הסף ‏‏^[19].

ב-1980 התקבלה באיחוד האירופי 'הצהרת ונציה' שבה דובר לראשונה על זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ועל היותו של אש"ף שחקן מרכזי שיש לשתפו במשא ומתן עתידי. צרפת בראשות ד'סטן פעלה אל מול חברות האיחוד האירופי לקבל את ההצהרה כמקשה אחת שלמה‏‏ ^[20].

ניסיונות נורמליזציה לצד אירועי משבר: השנים 2004-1981

ב-10 במאי 1981 ניצח פרנסואה מיטראן בבחירות לנשיאות צרפת. מיטראן הוקיר את התנ"ך ונחשב לידיד היהודים. עם היבחרו, העמיד מיטראן בראש סדר עדיפויותיו ביקור בישראל, אך ההכנות לביקור נקטעו בשל הפצצת חיל האוויר הישראלי את הכור בעיראק בחודש יוני 1981. הכור העיראקי היה תוצר של שיתוף פעולה עיראקי-צרפתי ולכן גינוי התקיפה על ידי מיטראן התקבל בהבנה בישראל.

ב-3 במרץ 1982 נחת מטוסו של הנשיא מיטראן בנמל התעופה בן-גוריון. פרנסואה מיטראן היה לנשיא הצרפתי הראשון שמבקר במדינת ישראל מאז הקמתה. מיטראן נפגש עם ראש הממשלה, מנחם בגין, אך עיקר הביקור היה נאומו של מיטראן באולם המליאה של הכנסת‏‏^[21]. ביקורו של מיטראן פרץ את הבידוד שישראל הייתה מצויה בו ותרם תרומה חשובה לנרמול מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל‏‏ ^[22]. ישראל וצרפת הביעו שאיפה להרחיב את שיתוף הפעולה בין שתי המדינות בתחומי התיירות, המחקר, המסחר והתעשייה. מיטראן העריך שכדי להשיג יכולת השפעה על תהליכים במזרח התיכון, עליו לחדש את הקשר הישיר עם ישראל. הוא האמין שאווירה חיובית תאפשר לו לצאת בהצהרה מדינית שתעשה חסד עם הצד הפלסטיני. בעוד שמשרד החוץ הישראלי הציב לעצמו יעד להניא את צרפת מלהיות החלוצה בקידום העניין הפלסטיני בעולם המערבי, הציג מיטראן בפני חברי הכנסת והממשלה תביעה להכיר במדינה פלסטינית עצמאית^[21].

בחודש יוני 1982, נקטע הדף החדש ביחסי ישראל וצרפת בשל תחילתו של מבצע שלום הגליל. צרפת התנגדה הן לפגיעה בריבונותה של לבנון והן לפגיעה באש"ף ולכן פעלה, בשיתוף עם מצרים, להגיש למועצת האו"ם יוזמת שלום (שנדחתה בווטו אמריקני) ובמקביל היא פתחה את שערי השגרירות שלה בביירות למנהיגים הפלסטינים הנמלטים. נוצר מצב של יעדים מנוגדים לחלוטין: ישראל רצתה לגרום לאש"ף תבוסה מוחצת במטרה לחסל אותו ולעומתה צרפת רצתה להציל את אש"ף מפני השמדה ‏‏^[23]. ראש הממשלה, מנחם בגין, גינה ושלל את הלגיטימציה של המעורבות הצרפתית בלבנון, אך למרות הפער בעמדות שתי המדינות והכעס בישראל על התערבותה של צרפת, לא נוצר קרע מחודש בין השתיים. ערוצי התקשורת בין צרפת לבין ישראל נשארו פתוחים ומיטראן הסכים להתחייב כי צרפת לא תכיר באש"ף כל עוד הוא לא יכיר במדינת ישראל ולא יזנח את הטרור^[23].

בשנת 1988 זכה פרנסואה מיטראן בפעם השנייה בבחירות לנשיאות צרפת. במהלך שבע שנות כהונתו השנייה התקיימו, בין היתר, ועידת מדריד ונחתם הסכם העקרונות באוסלו שבו הושגה הכרה הדדית בין ישראל לבין אש"ף, בדיוק כפי שקיוותה צרפת במשך שנים רבות. הציפייה הייתה כי האירועים הללו יחזקו את היחסים בין ישראל לבין צרפת, אך הצגת מראות האינתיפאדה הראשונה בטלוויזיה הצרפתית עוררו מחדש את הדימוי של ישראל כמדינה כובשת‏‏ ^[24].

