יעל נובי
יעל נובי (שם מדעי: Capra nubiana) הוא מין של יונק מהסוג יעל שבקבוצת היעלים. הוא קרוי על שם אזור נוביה, בסביבתו הוא מצוי. בעבר נחשב כתת-מין של יעל מצוי אך הופרד למין עצמאי ב-1825.
 יעל נובי
| |
|---|---|
יעל נובי זכר
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| תת־משפחה: | יעלים |
| סוג: | יעל |
| מין: | יעל נובי |
| שם מדעי | |
 Capra nubianaקיוויה, 1825 | |
| תחום תפוצה | |
תחומי תפוצה של מיני יעלים. באדום - תפוצת היעל הנובי. | |
| |
יעל זה מותאם לתנאי מדבר והוא חי בטבע באזורי סלעים תלולים במזרח התיכון, לרבות בישראל ובצפון אפריקה. הוא מצוי כיום בסכנת הכחדה עקב ציד, תחרות על מים ומזון עם חיות מבויתות ופגיעה בבתי הגידול. בנוסף, כמה מהאוכלוסיות שלו מקוטעות אחת מהשנייה.
תכונות עריכה
אורך גוף הזכר 125 סנטימטרים, אורך הנקבה 100 סנטימטרים, אורך הזנב כעשרה סנטימטרים. משקל הזכר 45–60 קילוגרם, משקל הנקבה 23–40 קילוגרם. אורך הקרניים אצל הזכר הוא עד 130 סנטימטרים ואצל הנקבה עד 40 סנטימטרים. היעל ממליטה בדרך כלל ולד אחד או שניים. תוחלת חיים של יעל נובי היא בין 12 ל-17 שנים.
עיקר מזונו של היעל הוא צמחים. היעל חי בעדרים נפרדים של זכרים ונקבות, כאשר כל עדר מגיע עד לכ-20 פרטים. במקרה של סכנה, היעל שורק שריקת אזהרה לעדר. ליעל רגליים קצרות ושריריות המותאמות לטיפוס בהרים ובמצוקים, והם מסוגלים לדלג למרחק רב בין סלעים. כף הרגל של היעל בנויה מפרסה קשה ובמרכזה כרית רכה שנועדה לעזור ליעל לטפס במישורים תלולים במיוחד. לזכר קרניים ארוכות ומתעגלות לאחור שנועדו לבסס את מעמדו בעדר, ואילו קרני הנקבות קצרות וישרות והן נועדו לתקוף טורפים. בעונת הייחום, בסתיו, נפגשים עדרי שני המינים למטרת הזדווגות. בתקופת הייחום הזכר לובש פרווה חומה, גרבי פרווה כהים, שרירי הצוואר מתעבים והוא נאבק עם זכרים אחרים לצורך שיפור מעמדו בעדר באמצעות הצמדת בסיס הקרניים והדיפת היריב.
תפוצה עריכה
היעל הנובי נפוץ בעיקר במזרח התיכון ומעט גם בצפון ובמזרח אפריקה. ניתן למצוא אוכלוסיות שלו בעומאן, בירדן, בישראל, במצרים, בערב הסעודית, בתימן וייתכן שגם באריתראה.
בישראל שרדו עם קום המדינה מספר מצומצם של יעלים באזור מדבר יהודה. בעקבות מאמצי שימור, החלת משטר צבאי על שבטי הבדואים באופן שמנע ציד של היעלים וכן חיסול כמעט מוחלט של הטורפים הטבעיים באזור, החלה אוכלוסיית היעלים להשתקם והם התפשטו במדבר יהודה בנגב וגם בהרי אילת. בעקבות מלחמת ששת הימים התפשטה אוכלוסיית היעלים צפונה גם לחלקו הצפוני של מדבר יהודה (חלק שהיה נתון עד המלחמה בשלטון ירדן).
בשנים אלה הציגו היעלים ריבוי טבעי מוגבר – ממוצע של 2 לידות לנקבה בשנה. במקומות בהם הגיעה האוכלוסייה למיצוי כושר הנשיאה הטבעי (אזור נחל ערוגות ונחל דוד), נבלם הגידול הטבעי המואץ ורמתו ירדה. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 נאמדה אוכלוסיית היעלים בדרום בכ-1,200 פרטים. ההצלחה בשיקום אוכלוסיית היעלים הביאה את רשות הטבע והגנים (אז: רשות שמורות הטבע) להציב את היעל כסמלה.
עם חתימת הסכמי אוסלו החל מצבם של היעלים להידרדר:
עקב הכנסת נשק חם ליהודה ושומרון במספרים גדולים חוסלה כמעט לחלוטין אוכלוסיית היעלים שם וכן החלה להסתמן, לראשונה מאז קום המדינה, ירידה במספר היעלים באזורי הספר של מדבר יהודה. הציד הנמשך, מעמיד בסימן שאלה את סיכויי הישרדות המין ביהודה ושומרון[2]. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הועברו זכר ושתי נקבות לרמת הגולן. בסוף שנות ה-90 נאמדה אוכלוסיית היעלים בגולן בכ-70–80 פרטים המאכלסים את קניוני הגולן המרכזי (שמורות גמלא ויהודיה).
