ירושלים

ערך זה עוסק בבירת מדינת ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ירושלים (פירושונים).

ירושלים (להאזנה (מידע · עזרה); בערבית: القـُدْس, אל-קֻדְס, או أُورشَلِم, אוּרְשַׁלִם‏^[1]) היא בירתה של מדינת ישראל והעיר הגדולה ביותר במדינה. בירושלים שוכנים מוסדות הממשל של ישראל: הכנסת, בית המשפט העליון, משכן הנשיא ובית ראש הממשלה.

העיר מקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, האסלאם והנצרות, והיוותה מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, ומושא געגועיו בזמן שהייתו בגלות. משום מרכזיותה בעולמם של המאמינים, הייתה העיר מוקד למלחמות וסכסוכים הנמשכים עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה-19 התפתחו סביב העיר העתיקה שכונות העיר החדשה, המהוות כיום את רובה המוחלט של העיר. במרכזה של ירושלים השלמה עומד הר הבית, שמפריד בין מערב ירושלים למזרח ירושלים.

ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל המערבית, בין הים התיכון לים המלח, ברום של 570‏^[2] עד 857‏^[3]מטר מעל פני הים.

בשנת 1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו של האומות המאוחדות, והיא נמצאת ברשימת האתרים בסיכון.

מקור השם

ערך מורחב – שמות ירושלים

בעברית

התעודות הראשונות בהן נזכר שמה של ירושלים במידה רבה של ביטחון, בצורה הדומה לשם העברי הן כתבי המארות המצריים. שמה של העיר מופיע בכתבי המארות כ"אשאמם" שאותו יש לקרוא ככל הנראה כ"רֻשַׁלִמׁם". זמנן של תעודות אלה מקביל לתקופה שבה על פי הממצא הארכאולוגי בוצרה לראשונה הגבעה עליה קמה העיר. מאוחר יותר מופיע שמה של העיר כ"אורוסלימה" במכתבי אל עמרנה מן המאה ה-14 לפנה"ס.

חוקרים סבורים כי ירושלים נקראה מלכתחילה על-שמו של אל השקיעה הכנעני, שלם, שהיה אלם של היבוסים, וכי במקום היה מקדש לפולחנו. הסברה היא ש"מלכיצדק מלך שלם", הנזכר בספר בראשית, הוא למעשה מלך ירושלים. המילה "ירו" לקוחה מן השורש השמי י. ר. ה שפירושו "ייסד" (ואף בעברית: או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ - ספר איוב לח, ו), ולפיכך, על פי השערת חוקרי המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד האל שלם", או העיר שאותה ייסד האל שלם. סברה אחרת באשר למשמעות השם היא שיש לפרשו לפי הקרי המודרני בעברית ובערבית - "אור-שלם", עירו של שלם.

על פי המדרש, השם "ירושלים" הנו צירוף של השם שאברהם קרא לה, "הר ה' יראה" עם השם "שלם" וכך נוצר השם המלא של העיר, המופיע בתנ"ך בדרך כלל כ"ירושלם". במקרא מופיע שם העיר (חוץ מחמישה מקומות) בכתיב חסר, ללא יו"ד, מה שמרמז לכאורה על הקריאה הקדומה "ירושלֵם" (בדומה לשמה בארמית). עם זאת, הקרי הוא "ירושלים", וכך הוא גם שמה של העיר אצל חז"ל. על פי המסורת ירושלים היא עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון.

לירושלים שמות רבים; על פי המדרש, ישנם 70 שמות עבריים לעיר. העיקרים שבהם הם: ירושלים, שלום, יראה, יבוס, ציון, עיר דוד, חפציבה ויפה נוף.

בדומה לציון ארץ ישראל בשם "הארץ" ובית המקדש בשם "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" בה"א הידיעה, ללא ציון שמה (הגמרא, מסכת תענית כו: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... בשבעה עשר בתמוז נשברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר...").

בשפות אחרות

בתרגום השבעים מופיע שמה של ירושלים: "ירוסלם" (Ιερουσαλήμ). באופן מקרי, פירוש המילה "ירוס" (ιερός) ביוונית הוא "קדוש", וייתכן שכך פורש שמה של ירושלים בפי דוברי יוונית. בתרגומו של הירונימוס לתנ"ך, המכונה "וולגטה", מתורגם השם ירושלים ל"היירוסלם" (Hierusalem), שהוא תעתיק ללטינית של הגרסה היוונית של השם. שמה של ירושלים ברוב לשונות אירופה כיום נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים כאלה ואחרים (המשתקפים גם בכתיב).

בשנת 130 הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים מושבה רומית, וכינה אותה: "קולוניה איליה קפיטולינה" (Colonia Aelia Capitolina). "קולוניה" בלטינית פירושה "מושבה", Aelius היה שם משפחתו של אדריאנוס, ואילו הרכיב השלישי בשם הוקדש לאל הרומי יופיטר, ששמו המלא בלטינית הוא Iuppiter Capitolinus (על שם גבעת הקפיטולין ברומא). השם הלטיני היה בשימוש כמה מאות שנים, כפי שמעידים כתבים מוסלמיים בערבית מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים, אולם הוא נשכח זמן מה לאחר מכן.

בערבית, השם הנפוץ ביותר לירושלים כיום הוא "אל-קודס" (القـُدْس) שפירושו המילולי הוא "הקודש". בתרגום התנ"ך והברית החדשה לערבית, נקראת ירושלים: "אורשלים" ‎(أورشليم), אולם שם זה אינו נפוץ בשפה היומיומית. בהקשרים דתיים מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אל-קודס א-שריף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במקורות איסלמיים רבים מוזכרת העיר בשם "בית אלמקדס" (بيت المقدس) המבוסס על הביטוי העברי "בית המקדש". שם זה מצוי כיום בשימוש בשפה הפרסית, אם כי השם השכיח בפרסית לירושלים הוא "אורשלים".

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של ירושלים

מהתקופה הכלקוליתית ועד תקופת הברונזה

ערך מורחב – ירושלים וסביבותיה מהתקופה הנאוליתית ועד תקופת הברונזה

הגרעין הקדום של ירושלים הוא מהתקופה הכלקוליתית על הגבעה הנקראת היום עיר דוד. ממצאים מתקופת הברונזה הקדומה נמצאו בסביבות מעיין הגיחון על ידי משלחת החוקר פארקר בשנת 1909, והם כוללים שברי חרס, המהווים עדות למגורים על יד מקור המים. הפיכתה של ירושלים מישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה-19 לפנה"ס. במאה ה-14 לפנה"ס בתקופת הברונזה המאוחרת כבר הייתה ירושלים עיר מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים מכתבי אל עמרנה בהם מוזכרת ירושלים פעמיים. עם הגעת היבוסים לעיר נפתח פרק חדש בהיסטוריה של ירושלים ושמה התחלף ליבוס.

העת העתיקה

ערכים מורחבים – ירושלים בתקופת בית ראשון, שיבת ציון, ירושלים בתקופת בית שני

ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה הרומית, ירושלים בתקופה הביזנטית

על פי המסופר במקרא הייתה ירושלים עיר יבוסית, עד שדוד המלך כבשה והפכה לבירתו.‏^[4] בנו שלמה בנה בה את בית המקדש הראשון עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות לקיום הממלכה המאוחדת או לגדולתה של ירושלים בתקופה זו. ירושלים שכנה בתחילה על הגבעה המזוהה כ'עיר דוד', ומאוחר יותר התפשטה צפונה להר הבית. בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית, ואחרי ניסיון מרד נגד השלטון הבבלי, כבש נבוכדנצר השני מלך בבל, בשנת 586 לפנה"ס, את העיר והחריב את בית המקדש הראשון.

עם עליית האימפריה הפרסית, ופרסום הצהרת כורש הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפרובינציה היהודית, ובית המקדש השני נבנה. בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב, וירושלים נכנסה לתקופה ההלניסטית. מרד החשמונאים פרץ ב167 לפנה"ס, ובסופו השתלטה משפחת בית חשמונאי על יהודה ושלטה בירושלים עד הכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס. בשנת 37 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלך יהודה. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר, ובנה את מקדש הורדוס. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, ובשנת 69 הגיע הצבא הרומי בראשותו של טיטוס לשערי ירושלים, העיר נכבשה ונשרפה בשנת 70 ובית המקדש חרב.