בתחילת שנות ה-90 נחשפו פרטים אודות עברו של מיטראן אשר יצרו פער בינו לבין הקהילה היהודית בצרפת. נודע כי מיטראן שמר על קשרי ידידות עם משתף פעולה בכיר בממשלת וישי ובאופן גורף סירב להעמיד לדין משתפי פעולה צרפתים בגין פשעים נגד האנושות. מיטראן סירב להכיר באחריותה של צרפת, תחת ממשל וישי, בעזרה לנאצים בביצוע פשעים נגד האנושות במלחמת העולם השנייה. הגילויים הללו מחקו את דימויו של מיטראן כאוהד יהודים, גם בקרב יהודי צרפת וגם בקרב היהודים במדינת ישראל ‏‏^[25].

בשנת 1995 נערכו בחירות בצרפת בהן נבחר ז'אק שיראק לנשיא. בראשית כהונתו, שיראק הכיר באחריותה של צרפת לפשעים שביצעו השלטונות הצרפתיים כלפי יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. ראש הממשלה הצרפתי, ליונל ז'וספן, זכה להערכה מצד ישראל כאשר ביקר בה בשנת 2000 ותיאר את ארגון חזבאללה כארגון טרור.

החזון הצרפתי להקמת מדינה פלסטינית שתחייה בשלום לצד ישראל ניתב את היחסים בין צרפת לבין ישראל. לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בחודש אוקטובר 2000, הביעה צרפת תמיכה חד-צדדית בפלסטינים, בעיקר עד מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004. המעורבות הצרפתית בסכסוך הישראלי פלסטיני התבטאה בהצהרות ובתגובות פרו-פלסטיניות של מדינאים צרפתים, ביוזמות דיפלומטיות באו"ם ובאיחוד האירופי ובתמיכה כלכלית ומוראלית ברשות הפלסטינית ובמנהיגה ערפאת. צרפת פעלה ליצור לחץ בינלאומי על ישראל לחידוש תהליך השלום ולהקמתה בטווח הקרוב של מדינה פלסטינית בגבולות 1967‏‏^[26]. ההתבטאויות המילוליות והיוזמות הדיפלומטיות של צרפת הביאו להקצנה בעמדות הצדדים המסוכסכים במקום לקרב ביניהן. בישראל נוצרה מרירות וטינה כלפי מעשיה של צרפת ולכן היא סירבה לאפשר לצרפת לשמש כמתווכת בסכסוך. מדינת ישראל לא אהבה את התעקשותה של צרפת למלא תפקיד דיפלומטי מרכזי בזירה הבינלאומית, תפקיד אותו ייעדה לארצות הברית^[26]. בשנת 2003 ישראל כעסה על סירובה של צרפת לתמוך במלחמת המפרץ השנייה נגד סאדאם חוסיין מתוך עמדה אנטי אמריקנית. באותן שנים ראו הציבור, התקשורת והממשלה בישראל את צרפת כמדינה שמתיימרת להנהיג את העולם תוך התעלמות מעליונותה של ארצות הברית כמעצמה ‏‏^[27].

התחממות מחודשת: משנת 2005 ועד ימינו

לאחר מותו של ערפאת ב-11 בנובמבר 2004 והכרזתו של רה"מ אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות של ישראל מעזה, החלה התחממות ביחסים בין ישראל לבין צרפת.

בעת ביקורו של שר החוץ הצרפתי בישראל בשנת 2004, התרחש מפנה במדיניות הצרפתית והוחלט לנתק את הזיקה שהייתה בין התקדמות בתהליך השלום הישראלי פלסטיני לבין התנהלות יחסי ישראל וצרפת‏‏^[28]. בחודש יולי 2005, שבועות ספורים לפני ביצוע ההתנתקות, שרון הוזמן לביקור רשמי בפריז והתקבל בכבוד גדול. השיפור בהידברות בין ישראל לבין צרפת בא לידי ביטוי בקיץ 2006 בעת גיבוש החלטת האו"ם על הפסקת אש במלחמת לבנון השנייה. ההחלטה הייתה תוצר של שיתוף פעולה אמריקני-צרפתי שאותה קיבלה ישראל. כמו כן, צרפת תבעה מהממשלה הפלסטינית בראשות חמאס להכיר בישראל ולזנוח את הטרור ‏‏^[28].