חלק מהסכנות ליעלים נובעות מהתרגלותם לסביבת האדם. הם נכנסים ליישובים ולבסיסי צבא וניזוקים מאכילת צמחייה מקומית, מסתבכים בחוטי תיל, וכלבים תוקפים אותם והורגים גדיים. גם מטיילים מושכים יעלים לשרידי מזון או לשאריות ארוזות בשקיות פלסטיק וכל אלה גורמים למותם. בקיבתם של יעלים רבים נמצאו שקיות ניילון, מגבונים, חומרי פלסטיק וקופסאות שימורים שגרמו לכך שלא יכלו לאכול עוד[3]. בכל שנה נדרסים כמה יעלים ואחרים נדבקים בתולעת Coenurus cerebralis שמקורה בצואת כלבים וגורמת למותם[4].
בנוסף, שנים שחונות, שבהן כמעט לא יורד גשם, הן איום ממשי על מקורות מחייתם המצומצמים ממילא של יעלי הארץ[3]. גם פגיעה בבתי הגידול שלהם כמו זיהום תעשייתי במדבר מזיקה להם[5].
לאחר חתימת הסכם השלום עם ממלכת ירדן הועברה לממלכה קבוצת יעלים ושוכנה באזור נחל ארנון (בחופו המזרחי של ים המלח). אוכלוסיות יעלים מצומצמות אותרו בדרום סיני בשנות ה-70 ולאחר מלחמת יום הכיפורים נתגלתה אוכלוסייה שרידית אף באזור ג'בל עתקה באזור שממערב לתעלת סואץ. לא ברור מה מצב היעלים בשאר מדינות המזרח התיכון. בהיעדר רמה סבירה של שמירת טבע, ועם הגידול באוכלוסייה ובפרט בעושרה ובאמצעים העומדים לרשותה (ברכב ובנשק), נראה כי עתיד היעלים במדינות האלה עגום.
לפי הערכות לשנת 2021, יש בעולם כ-2,500 פרטים, מתוכם כ-1,000 חיים בישראל וכמחציתם (500 יעלים) חיים במדבר יהודה[4].
באמנות ובתרבות עריכה
בעת העתיקה עריכה
עדות להימצאות היעל בתקופות קדומות ניתן למצוא במספר ציורי קיר ברחבי דרום הלבנט, כגון בהר כרכום.
היעלים היו חלק ממוטיב העץ והיעלים, מוטיב אמנותי עתיק מתקופות רבות המסמל פריון. באזור כנען וישראל סימל המוטיב את האלה אשרה.[6]
אזכורים בתנ"ך עריכה
היעלים מוזכרים בתנ"ך מספר פעמים:
- ”וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים” (שמואל א', פרק כד, פסוק ב)
- ”הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים:” (תהלים, פרק קד, פסוק יח)
- ”הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר:” (איוב, פרק לט, פסוק א)
סביר להניח שהאזכורים בתנ"ך נגעו ליעלים נוביים שכן הם אלו שהיו נפוצים בארץ.
זיהוי ה"אקו" שבמקרא עם היעל עריכה
זהר עמר וגיא בוכניק מאוניברסיטת בר-אילן, במאמר משותף עם גיא בר-עוז מאוניברסיטת חיפה מציינים כי כל הזיהויים מצביעים על העובדה שה"אקו" המקראי (דברים יד ה) הוא מין עז בר, וקרוב לוודאי שמדובר ביעל. הממצא הארכאזואולוגי של מין זה מתקופת המקרא מועט, שכן תחום תפוצתו מוגבל למצוקים באזורי המדבר (תהילים קד יח), תחום מצומצם יחסית ומרוחק מפעילות בני אדם. המקרא אף רומז לחוסר היכרות מספקת של אורחותיו: 'הידעת עת לדת יעלי סלע' (איוב לט א)[7].
גלריה עריכה
-
יעלים רועות בחצר בית ספר שדה עין גדי -
-
ראש של יעל -
זכר -
-
שני יעלים על שפת צוק -
-
-
ראש של גדי מתבגר -
-
-
זוג גדיי יעל נובי -
יעל עם נוף לים המלח -
זכר עם קרניים גדולות במיוחד -
נקבת יעל נובי במצפה רמון -
יעל נובי מדלג על סלעים במכתש רמון
,_Ein_Gedi_nature_reserve,_The_Judean_desert,_Israel.jpg)
.JPG)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- יעל נובי, באתר ITIS (באנגלית)
- יעל נובי, באתר NCBI (באנגלית)
- יעל נובי, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- יעל נובי, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- יעל נובי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- יעל נובי, באתר GBIF (באנגלית)
- יעל נובי, אוניברסיטת תל אביב
- נח רוטרי, יעל נובי, הספרייה הווירטואלית של מטח
צפריר רינת, מאמצי השימור שיקמו את אוכלוסיית היעלים — וחשפו אותה לסכנות חדשות, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2019- נעמה טוכפלד, יעלים – כל מה שרציתם לדעת ולא סיפרו לכם, באתר רשות הטבע והגנים
הערות שוליים עריכה
- ^ יעל נובי באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ אנשיל פפר, פקחי המנהל האזרחי ולוחמי גולני במצוד אחר ציידים פלסטינים בצפון מדבר יהודה, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2010
- ^ 1 2 נעמה טוכפלד, יעלים – כל מה שרציתם לדעת ולא סיפרו לכם, באתר רשות הטבע והגנים
- ^ 1 2 יהלי כץ,היעלים חיים על הקצה, באתר רשות הטבע והגנים
- ^ טל ברטוב, שנה רעה ליעלים 2017, באתר רשות הטבע והגנים
- ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 30
- ^ זהר עמר, רם בוכניק וגיא בר-עוז, "זיהוי החיות הטהורות שבמקרא לאור מחקר הארכאו-זואולוגיה", קתדרה 132, תשס"ט, עמ' 54-33