ירושלים עמדה בחורבנה עד זמן שלטון הקיסר אדריאנוס, שבנה אותה מחדש כעיר רומית בשם איליה קפיטולינה בשנת 130, על חורבות ירושלים, ואסר על כניסת היהודים לתחומה. בשנת 133 כבשו מורדים יהודים בראשות בר כוכבא את ירושלים אך העיר חזרה לשליטה רומית בשנת 136. מעמדה הרם של איליה קפיטולינה החל לרדת החל מאמצע המאה השלישית לספירה, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס מבסיסו שבעיר. נראה כי רק בימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה שוב קרנה כעיר קדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב, בזכות הקמת כנסיית הקבר וכנסיות רבות אחרות במהלך המאה הרביעית. כיבוש ירושלים בידי הפרסים בשנת 614 הביא להפסקה קצרה בשלטון הנוצרי-ביזנטי על העיר. בשנת 628 חזרו הביזנטים לשלוט בירושלים אך לכעשר שנים בלבד עד הכיבוש הערבי.

ימי הביניים

ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה המוסלמית, ירושלים בתקופה הצלבנית, ירושלים בתקופה הממלוכית

אחרי המפלה הביזנטית בקרב הירמוך, בשנת 636 הגיעו המוסלמים אל שערי ירושלים שנמסרה לידם לאחר מצור של ששה חודשים. בתנאי הכניעה הובטחו שלומם של הנוצרים ושלמות כנסיותיהם. הח'ליף עומר בנה על הר הבית את מסגד אל-אקצא, וכיפת הסלע שבנייתם הושלמה בשנת 691. ירושלים עוברת לשלטון בית אומיה עד לשנת 750 ולאחר מכן, לחליפות בית עבאס עד לשנת 969, אז עברה ירושלים ידי הפאטמים. המזרח התיכון וארץ ישראל נכנסו לתקופה של אי יציבות אותה ניצלו בשנת 1071 הסלג'וקים, שכבשו את ירושלים והחזיקו בה לתקופה קצרה.

בשנת 1099 כבשו משתתפי מסע הצלב הראשון את ירושלים אחרי מצור בן כמה שבועות וערכו טבח בתושביה המוסלמים והיהודים. עם הכיבוש הצלבני ב- 1099 חזרה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך 100 שנים בשני פרקי זמן: 1099-1187, ושוב בשנים 1229-1244. בשנת 1187 כבש צלאח אל דין את ירושלים. באביב 1219 נהרסו חומות ירושלים‏^[5], ולמשך 316 שנה נשארה ירושלים ללא חומות‏^[6]. לאחר מסע הצלב השישי חזרה העיר לידי הצלבנים והם החזיקו בה עד שהעיר נהרסה על ידי פושטים חואריזמים בשנת 1244. לבסוף נפלה העיר בידי הממלוכים בשנת 1260 עם השתלטותם על ארץ ישראל.

ירושלים הייתה תחת שלטון הממלוכים החל משנת 1260 ועד שנת 1516. תקופה זו בתולדות העיר חופפת את שנות שלטונם של הממלוכים בארץ ישראל. בתקופה הממלוכית הייתה ירושלים עיר זניחה בשולי האימפריה הממלוכית, חסרת חשיבות אסטרטגית ומרוחקת מדרך הדואר אוכלוסייתה הייתה ברובה ענייה, וחיה בְּצִלָּם של ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו כמרכזי לימוד לתורת האסלאם. מאידך, עלה והתקבע בתודעה האסלאמית מעמדה כעיר קדושה, השלישית בקדושתה לאסלאם, אחרי מכה ואל-מדינה‏‏‏^[7]. הממלוכים בנו מבנים דתיים רבים בעיר שהעניקו לירושלים מראה מוסלמי מוחלט ללא תקדים בתולדותיה.

העת החדשה

ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה העות'מאנית, היציאה מן החומות, ירושלים בתקופת המנדט הבריטי

ב-1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית התדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם ולקראת סוף המאה אף מנה למעלה מ11,000 איש והיה לגדול מבין שאר בעדות בעיר.‏^[8]

במאה ה-19 מגלות המעצמות הקולוניאליות האירופאיות עניין בעיר. מחקרים ופרסומים שונים מתפרסמים עליה ובעניינה והמעצמות האירופאיות מתחילות לבנות בעיר, תחילה בין החומות ואחר כך גם מחוץ להן. הבנייה האירופאית הייתה דתית ותרבותית בעיקרה וכללה מבני חינוך, מחקר, בריאות, תיירות ודת. במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו המעצמות האירופאיות בהקמת מבנים שונים מחוץ לחומות. בשנת 1860 הוקמה השכונה משכנות שאננים, שכונה יהודית שיסד משה מונטיפיורי שהייתה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומת ירושלים. עם הקמתה החלו להיבנות שכונות נוספות והעיר החלה להתרחב ולגדול במהירות.

בשנת 1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי שקבעו את ירושלים כבירת ארץ ישראל וריכזו בה את מוסדות השלטון החשובים, ובכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון, בית הסוהר המרכזי. ירושלים גם הייתה המרכז המדיני של היישוב היהודי ובה שוכנו מוסדותיו הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד.

ירושלים הישראלית

ערכים מורחבים – ירושלים במלחמת העצמאות, ירושלים המחולקת, ירושלים המאוחדת

על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, הייתה ירושלים אמורה להיות יחד עם בית לחם באזור מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם עם פרוץ מלחמת העצמאות התעלמו מכך שני הצדדים וניסו לתפוס את השליטה בעיר. הכוחות הערביים חסמו בפני היהודים את הדרך לירושלים והפסיקו את זרם המים אליה. רק שיירות של משוריינים הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה. ב-5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן-גוריון‏‏‏‏ על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל.‏^[9]

בין השנים 1948 ל-1967 הייתה העיר ירושלים חצויה. הקו העירוני היה קו שביתת הנשק כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים, והוא שחילק את העיר בין מזרח ירושלים שהייתה חלק מהממלכה הירדנית ההאשמית, לבין מערב ירושלים שהייתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות. ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, שבמהלכה העביר צה"ל את השליטה על צדה המזרחי של העיר לידי ישראל.

מאז מלחמת ששת הימים נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים שננטשו במלחמת העצמאות). חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בירושלים מתגורר בשכונות אלו.‏^[10] כיום, שאלת הריבונות על מזרח ירושלים היא אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-פלסטיני (בהסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן הוסכם כי אין לירדן שום תביעות על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים).

בית ישראל

מאה שערים

בית הכרם

רחביה

בית וגן

גבעת
מרדכי

רמת
שרת

קטמון

גונן

טלביה

המושבה
הגרמנית

בקעה

מקור
חיים

העיר
העתיקה

אבו תור

סילואן

ארמון הנציב

תלפיות

תלפיות מזרח

הר המנוחות

גבעת שאול

קריית משה

הר
נוף

ליפתא

רוממה

רמות אלון

רמת שלמה

גבעת משואה

מלחה
(מנחת)

בית צפאפא

רמת רחל

גילה

הר חומה

צור באהר

א-טור

עין כרם

בית זית

קרית היובל

קריית מנחם

עיר גנים

הר הרצל

מוסררה

מרכז העיר

ימין משה

שייח ג'ראח

שמעון הצדיק

רמת אשכול

סנהדריה

ואדי אל-ג'וז

עיסוויה

הגבעה
הצרפתית

הר הצופים

הר הזיתים

מ"פ שועפאט

שועפאט

בית חנינא

פסגת זאב
מרכז

פסגת זאב
(מזרח ומערב)

נוה יעקב

א"ת עטרות

שדה התעופה עטרות

קלנדיה

כפר עקב

גבעת רם

ניות

נחלאות

מפת ירושלים על שכונותיה. הקליקו על שכונה כדי להגיע לערך.

קדושתה של ירושלים

ביהדות

ערך מורחב – ירושלים בהלכה

ירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות. קדושתה נובעת מהאמונה הדתית שזהו המקום בו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו כן מהעובדה ההיסטורית של קיום בית המקדש הראשון ששכן בה בתחילת האלף הראשון לפני הספירה ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה הרביעית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קרבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתיה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם, ומקום עקידת יצחק.

ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי תורה בשמה, אלא כ"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים, פרק יב'), אם כי יש השערה לפיה העיר "שָלֵם" הנזכרת בספר בראשית (יד, יח) היא ירושלים. יחד עם זאת, העיר מוזכרת פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (656 פעמים), ומספר דומה גם במשנה, בתלמוד, ובתפילות. כמו כן היא מופיעה בשם "ציון". רבים הם המייחסים את "הר המוריה" מקום עקידת יצחק, להר הבית.