שתי המדינות החליטו לצמצם את הפער העמוק שנוצר בין קשרים כלכליים וביטחוניים טובים לבין דעת קהל עוינת של הישראלים כלפי צרפת ושל הצרפתים כלפי ישראל. מתוקף החלטה זו הוקמה ועדה צרפתית-ישראלית שניסחה תוכנית להגברת שיתוף פעולה והובילה להיווסדה של קרן צרפת ישראל^[28]. לקרן צרפת ישראל נקבעו שתי מטרות עיקריות: האחת, שינוי מדיניות התקשורת שתביא לשיפור בדימוי בדעת הקהל בצרפת על ישראל ולהיפך. השנייה, להפוך את הקרן למכשיר ולכוח מניע בהידוקם והעמקתם של הקשרים בין צרפת וישראל בכל מגזרי החברה האזרחית.

במאי 2007 נבחר ניקולא סרקוזי לנשיא צרפת. סרקוזי נתפס כאוהד ישראל והצהרותיו כי לא יתפשר על ביטחונה של מדינת ישראל סימלה מהות חדשה ביחסי ישראל-צרפת. סרקוזי לא שינה את הקו הצרפתי לפיו פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא בהקמת שתי מדינות בגבולות 1967, אך הוא מפגין התחשבות בצרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל והוא אינו מפעיל עליה לחצים בינלאומיים כבדים כפי שעשה קודמו בתפקיד, ז'אק שיראק‏‏^[29]. התבטאויותיו של סרקוזי מעידים על נאמנותו למדינת ישראל ולביטחונה, אך צרפת עדיין מעוניינת לשמור על האינטרסים שלה במזרח התיכון. בהתאם לכך, סרקוזי פועל לשימור יחסים תקינים עם ישראל ועם העולם הערבי במקביל^[29].

ב-6 בספטמבר 2011 נחתם הסכם בין ישראל לצרפת על שיתוף פעולה בתחום הסיוע למדינות מתפתחות באפריקה ובהאיטי[1].

בנובמבר 2011, הכריז סרקוזי כי הוא "הנשיא הצרפתי הכי פרו ישראלי"‏^[30]

קשרים כלכליים

לצד השגרירות, יש לצרפת נספחות כלכלית בישראל שמטרתה לחזק את קשרי המסחר והתעשייה בין שתי המדינות. בשנים האחרונות התגברו הסחר, ההשקעות והשיתוף פעולה במחקר ובפיתוח תעשייתי בין ישראל וצרפת. מספר רב של חברות צרפתיות וישראליות מקיימות שיתופי פעולה טכנולוגיים, שיווקיים ואף אסטרטגיים. ישנה הדדיות בין המדינות גם בענף הנדל"ן המסחרי והפרטי כשמשקיעים ישראליים בוחנים אופציות בפריז ומשקיעים יהודים מצרפת מגלים עניין במקומות שונים בישראל.

נתונים מהשנים האחרונות מציגים עלייה משמעותית בסחר בין שתי המדינות בדגש על הייצוא של ישראל לצרפת שכולל בעיקר מכונות ומכשירים מכניים, ציוד חשמלי, מתכות פשוטות, כימיקלים, מוצרי פלסטיק וגומי ומוצרי מזון. נכון לשנת 2008, צרפת היא שותפת הסחר ה-6 בגודלה של ישראל ^[2] .

השפעה תרבותית

בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, בעת היווצרותו והתבססותו של קשר מיוחד בין מדינת ישראל לבין צרפת, הייתה חדירה של השפעה צרפתית לתחומי האומנות והיצירה בישראל. שירים צרפתים רבים הושמעו בארץ ישראל וזמרים צרפתים הגיעו לישראל להופיע והתקבלו באהדה גדולה. זמרים צרפתים מפורסמים כדוגמת איב מונטאן, שארל אזנבור, ז'אק ברל, ז'ולייט גרקו גם שימשו השראה ליוצרי זמר ישראלים. הקולנוע הצרפתי היה פופולארי מאוד בישראל באותן השנים ‏‏^[31].