על פי המקרא וההלכה ישנן כמה מצוות הכרוכות בירושלים, כאשר כולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש שם. המצווה המרכזית היא העליה לרגל, שלוש פעמים בשנה, בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות (שמות כג, יז). בבית המקדש יש גם להקריב את כל הקורבנות המוטלים על האדם - עקב נדר או חטא. בנוסף, יש מצווה להביא ביכורים לירושלים (שם כג, יט) וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת העץ ולאוכלה בירושלים - נטע רבעי. כמו כן, יש מצווה להביא בשנים מסוימות את המעשר השני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו (דברים יז, ח).

בנוסף יש מצווה בתפילה להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה - לכיוון הר הבית) על פי הנאמר בתפילת שלמה:

	כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבָיו בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ
– דברי הימים ב' ו, לד

בנצרות

בראשית הנצרות (המאה ה-4) היה בה יחס דו ערכי לירושלים. בירושלים, על פי המסורת הנוצרית, נמצאים האתרים בהם חי ומת ישו, כמו ויה דולורוזה או כנסיית הקבר הקדוש. אולם מאידך, חורבנה של ירושלים במרד הגדול נתפס כעונש לעם ישראל על כך שדחו את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר.

חשיבותה של ירושלים בתפיסה הנוצרית עלתה עם כיבושה בידי המוסלמים, ובמיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה-11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים הפכה ירושלים לבירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, יש גישות בנצרות המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטאפורי, כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" כנגד ירושלים הפיזית. גישה זו התפתחה, כנראה, לאור העובדה שירושלים לא הייתה נגישה לנוצרים ברוב התקופות, ובשל כך שמרכז הנצרות הקתולית נמצא ברומא. כיום נחשבת ירושלים אתר קדוש בעיני כל העדות הנוצריות, וביקור בה (הנקרא צליינות) נחשב לזכות גדולה.

ב-1917, כשנכבשה ירושלים בידי הבריטים מידי העות'מאנים המוסלמים, צלצלו פעמוני הכנסיות ברחבי אירופה לאות שמחה. הפילדמרשל הבריטי אדמונד אלנבי שעמד בראש הכוחות שכבשו את הארץ, ירד מסוסו ונכנס לירושלים ברגל, מפאת קדושת העיר.

באסלאם

ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני נחשבת ירושלים למקום השלישי בחשיבותו, לאחר מכה ואל-מדינה, ולפיכך היא מכונה "ת'אלת' אל-חרמיין" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין שני המקומות הקדושים.

אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "אולא אל-קיבלתיין" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקור הכינוי הוא באמונה המוסלמית שבראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכעבה שבמכה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 136-144.

הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, ובמסורת המוסלמית ניתנים לכך הסברים שונים. מסופר, למשל, כי מוחמד התפלל לכיוון ירושלים כדי לרצות את היהודים, אך הם לעגו לו ולכן פנה לכיוון הכעבה. לפי גרסה אחרת מוחמד התפלל לכיוון ירושלים עד שגילה שזהו כיוון התפילה של היהודים; אז פנה להתפלל לכיוון הכעבה. הסברים אחרים נסבים סביב מעמדה הקדוש של מכה בחצי האי ערב ערב עליית האסלאם, בניגוד לירושלים, שהייתה פחות מוכרת באותה תקופה. לפי הסבר אחר, הכעבה במכה הייתה מוקד של עבודת אלילים ולכן מלכתחילה אי אפשר היה לפנות לעברה בעת התפילה, וכברירת מחדל נבחרה ירושלים. לאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכעבה שוב לא הייתה מניעה להתפלל לכיוונה.

זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באל-מדינה המכונה "ד'ו אל-קיבלתיין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים, והאחרת לכיוון מכה.

מקור קדושתה של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתה התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן באף אחד משמותיה המקובלים: בית אל-מקדס (بيت المقدس), איליאא' (إيلياء, על שם איליה קפיטולינה), אל-קודס (القدس). הכינוי "אל-מסג'ד אל-אקצא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אל-אסראא' / פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אל-אקצא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, אלאסראא') ומקום עלייתו השמימה (المعراج, אלמעראג'). אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מכה לטאא'ף או למסגד שנמצא בשמים. לאחרונה טען החוקר אורי רובין כי הפרשנות של אל-מסג'ד אל-אקצא כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית שמטרתה להפחית ממעמדה של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 מתייחס במקורו לחזון של הנביא מוחמד על מסע לילי לירושלים.^{[דרוש מקור]} לעומת רובין, המזרחן מרדכי קידר סבור שקדושתה של ירושלים באסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה ה-7 ועד ימים אלה.^{[דרוש מקור]}

חשיבותה של ירושלים באסלאם החלה לעלות במאות ה-7 וה-8, עם הקמת המסגדים על הר הבית. התהליך נמשך במאות ה-11 וה-12, והגיע לשיאו בתקופת מסעי הצלב וממלכת ירושלים. על רקע הכיבוש הצלבני של ירושלים, התפתחה ספרות של "שבחי ירושלים" (فضائل بيت المقدس, فضائل القدس, פצ'אאל בית אלמקדס, פצ'אאל אלקדס), שמחזקת את מעמדה של ירושלים באסלאם.

גאוגרפיה

ירושלים שוכנת על רצועת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית, ועל קו פרשת המים שלה בין הים התיכון לים המלח, ברום של 570 עד 857 מטר מעל פני הים. העיר שוכנת בהרי ירושלים, חבל הרים השייך להרי יהודה.

שכונות העיר בנויות על הגבעות כאשר ביניהן נמתחים עמקים וואדיות שהמוכרים שבהם הם עמק יהושפט, גיא בן הינום, עמק רפאים, נחל קדרון, נחל שורק ועמק הצבאים.

לאורך ההיסטוריה, מקורות המים שהיו לעיר היו מעיינות הפזורים ברחביה ובסביבותיה ומשמשים אותה עד היום. בשל היותה של ירושלים עיר הררית ותלולה, היה קשה להתיישב בה ולעסוק בחקלאות. זאת אף על פי שכיום ניתן לראות במערבה טרסות לגידולי חקלאות, דבר המעיד על כך שלמעשה כן היה ניתן לעסוק בחקלאות בימי קדם אך בצורה מצומצמת.

על-פי ממצאים ארכאולוגיים תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלכוליתית (בשנת 2009 נתגלו ממצאים ארכאולוגים המתוארכים לתקופה הנאוליתית בחלק משכונות הקצה של העיר המעידים על התיישבות באזור) על הגבעה הנקראת עיר דוד. סיבת ההתיישבות הייתה הקרבה למקור מים, המעיין המוכר בשם "מעיין הגיחון", ובשל היות השטח מישורי. עם הפיכתה של העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תלילותה ההררית לצורכי הגנה. עובדה זו הקשתה על ניסיונותיהם של עמים רבים לכבוש אותה.

אקלים

ירושלים נמצאת על הגבול בין האזור הים-תיכוני לבין סְפָר המדבר. הקיץ חם ויבש, והחורף קר וגשום וכמעט בכל שנה יורד בעיר שלג, בעיקר בשכונותיה הגבוהות כמו גילה (857 מטר מעל פני הים),רמות אלון (850 מטר מעל פני הים) רוממה ובית וגן. כמות המשקעים הממוצעת בירושלים הנה 554 מ"מ לשנה. הממוצע השנתי של הלחות בירושלים הוא כ-60%.

מזג אוויר בירושלים
חודש	ינואר	פברואר	מרץ	אפריל	מאי	יוני	יולי	אוגוסט	ספטמבר	אוקטובר	נובמבר	דצמבר	שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°)	11.8	12.6	15.4	21.5	25.3	27.6	29	29.4	28.2	24.7	18.8	14	21.5
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°)	6.4	6.4	8.4	12.6	15.7	17.8	19.4	19.5	18.6	16.6	12.3	8.4	13.5
משקעים ממוצעים (מ"מ)	133.2	118.3	92.7	24.5	3.2	0	0	0	0.3	15.4	60.8	105.7	554.1
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי‏[11]

דמוגרפיה וסטטיסטיקה

אוכלוסיית ירושלים בתקופות שונות: ^{[דרוש מקור]}

שנה	יהודים	מוסלמים	נוצרים	סה"כ
1525	1,000	3,700	אין מידע	4,700
1538	1,150	6,750	אין מידע	7,900
1553	1,634	11,750	אין מידע	13,384
1562	1,200	11,450	אין מידע	12,650
1844	7,120	5,000	3,390	15,510
1863	8,000	4,500	2,500	15,000
1876	12,000	7,560	5,470	25,030
1896	28,110	8,560	8,750	45,420
1922	34,000	13,400	14,700	62,600
1931	51,200	19,900	19,300	90,500
1944	97,000	30,600	29,400	157,000
1948	100,000	40,000	25,000	165,000[דרוש מקור]
1967	195,700	54,963	12,646	263,307
1980	292,300	אין מידע	אין מידע	407,100
1985	327,700	אין מידע	אין מידע	457,700
1987	340,000	121,000	14,000	475,000
1990	378,200	131,800	14,400	524,400
1995	482,000	164,300	16,300	662,600
1996	421,200	אין מידע	אין מידע	602,100
2000	448,800	208,700	אין מידע	657,500
2004	458,000	225,000	15,000	706,000
2007	489,480	אין מידע	אין מידע	746,300 [1]
שנה	יהודים	מוסלמים	נוצרים	סה"כ
הערות: 1. גבולות העיר השתנו מעת לעת, בעיקר מאמצע המאה ה-19 ואילך. השינוי המשמעותי האחרון היה ב-1967, ובו הוכללו בשטח העיר כמה כפרים ועיירות שממזרח לה. 2. תושבים חסרי סיווג דתי בירושלים - שיעורם כ 1% מאוכלוסיית העיר (נכון ל 2004)

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2010, יש בירושלים 788,052 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎2.0%‏.

לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2008, העיר מדורגת 4 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשס"ח (2008-2007) היה 32.8%. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2007 היה 5,800 ש"ח (ממוצע ארצי: 6,743 ש"ח). בשנת 2008 גרו בירושלים 774,000 תושבים (כ-10% מכלל תושבי ישראל), מתוכם 488,000 תושבים יהודים, 261,000 תושבים מוסלמים, 15,000 תושבים נוצרים וכ-10,000 בני דתות אחרות או חסרי סיווג דתי. בכך מהווה ירושלים את העיר הגדולה בישראל גם כשמביאים בחשבון רק את תושביה היהודיים. אחוז היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990, מ-72% מכלל האוכלוסייה בירושלים ל-63%. לעומת זאת, אחוז המוסלמים בעיר עלה מ-24% לכ-34%, ונשאר יציב בשנים האחרונות.

לפני עליית הנצרות

אוכלוסייתה של ירושלים לאורך השנים השתנתה בהתאם לדתו ולאופיו של הכובש ששלט בה: מעת כיבוש העיר על ידי דוד המלך לפני כ-3000 שנה ועד חורבן בית המקדש הראשון, היה רוב אוכלוסייתה של ירושלים יהודי. לאחר יציאת עם ישראל לגלות בבל התמלאה ירושלים בבני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כותים). כשבעים שנה לאחר מכן שבו הגולים לירושלים, והעיר שבה לשמש עיר יהודית מרכזית. למשך מאות שנים נוספות היה רוב יושביה של העיר יהודי, אך עם חדירת השלטון הרומי לעיר בשנת 63 לפנה"ס החל אופייה הדמוגרפי להשתנות, ובני לאומים נוספים, בעיקר רומאים, החלו להתיישב בה. עם חורבן בית המקדש הראשון בשנת 70 לספירה עברה העיר גם טלטלה דמוגרפית, כאשר יושביה היהודים נהרגו או גורשו, והעיר הפכה למרכז שלטון רומי. עקב כך אכלסה העיר בעיקר חיילי לגיון, ומעט היהודים שנותרו בה (או חזרו אליה) התגוררו בהר ציון. באותה עת החלה הנצרות להתפשט כדת במרחב ארץ ישראל, וגם בירושלים. לאחר מרד בר כוכבא בין השנים 132-135 רוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מיושביה היהודיים, ולמעשה למשך תקופה ארוכה של כ-500 שנה לא ידוע על קהילה יהודית סדירה בעיר. במקום זאת, גרו בירושלים בני לאומים שונים, בד בבד עם עליית קרנה של הנצרות.

מלחמות הנוצרים והמוסלמים

בשנת 324, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (תחילת התקופה הביזנטית), התמלאה העיר בנוצרים, ורוב אוכלוסייתה למשך כ-300 שנה כללה בעיקר אנשי דת ונזירים נוצריים. מהפך דמוגרפי חדש התחולל בירושלים בשנת 640, עם הכיבוש המוסלמי. היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאד, ואת העיר מילאו מוסלמים מחצי האי ערב, ויהודים רבים, שהורשו לאחר שנים ארוכות לשוב אליה. עד שנת 1099 היה רוב אוכלוסייתה של העיר מוסלמי, אך במקביל פעלו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי התמקד גם הפעם בהר ציון בעיקר. עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב-1099 נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והעיר הפכה למשך זמן מה לכמעט "עיר רפאים". הצלבנים התקשו למלא את העיר בנוצרים אירופאים, ולכן עודדו נוצרים מזרחיים (מארמניה בעיקר) לאכלס את העיר העזובה. פעולות פיתוח ענפות של מערך השווקים בעיר על ידי המלכים הצלבניים הביא לפריחתה של העיר, ובמהלך תקופת השלטון הצלבני בעיר הלכה העיר והתמלאה בנוצרים. עם זאת, מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, וביקרו בה רק לעתים נדירות.

התקופה המוסלמית

ירושלים נפלה בידי צלאח א-דין בשנת 1187, והאוכלוסייה הנוצרית סולקה; נותרה בעיר קהילה נוצרית (מזרחית בעיקר), והעיר הפכה למוסלמית מובהקת למשך כ-700 שנה. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים עד היום (חוסייני, נשאשיבי, ח'אלידי, דג'אני, נוסייבה ואחרות) התיישבו אז בעיר. האוכלוסייה היהודית הורשתה לחזור לירושלים, אך לקח לה זמן רב להתבסס. תיאור של הרבי משה בן-נחמן שביקר בירושלים בשנת 1267 מלמד, כי כלל אוכלוסייתה של ירושלים היה אז כ-2000 תושבים, מתוכם כ-300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: "ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון".‏^[12] לרמב"ן, מיוחס חידוש היישוב היהודי בירושלים בראשית התקופה הממלוכית, ונראה שהחל מאז התרבתה האוכלוסייה היהודית.

במאה ה-15 החלה העיר להתגבש בארבעת הרובעים המוכרים לנו כיום בעיר העתיקה, ורוב תושביה היו תמיד מוסלמים. מפקדים שנערכו במהלך המאות ה-18 וה-19 (ראו טבלה מצורפת) מלמדים על מגמה ברורה של התרבות האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד שהאוכלוסייה הנוצרית שמרה כמעט תמיד על יחס קטן למדי לאוכלוסייה. לאחר עליית חבורת רבי יהודה החסיד בני העדה האשכנזית לא הורשו לגור בעיר, עקב חוב גדול שלהם לבנאי העיר המוסלמים. מצב זה השתנה בראשית המאה ה-19 בעקבות עליית תלמידי הגר"א בראשות רבי מנחם מנדל משקלוב והתערבותה של משפחת רוטשילד, שהחזירה את החוב, התאפשר בכך ליהודים אשכנזים לשוב ולגור בירושלים בגלוי.

המאה ה-19 ואילך

במחצית המאה ה-19 התחולל גידול מהיר באוכלוסייה היהודית. עובדה זו היא שהביאה את היהודים דווקא לצאת ראשונים אל מחוץ לחומות העיר העתיקה במחצית השנייה של המאה ה-19, ולייסד את השכונות החלוציות: משכנות שאננים, נחלת שבעה, מאה שערים, ואחרות. החל מתקופת המנדט הבריטי ועד ימינו, האוכלוסייה היהודית היא הגדולה ביותר באופן בולט, ואחריה - האוכלוסייה המוסלמית. הציבור הנוצרי בירושלים כולל ערבים ומאות ילידי אירופה סטודנטים, תושבי ארעי ואנשי כמורה ודת.

במהלך שנות התשעים ניכרה מגמה של התחרדות ירושלים, ומדי שנה החל מאמצע שנות ה-90 יורד מספר ילדיה החילוניים של ירושלים בכ-10% בממוצע, בעוד ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה.‏^[13] בקרב האוכלוסייה הערבית, ניכרת ירידה בחלקם היחסי של התושבים הנוצריים וזאת עקב הגירה לחו"ל, ועליה בחלקם היחסי של התושבים המוסלמיים.