עם התחממות היחסים בין שתי המדינות בשנים האחרונות, נערך בישראל פסטיבל סרטים צרפתיים מדי שנה כשבמקביל, הקולנוע הישראלי והספרות העברית זוכים לנוכחות מכובדת ומוערכת בצרפת. בנוסף, מספרם של בתי הספר ללמוד השפה הצרפתית בישראל נמצא במקום השני אחרי השפה האנגלית ובאוניברסיטאות ברחבי המדינה מתקיימים חוגים שמלמדים את תרבות צרפת^[31].

ראו גם

• יחסי החוץ של ישראל

לקריאה נוספת

• דוכאן, א. (2005). ריאליזם ומדיניות חוץ: מדיניות צרפת כלפי ישראל בשנים 1967-1956, תוך התייחסות להיבט הגרעיני. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
• הרשקו, צ. (2000). בין פאריס לירושלים, צרפת הציונות והקמת מדינת ישראל: 1945-1949.עם הקדמה של שמעון פרס. ההוצאה לאור של משרד הביטחון.
• הרשקו, צ.(2003). ההולכים בחושך יראו אור, הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה ,1940-1949 . העמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, צ'ריקובר.
• הרשקו, צ. (2006). מדיניות צרפת כלפי הסכסוך הישראלי פלסטיני בתקופת האינתיפאדה השנייה, 2005-2000. מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים: אוניברסיטת בר-אילן רמת גן.
• הרשקו, צ. (2008). מדיניות סרקוזי כלפי המזרח התיכון. news 1.com.
• הרשקו, צ. (2009). צרפת והמשבר בלבנון: קיץ 2006 – קיץ 2008 . מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים: אוניברסיטת בר-אילן רמת גן.
• פינקוס, ב. (2005). מאמביוולנטיות לברית בלתי כתובה. ישראל, צרפת ויהודי צרפת 1957-1947. מכון בן-גוריון: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
• פלמור, א. (1998). ידידות במבחן. ירושלים: כרמל.
• שרביט, ד. (2008). "יחסי ישראל צרפת: מחדוות הברית למרירות שלאחר הגירושין", בתוך: ב. נויברגר וא. גרוניק (עורכים), מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 2008-1948 מקראה חלק ב' (1051-1026), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
• שרת, מ. (1958). בשער האומות 1949-1946. תל אביב: עם עובד.
• בר-און יצחק. (2010) מטריה ביום סגריר... יחסים ביטחוניים בין לצרפת לישראל, 1948-1956. הוצאת אפי מלצר

קישורים חיצוניים

• ירח הדבש עם צרפת. פרחי, ר. וניסנסון, מ. (10.6.2007).
• סקירת יחסי הסחר ישראל צרפת. משרד התעשייה המסחר והתעסוקה.

הערות שוליים

יחסי החוץ של ישראל
המזרח התיכון	איחוד האמירויות הערביות • איראן • אלג'יריה • בחריין • טורקיה • ירדן • כווית • לבנון • לוב • מצרים • סוריה • סעודיה • עיראק • קטאר • תוניסיה • תימן
אסיה ואוקיאניה	אוסטרליה • אינדונזיה • אפגניסטן • הודו • יפן • מיאנמר • סין • סינגפור • הפיליפינים • קוריאה הצפונית • קזחסטן
אירופה	האיחוד האירופי • איטליה • בולגריה • ברית המועצות • גרמניה • דנמרק • הוותיקן • הולנד • יוון • הממלכה המאוחדת • ספרד • פולין • צ'כיה • צרפת • רומניה • רוסיה
אפריקה	אוגנדה • אתיופיה • דרום סודאן • דרום אפריקה • חוף השנהב• מוזמביק • נמיביה• מלאווי • טנזניה
אמריקה	אורוגוואי • ארגנטינה • ארצות הברית • ברזיל • ונצואלה • פרו • צ'ילה • קנדה
גופים בינלאומיים	האו"ם • OECD
יחסי החוץ של התנועה הציונית • החרם הערבי