המתח בין תושביה החרדיים והחילונים בירושלים רב, ומאבקים רבים התקיימו על אופייה. בין המאבקים הבולטים אפשר לציין את ההפגנות בכביש בר-אילן, ההתנגדות לבניית אצטדיון טדי (אשר תוכנן להיבנות בצפון העיר ליד השכונות החרדיות), מצעד הגאווה ופתיחת חניון קרתא בשבת. כמו כן, מאבקים רבים בענייני דת ומדינה התקיימו בירושלים כמו ההפגנה נגד גיוס הבנות החרדיות בשנות החמישים.

מעמדה החוקי של ירושלים

ערכים מורחבים – חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, מעמדה החוקי של ירושלים

מאז 1948 מעמדה החוקי והבינלאומי של ירושלים סבוך ומעורפל. תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים תהיה חלק מאזור בשליטה בינלאומית (שאמור היה לכלול גם את בית לחם), באמצעות מושל זר שימונה על ידי האו"ם, ומועצה שתורכב מנציגי התושבים של האזור. אולם במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל לבין ירדן. מדינת ישראל הכריזה על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה רק ב-17 ביולי 1948. ההכרזה על העיר כעל בירת המדינה התקיימה רק בדצמבר 1949. גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים-קתוליים, פעלו לבנאום העיר, ושאפו למעמד בה. עצרת או"ם אף קיבלה החלטה בדצמבר 1949 הקוראת לבנאם את ירושלים.‏^[14]

מיד אחרי מלחמת ששת הימים קיבלה הכנסת חוק המסמיך את ממשלת ישראל להחיל בצו את החוק הישראלי על שטחים בתחומי ארץ ישראל (בגבולות המנדט הבריטי). הממשלה החליטה להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, כלומר על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. מרבית הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים הכבושים, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה - התנחלויות. ממשלת ישראל טוענת בפורומים בינלאומיים כי החלת החוק על השטח אינה סיפוח^{[דרוש מקור]}, אולם בית המשפט העליון קבע כי מזרח ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. ב-1980 קיבלה הכנסת את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל שקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".

במהלך השנים מספר מדינות קבעו את מושב שגריריהן בירושלים. כך היו הולנד, מספר מדינות אפריקאיות - אתיופיה, חוף השנהב , זאיר וקניה, ועוד תריסר מדינות מאמריקה הלטינית: בוליביה, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, אל סלוודור, גואטמלה, האיטי, פנמה, אורוגוואי וונצואלה. ארבע המדינות האפריקאיות ניתקו בשנת 1973 את יחסיהן עם ישראל ובחידושן כעבור כמעט שני עשורים השגרירים שלהן לא חזרו לירושלים אלא לגוש דן. המדינות הנותרות העבירו את שגרירויותיהן מירושלים ב-1980 בעקבות קבלת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל בכנסת והחלטה 478 של מועצת הביטחון של האו"ם. שתיים שהחזירו את שגרירויותיהן לעיר, קוסטה ריקה ואל סלוודור, הוציאו אותן שוב בחודש אוגוסט 2006. כעת לאף אחת ממדינות העולם אין שגרירות בירושלים.

לפי החלטה שנתקבלה בקונגרס האמריקאי, על ארצות הברית להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר את השגרירות האמריקאית אליה. בפועל מאז קבלת ההחלטה ועד שנת 2012, הממשל האמריקאי דוחה את ההעברה של השגרירות מתל אביב לירושלים.

במהלך שנות האלפיים מוקמת במרכז העיר קריית הלאום שתחבר את קריית הממשלה אל מרכז העיר ובה ירוכזו כל המוסדות הלאומיים של המדינה. לצדה מוקם רובע מבוא העיר שישמש בתור הכניסה הראשית החדשה אל ירושלים מכיוון כביש מספר 1.

תיירות

נתונים

בשנת 2009 נרשמו בבתי המלון בישראל 8.1 מיליון לינות תיירים, מתוכן 2.6 מיליון נרשמו בירושלים, לעומת 1.9 מיליון בתל אביב. גם מספר לינות התיירים הישראליים באותה שנה היה גבוה יותר בירושלים מאשר בתל אביב - 639 אלף לעומת 435 אלף – אף על פי שהשתיים לא היו המובילות ברשימה.‏^[15]

בשנת 2010 דורגה ירושלים במקום הראשון ברשימת "הערים הטובות ביותר לטיולים ולפנאי" של המגזין "Travel + Leisure", בקטגורית "אפריקה והמזרח התיכון"‏^[16]. באותה השנה דורגה ירושלים על ידי אתר האינטרנט TripAdvisor במקום השביעי ברשימת הערים הטובות בעולם בקטגוריה "תרבות וביקור באתרים תיירותיים"‏^[17]. כמו כן, העיר נבחרה לשמש בירת התרבות הערבית לשנת 2009. לאחרונה פורסם קדימון של סרט IMAX שמציג תמונות של נופי ירושלים שצולמו מהאוויר בטכניקה מיוחדת שבישראל מתכוונים להשתמש בו כדי להגדיל את מספר התיירים המגיעים לבקר בעיר‏^[18].

אתרי תיירות

תוכנית המתאר של ירושלים מציינת מספר מוקדים המכונים "מרחבי תיירות" ביניהם הכניסה לעיר, מתחם הרכבת, ממילא ומגרש הרוסים, אזורים היסטוריים כמו העיר העתיקה, ליפתא ועין כרם‏^[19], כמו כן יש את מרכז העיר ומתחם המוזיאונים‏^[20].

אתרים היסטוריים המושכים את עיקר התיירים בעיר הם, בין היתר:

• הכותל המערבי, שריד החומה שהקיפה את הר הבית, מקום תפילה יהודי מסורתי.
• מנהרות הכותל, המקום הקרוב ביותר כיום לקודש הקודשים (מחוץ להר הבית).
• כיפת הסלע, תחתיה נמצאת אבן השתייה.
• מסגד אל-אקצה, אליו הגיע מוחמד ממכה, לפי חלק מהמסורות המוסלמיות.
• עיר דוד, נקודת צמיחתה של העיר ירושלים.
• כנסיית הקבר, המכילה על-פי מסורת נוצרית את מערת קבורתו של ישוע.
• ויה דולורוזה, המסלול שעשה ישוע מבית-המשפט אל הצליבה.

בשנת 2006 נפתח שביל ירושלים, שביל הליכה באורך 38 ק"מ שעובר באתרים היסטוריים ותרבותיים בתוך ירושלים ומחוצה לה.

תרבות

ירושלים היא מקום משכנם של רוב מוסדות התרבות המרכזיים בישראל כגון מוזיאון ישראל, אחד מהמוזיאונים לאומנות המובילים בעולם אשר מכיל גם את היכל הספר שאוצר את התנ"ך העתיק ביותר בעולם, מוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה המסועף אליו, מוזיאון ארצות המקרא, מוזיאון יד ושם שמחזיק במאגר המקיף ביותר בעולם לענייני השואה, הספרייה הלאומית, סינמטק ירושלים אשר מתפקד גם כארכיון הסרטים הלאומי של ישראל, המוזיאון לאמנות האסלאם ועוד. מתקיימים בעיר בתי תרבות רבים אשר מקיימים את הציבור הירושלמי הייחודי כמו בית אבי חי, בית הקונפדרציה, מרכז שמשון-בית שמואל והמרכז למוזיקה ירושלים. ירושלים היא גם מקום מושבן של מספר רב של תזמורות ותיאטראות וביניהן: תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, התזמורת הסימפונית ירושלים, הקאמרטה הישראלית ירושלים, תזמורת הבארוק ירושלים, קבוצת התיאטרון הירושלמי, תיאטרון הקרון ותיאטרון פסיק. הפעילות התרבותית של ירושלים מתקיימת במקומות רבים בעיר והיא מגוונת מאוד, אך העיר מתאפיינת במיוחד בירידים ובפסטיבלים אשר מתקיימים בה מדי שנה, כמו למשל פסטיבל ישראל היוקרתי, יריד חוצות היוצר הקיצי, פסטיבל הקולנוע ירושלים אשר מתקיים כל קיץ בסינמטק ירושלים ומארח קולנוענים מכל רחבי העולם, ועוד.

בירושלים מספר מתחמי בילוי בהם מרוכזים בתי הקפה המסעדות והפאבים בעיר. בין מתחמים אלו ניתן למנות את מדרחוב בן יהודה, ורחוב נחלת שבעה במרכז העיר, וכן את קניון מלחה, המושבה הגרמנית, ואזור התעשייה בתלפיות. בקיץ 2007, נוסף מתחם בילויים וקניות חדש ויוקרתי בירושלים במתחם ממילא-שדרות אלרוב, אשר הפך במהירות לאחד ממוקדי הקניות המרכזיים בעיר בעיקר בזכות סמיכותו לשער יפו ומגדל דוד. בשנים האחרונות התרחב אזור הבילוי במרכז העיר לכיוון רחוב שלומציון המלכה והרחובות היוצאים ממנו - המהווים את לב אזור הפאבים והברים של ירושלים. חלק מרחובות אלו הפכו למדרחובים - עובדה אשר שידרגה את מעמדם כאזור בילוי מועדף. כלל אזורים אלו שוקקים כל שעות היום וחלקם, בעיקר המושבה הגרמנית ואזור מרכז העיר, עמוסים במבלים עד השעות הקטנות של הלילה.

אתרי תרבות ואירועים עיקריים:

• בתי קולנוע: "גיל" בבנייני האומה, "רב חן" בשכונת תלפיות, "לב סמדר" הוותיק והייחודי בשכונת המושבה הגרמנית, תיאטרון ירושלים בשכונת טלביה, בנייני האומה בכניסה לעיר וסינמטק ירושלים ששופץ והורחב בשנת 2007, השוכן בגיא בן הינום.
• תיאטראות ומופעים: תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, מרכז ג'רר בכר, בית שמואל, בית אגרון, אולם קונצרטים בבית ימק"א, המרכז למוזיקה במשכנות שאננים, תיאטרון פרגוד, הזירה הבין תחומית ועוד. כמו כן, מתקיימים מופעים של מוזיקה עכשווית במועדונים שונים בעיר וביניהם "הצוללת הצהובה" ו"המעבדה".
• פסטיבלים: מדי שנה מתקיים בעיר פסטיבל הקולנוע ירושלים שנחשב לאחד הפסטיבלים החשובים בישראל ובנוסף אירועים רבים נוספים כדוגמת פסטיבל ישראל, יריד חוצות היוצר, פסטיבל הג'אז השנתי, שבוע הספר העברי, פסטיבל האור בעתיקה, פסטיבל היין השנתי בגן הפסלים, "חמשושלים" (שלושה סופי שבוע שבמהלכם נפתחים לציבור מוזיאונים ואתרי תרבות רבים, בחלקם נערכים גם מופעים שונים עד שעות הלילה המאוחרות), ומדי שנתיים גם יריד הספרים הבינלאומי-ירושלים. בחודשים ספטמבר ואוקטובר מארגנת עירית ירושלים פסטיבל סתיו בעיר העתיקה, במסגרתו מוצעים לציבור סיורים ומופעים ללא תשלום.
• תהלוכות: בחול המועד פסח, חול המועד סוכות וביום ירושלים מתקיימות בעיר תהלוכות לציון מועדים אלה ולאות הזדהות עם העיר ותושביה. ביום ירושלים מתקיים גם ריקוד הדגלים. במועדים אלו מגיע מספר המבקרים בעיר לעשרות אלפים ביום.

תקשורת

ירושלים מהווה את מרכז השידורים הממלכתיים במדינת ישראל. בירושלים שוכנים משרדי רשות השידור ואולפני הטלוויזיה והרדיו שלה -ערוץ 1, ואולפני קול ישראל. בעיר נמצאים גם משרדי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, חלק מאולפני הרדיו של גלי צה"ל, ומשרדי דואר ישראל.

גופי תקשורת מקומית בעיר הם רדיו ירושלים, מקומונים כגון ידיעות ירושלים, זמן ירושלים, וכל העיר, ומקומונים שכונתיים שונים.

חינוך ואקדמיה

החינוך העירוני בירושלים נקבע על פי משרד החינוך במדינת ישראל למעט בתי ספר ומוסדות חינוך כגון: בתי ספר וחינוך ערביים ובתי חינוך ולימוד חרדים שאינם רואים במשרד החינוך כגוף הקובע להם את תוכנית החינוך והלמידה בקרב ילדי המיגזרים.

בתי-ספר יהודיים

בירושלים נכון לשנת 2010, 61% מתלמידי כיתה א' היהודים הם חרדים. בתי ספר וגני ילדים חילוניים שנעזבו לרבות בניינים נטושים שופצו ונבנו מחדש וכיום משמשים לבתי לימוד וחינוך חרדיים ולגני ילדים תורניים שלומדים על פי תוכנית הלימודים בסקטורים החרדים השונים.

בתי-ספר ערביים

החינוך הערבי בירושלים פועל ברובו בשטחה של ירושלים המזרחית וכולל בתי ספר רבים יש בו בתי ספר ממלכתיים ובתי ספר פרטיים (בעיקר מוסדות בחסות הכנסיות השונות) . בין הילדים יש כאלו הלומדים במסגדים או שמשקיעים את זמנם בלימוד הקוראן ביחד עם המבוגרים.

השכלה גבוהה

בעיר קיימים מוסדות נוספים להשכלה גבוהה ובהם בית הספר הגבוה לאומנויות "בצלאל", בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, מעלה (בית ספר לקולנוע), בית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים, האקדמיה למוסיקה ולמחול ועוד מכללות רבות.

בירושלים פועלת האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר מדורגת בין 100 האוניברסיטאות המובילות בעולם בתחום המחקר. לאוניברסיטה שלושה קמפוסים ברחבי העיר: הר הצופים, אדמונד י' ספרא גבעת רם, עין כרם. זאת בנוסף לקמפוסים ומעבדות אותן מפעילה האוניברסיטה העברית מחוץ לירושלים.

גם לאוניברסיטת אל-קודס מספר מוסדות לימוד הפזורים ברחבי ירושלים וסביבתה, שאוחדו בין השנים 1995-1984.

כמו כן פועלת בעיר שלוחה של אוניברסיטת בריגהם יאנג (האוניברסיטה המורמונית).

ירושלים משמשת גם כמקום משכנם של מכוני מחקר רבים כגון המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון ון ליר, מכון שלום הרטמן, מכון הנרייטה סאלד ומכון שלם.

ישיבות

בירושלים פועלות ישיבות ומוסדות תורה רבים. ביניהם, הישיבה הגדולה בעולם ישיבת מיר, וכן ישיבת חברון, ישיבת קול תורה, ישיבת שפת אמת, מרכז הרב, ישיבת בריסק, ישיבת תורת אמת וישיבת עטרת ישראל.

תחבורה

תשתיות כבישים

כיום הגישה לירושלים ממערב נעשית בשני כבישים מרכזיים: כביש 1 וכביש 443. בקיץ 2007, נחנך מחלף חדש בכניסה לעיר המאפשר כניסה נוספת לשכונות הצפוניות בעיר דרך מנהרת הארזים. מחלף זה הקל משמעותית על עומסי התנועה באזור גינות סחרוב. הגישה לירושלים ממזרח נעשית בכביש 1, מדרום בכביש 60- דרך חברון, ומצפון בדרך האלוף נרקיס - שאף הוא המשכו של כביש 60.

פרויקטים בתכנון והקמה

• פרויקט שערי העיר - הקמת כבישי טבעת מסביב לעיר.
• כביש 45 - כביש גישה חדש לבירה מכיוון השפלה שימשיך עד לעמאן בירת ירדן (מעבר הגבול "אלנבי").
• כביש 39 - כביש שיחבר את ירושלים עם קרית גת דרך בית שמש.
• כביש הטבעת - כביש בבניה ותכנון בחלקו שינקז את התנועה בין כל הצירים הראשיים של העיר ויאפשר גישה לכל שכונות הקצה של העיר בצפון, בדרום, במזרח ובמערב ללא צורך לעבור דרך מרכז העיר או צירי התנועה המרכזיים ובכך יפחית את נפח התנועה בהם. כביש זה מורכב משני כבישים: כביש הטבעת המזרחית וכביש הטבעת המערבית.
• שד' מנחם בגין - כיום הכביש נמתח משכונת עטרות עד לשכונת מלחה. במלחה יבנה מחלף חדש בשם מחלף גולומב ויאפשר את הארכת הכביש עד לשכונת גילה באמצעות הפרדה מפלסית במטרה לאפשר גישה חדשה לשכונה ובמטרה להפחית את נפח התנועה בצירים קיימים המובילים אל השכונה וממנה.
• כביש 1 - חידוש הכביש ממחלף שער הגיא עד למחלף מוצא ממערב, חידוש הכביש מצומת בית הערבה עד למחלף אדומים ושיפוצו עד למחלף הזיתים ממזרח.

תחבורה ציבורית

בסמוך לכניסה לעיר צפוי לקום מרכז תחבורתי גדול שצפוי לכלול את התחנה המרכזית בירושלים, את תחנת הרכבת בנייני האומה של רכבת ישראל ותחנה של הרכבת הקלה. הקו האדום בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים נחנך בקיץ 2011 כחלק ממכלול של 8 קווים שירשתו את העיר במערכת תחבורתית חדשה ומהירה.

מראשית שנות השלושים, ועד 1967, פעלה בעיר חברת אוטובוסים בשם "המקשר".

התחנה המרכזית בירושלים היא אחת התחנות העמוסות ביותר בישראל, ויוצאים ממנה אוטובוסים לכמעט כל חלקי הארץ.

בתוך ירושלים ישנה מערכת ענפה של אוטובוסים המופעלים על ידי חברת אגד, מקצתם קווי מהדרין. מחיר הנסיעה גבוה במקצת משאר חלקי הארץ, על מנת לממן את ריבוי המאבטחים בתחבורה הציבורית. במזרח ירושלים פועלת חברת אוטובוסים בשליטה פלסטינית. בתחילת יולי 2007 החלו לפעול בעיר קווי אוטובוס מיוחדים בשעות הלילה הנוסעים משכונות מרכזיות למרכז העיר ובחזרה.

כמו כן פועלות בעיר מוניות רבות, אך אין בעיר מוניות שירות פנים עירוניות אלא רק מוניות שירות בינעירוניות הפועלות 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע.

על פי נתוני הלמ"ס (2009), כ-32% מתושבי ירושלים מגיעים לעבודתם בתחבורה ציבורית.

שירות רכבות

ערך מורחב – קו הרכבת המהיר לירושלים

על בסיס קו הרכבת הראשון בארץ ישראל, שהושק ב-1892 ימי השלטון העות'מאני, עובר גם כיום, בחפיפה כמעט מלאה, תוואי המסילה תל אביב - ירושלים.

שירות הרכבות בקו תל אביב, דרך בית שמש לתחנת הרכבת מלחה שבירושלים שודרג וחודש בשנת 2005 לאחר שבע שנות הפסקה, ונחשב ליפה מבין מסלולי הרכבת בארץ בשל נופו המרהיב של נחל שורק לאורכו מתפתלת המסילה. ביחס לכמות הנוסעים בקווים האחרים, מעטים הנוסעים העושים שימוש בקו זה. הדבר נובע, ככל הנראה, מזמן הנסיעה הארוך (כ-110 דקות) ומתחנות הרכבת בירושלים המרוחקות ממרכז העיר. נקודות אלה הופכות את השימוש בקו הרכבת לפחות יעיל יחסית לחלופה - כביש 1.

בשנת 2017 אמור להיפתח קו הרכבת המהיר לירושלים אל התחנה ממול לבנייני האומה. התחנה תמוקם כ-80 מטר מתחת לאדמה. הרכבת המהירה תעבור את הדרך מתל אביב לירושלים בכ-28 דקות.

תחבורה אווירית

שדה התעופה ירושלים בעטרות שמצפון לעיר הוא שדה תעופה בינלאומי. מאז פרוץ אינתיפאדת אל אקצה לא מתקיימות טיסות אליו וממנו ובמקום שוכן כיום בסיס מג"ב. על-פי טיעונים מצד גורמים שונים צפויות תכניות עתידיות של שיפוץ ופיתוח השדה והפעלתו מחדש או הריסתו ובניית שכונת ענק לאוכלוסייה יהודית.

עיריית ירושלים

ערך מורחב – עיריית ירושלים

עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת מדינת ישראל ומושב מוסדות השלטון, כעיר מקודשת בדתות אחדות, כמוקד של סכסוך בינלאומי ומתיחויות מדיניות, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד - מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות.

עיריית ירושלים הוקמה ב-1867 כחלק מיוזמת השלטון העות'מאני להקים מערכת שלטונית ארצית מודרנית על פי הדגם הצרפתי, עם חלוקה אדמיניסטרטיבית ברורה של היררכיית שלטון מקומי. שלטון המנדט הבריטי פיזר את מועצת העיר העות'מאנית והקים מועצה משלו, תוך הנחלת סטנדרטים אירופיים של ניהול מערכות השלטון בעיר, אחזקתה ופיתוחה. עם הקמת מדינת ישראל חולקה העיר לשתיים, וכך נתפצלה גם עירייתה לשתי רשויות מוניציפליות נפרדות לחלוטין - ישראלית וירדנית. עם איחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) חזרה ירושלים להיות רשות מוניציפלית אחת, שהייתה המשך ישיר של עיריית ירושלים המערבית (הישראלית).

ספורט

• כדורגל: בירושלים עומד אצטדיון הכדורגל השני בגודלו בישראל (אחרי האצטדיון הלאומי רמת גן), אצטדיון טדי, הקרוי על שמו של ראש העירייה בעבר, טדי קולק. באצטדיון טדי משחקות שתי קבוצות כדורגל בעלות היסטוריה מפוארת בכדורגל הישראלי: בית"ר ירושלים והפועל ירושלים. אצטדיון ספורט משמעותי נוסף בעיר הוא אצטדיון האתלטיקה בגבעת רם, אשר אירח תחרויות ספורט היסטוריות משמעותיות וכיום משחקת בו הפועל קטמון ירושלים.
• כדורסל: בירושלים משחקת אחת מקבוצות הכדורסל המובילות בישראל, הפועל ירושלים. הקבוצה זכתה 4 פעמים בגביע המדינה בכדורסל, ובשנת 2004 אף זכתה בגביע יול"ב האירופי. לצד הפועל, פועלות בעיר קבוצות נוספות, המשחקות בליגות נמוכות יותר. לתושבי ירושלים תרבות כדורסל מפותחת ביותר: עשרות מגרשי הכדורסל העירוניים מלאים עד אפס מקום בימי שישי בצהריים. המגרשים המרכזיים נמצאים בגן הפעמון ובגן סאקר. מדי שנה מקיימת עיריית ירושלים בכיכר ספרא אירוע כדורסל מרכזי לנוער, הנקרא "סטריט-בול".
• שחייה: בירושלים פועלות שתי אגודות שחייה מובילות בישראל. הפועל ירושלים היא אגודת השחייה הגדולה בארץ ואלופת המדינה ברצף מאז שנות התשעים. ירושלים רבתי הפועלת בעיר היא אגודה חזקה נוספת, שבשיאה הגיעה למקום השני בארץ.

מועדוני הספורט של ירושלים

כדורגל

• בית"ר ירושלים - אחת הקבוצות המובילות בליגת העל הישראלית. לזכותה 6 אליפויות ו-7 גביעים.
• הפועל ירושלים - קבוצה בעלת מסורת ארוכת שנים, אשר אוהדיה מחולקים כיום בין שתי קבוצות:
  • הפועל ירושלים - המשחקת בליגה לאומית.
  • הפועל קטמון ירושלים - המשחקת בליגה א' .
• מכבי חשמונאי ירושלים - קבוצת כדורגל שפעלה בעיר בעיקר בתקופת המנדט הבריטי, והעפילה לשני משחקי גמר של גביע ארץ ישראל

כדורסל

• הפועל ירושלים - ליגת העל
• אס"א ירושלים - הליגה הלאומית נשים
• הפועל פסגת זאב ירושלים - ליגה א' דרום
• אס"א ירושלים - ליגה ב' אזור ירושלים
• אליצור ירושלים - ליגה ב' אזור ירושלים
• הפועל גימנסיה ירושלים - ליגה ב' אזור ירושלים

שחייה

• הפועל ירושלים
• ירושלים רבתי
  • בשחייה צורנית: מכבי יובלים

כדורמים

• הפועל "איתן" ירושלים

כדורגל חופים

• "שווה שווה" ירושלים - קבוצת הכדורגל חופים של ירושלים, בשנת 2008 הייתה סגנית האלופה, שנה לאחר מכן ירדה הקבוצה לליגה השנייה.

ערים תאומות

• ניו יורק, ארצות הברית, משנת 1993
• פראג, צ'כיה

הסכמי שיתוף פעולה

• מרסיי, צרפת

ראו גם

• תיירות צליינית לארץ ישראל
• תחבורה בירושלים

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל פורטל ירושלים הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות ובעלת ההיסטוריה הארוכה והמורכבת. הפורטל מציג את ההיסטוריה של העיר, אתרים קדושים ומבנים חשובים בעיר, אישים, רחובות, שכונות ואנקדוטות מעניינות אודותיה.

	ספר: ירושלים
ספרי ויקיפדיה הם אוספים של ערכים מוויקיפדיה אותם ניתן להוריד כקובץ אחד או להזמין בגרסה מודפסת.

מחקרים

• אורה אחימאיר ויעקב בר סימן טוב, 40 שנה בירושלים, בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל.
• יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה, א-ב, ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, תשל"ט-1979.
• אמנון רמון (עורך), עיר בסבך - לקסיקון ירושלים בת זמננו, בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל.
• הלל כהן, כיכר השוק ריקה - עלייתה ונפילתה של ירושלים הערבית 1967 - 2007, הוצאת עברית, 2007.
• מאיה חושן, מיכל קורח, על נתונייך ירושלים, (לקריאת הספר בתצוגה מלאה באתר "גוגל ספרים" )
• עפר לבנה כפרי, ‏ירושלים במסורות המוסלמיות של אחרית הימים ויום הדין, קתדרה 86, ינואר 1998

מפות, אטלסים

• דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, 1989.
• מפה דינאמית רשמית של עיריית ירושלים.
• מפות עתיקות של ירושלים באתר הספרייה הלאומית
• מפות של ירושלים באתר עיר עמים

ספרי הדרכה

• מאיר בן דב, אדם ואבן בירושלים, מודן הוצאה לאור, 1989.
• דוד קרויאנקר, ירושלים - מבט ארכיטקטוני, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1996.
• מרדכי נאור (עורך), ירושלים עיר ועם - מדוד המלך עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות.
• אייל מרון (עורך), ירושלים וכל נתיבותיה - לסייר עם יד בן צבי, ירושלים: הוצאת יד בן צבי.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: ירושלים
ציטוטים בוויקיציטוט: ירושלים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ירושלים

• ספריית ירושלים הווירטואלית – מאגר אקדמי של האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת אל-קודס
• עיריית ירושלים – האתר הרשמי
• המפה הירוקה של ירושלים – מדריך אתרים ועסקים בני קיימא בעיר
• לקט נתונים לרגל יום ירושלים תש"ע, 10 במאי 2010, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
• ירושלים, באנציקלופדיה ynet
• ישראל ברדוגו, ירושלים של מעלה - פרויקט צילום ממעוף הציפור, כיכר השבת
• שלום ירושלמי, ירושלים מודל 2011: המשוואה המסובכת ביותר בעולם, באתר nrg מעריב, 3 ביוני 2011
• באתר מסיבות בטחוניות עדכונים על אירועי התרבות בעיר.

שכונות ירושלים
העיר העתיקה	הר הבית • הרובע הארמני • הרובע היהודי • הרובע המוסלמי • באב אל חוטה • הרובע הנוצרי • שכונת המוגרבים	ניתן להגדלה לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה מפת ירושלים
כפרים קדומים שצורפו לעיר	אום טובא • א-טור • בית צפאפא • דיר יאסין • ליפתא • מלחה • סילואן • עין כרם • עיסאוויה • צור באהר • שועפאט • שייח' באדר
התקופה העות'מאנית, עד 1890	הבנייה היהודית: אבן ישראל • אהל משה • בית דוד • בית יוסף • בית יעקב • בית ישראל • בתי ויטנברג • בתי ניסן ב"ק • ימין משה • כרם אברהם • כפר השילוח התימני • מאה שערים • מוצא (נבנתה כמושבה וסופחה ב-1993) • מזכרת משה • מחנה יהודה • מחנה ישראל • משכנות ישראל • משכנות שאננים • נחלאות • נחלת שבעה • שערי צדק הבנייה הנוצרית: המושבה האמריקאית • המושבה הגרמנית • המתחם הצרפתי בירושלים • הר הזיתים • הר ציון • מגרש הרוסים • רחוב הנביאים • שכונת החבשים הבנייה המוסלמית: אבו תור • ואדי אל-ג'וז • טנטור • מוסררה • שכונת החוסיינים • שכונת הנשאשיבים
התקופה העות'מאנית, מ-1890	בנייה עות'מאנית: העיר העתיקה • תחנת הרכבת ירושלים • רחוב יפו בנייה יהודית: אוהל שלמה • בתי אונגרין • בתי ברוידא • בתי הורנשטיין • בתי ורשה • בתי נייטין • בתי ראנד • בתי שמעא • גבעת שאול • ג'ורת אל-ענב (כיום חוצות היוצר) • זיכרון משה • חצר שטרויס • עזרת ישראל • שכונת אחווה • שכונת הבוכרים • שכונת הגורג'ים • שמעון הצדיק • שערי חסד • שערי ירושלים בנייה ערבית: באב א-זהרה • בקעה • ממילא • שייח' ג'ארח בנייה יוונית: המושבה היוונית
בנייה בתקופת המנדט, 1948-1918	בנייה בריטית: המשולש בניה יהודית: מקור ברוך
בנייה בתקופה הירדנית, 1967-1949	אל-בוסתאן • כפר עקב • מחנה הפליטים שועפאט
בנייה ישראלית 1967-1949	אונסדורף • גבעת מרדכי • גבעת רם • הולילנד • ניות • קריית הממשלה • קריית וולפסון • קריית מטרסדורף • קרית צאנז • קריית שבע קהילות • קריית שומרי אמונים • רמת דניה • שיכון חב"ד נבנו כשכונות מצוקה: עיר גנים • פת • קטמונים • קריית היובל • קריית מנחם • שמואל הנביא
בנייה ישראלית מאז מלחמת ששת הימים, 1967-	שכונות הבריח: גבעת המבתר • הגבעה הצרפתית • מעלות דפנה • צמרת הבירה • קריית הממשלה (מזרח ירושלים) • רמת אשכול שכונות הטבעת: גבעת המטוס • גבעת משואה • גילה • נוה יעקב • פסגת זאב • רמות אלון • רמות פולין • תלפיות מזרח גבעת אורנים • גבעת משה • הר חוצבים • הר חומה • הר נוף • מעלה הזיתים • נוף ציון • נחלת שמעון • סנהדריה המורחבת • עזרת תורה • קריית בעלז • רמת בית הכרם • רמת שלמה • רמת שרת
ראו גם	רובע מבוא העיר • קריית הלאום • בית ישראל (קיבוץ) • רמת רחל • שכונת חצר • שכונות חרדיות  •  גבעת הארבעה  •  קטגוריה שכונות ירושלים  •  פורטל שכונות ירושלים

ראשי עיריית ירושלים
בתקופה העות'מאנית (1517 - 1917)	יוסף אל-ח'אלידי • פאדי אל-עלמי • חוסיין אל-חוסייני
בתקופה המנדטורית (1917 - 1948)	עארף א-דג'אני • מוסא כאט'ם אל-חוסייני • ראע'ב נשאשיבי • חוסיין אל-ח'אלידי • דניאל אוסטר • מוסטפא אל-ח'אלידי
ירושלים המזרחית (1948 - 1967)	אנוור אל-ח'טיב • עארף אל-עארף • חנא עטאללה • עומר וואעארי • רוחי אל-ח'טיב • אמין אל-מג'ג'
ירושלים המערבית (1948 - 1967)	דניאל אוסטר • שלמה זלמן שרגאי • יצחק קריב • גרשון אגרון • מרדכי איש שלום • טדי קולק
ירושלים המאוחדת (1967-)	טדי קולק • אהוד אולמרט • אורי לופוליאנסקי • ניר ברקת

מחוז ירושלים
ערים	בית שמש · ירושלים
מועצות מקומיות	אבו גוש · מבשרת ציון · קריית יערים
מועצות אזוריות	מטה יהודה

בירות המזרח התיכון
אבו דאבי • טהראן • מנאמה • אנקרה • עמאן • ירושלים • כווית סיטי • ביירות • קהיר • דמשק • מאסקט • בגדאד • ריאד • דוחה • צנעא

אתרי עלייה לרגל באסלאם
מכה • אל-מדינה • ירושלים • קירואן • נג'ף • כרבלא • כופה • כאזמיה • משהד • סאמרא • קום

הערות שוליים