יריחו

ערך זה עוסק בעיר ליד ים המלח. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו יריחו (פירושונים).

יריחו מבט לעיר מדרום מדינה / טריטוריה הרשות הפלסטינית נפה נפת יריחו ראש העיר חסן אל-סאלח גובה 250- מטרים תאריך ייסוד 9000 לפנה"ס אוכלוסייה  ‑ בעיר 20,400‏  (נכון ל-2006) קואורדינטות 31°51′20″N 35°27′44″E יריחו יריחו

יְרִיחוֹ^[1] (בערבית: أريحا - אַרִיחַא) היא עיר ברשות הפלסטינית באזור בקעת הירדן, כ-10 ק"מ מצפון לים המלח, בגובה 250 מטר מתחת לגובה פני הים - ההופך אותה לעיר המיושבת הנמוכה ביותר בעולם^[2]. יריחו היא אחת הערים הקדומות ביותר בעולם - עדויות נמצאו להתיישבות בה החל משנת 9000 לפנה"ס.

מקור השם

לפי השערה מקובלת, העיר יריחו קרויה על שם פולחן אל הירח שהיה נהוג בה.^[3]

השערה אחרת הנובעת משמה של העיר יריחו היא כנראה מהמילה ריח ‏^[4]

יריחו העתיקה

יריחו היא נווה מדבר גדול באזור צחיח שכמעט ולא יורדים בו גשמים. העיר שימשה מקום יישוב לאורך השנים בזכות המעיינות הסמוכים לה. העיר שואבת את מימיה משני מקורות: ממעיין אלישע (עין א-סולטאן) וממעיין נערן, הנמצא במרחק של כ-3 ק"מ מצפון מערב למעיין אלישע.

כבר בעידן הפרהיסטורי ישנן עדויות על התיישבויות אנושיות באזור. מעדויות מתקופת האבן החדשה עולה שבאזור התקיימו תרבויות חקלאיות לצד תרבויות של ציידים-לקטים. לפי הממצאים היה ביריחו יישוב מוקף חומה כבר לפני 12,000 שנים. היישוב התפרס ככל הנראה על שטח של 40 דונם, שבו נבנו בתים מעוגלים בקוטר של עד חמישה מטרים. החומה הייתה בגובה של ארבעה מטרים ולאורכה היה מבנה, ככל הנראה מגדל שמירה, בגובה של 8.5 מטרים. מסביב לחומה היה חפיר - תעלה גדולה. כאשר הייתה סכנה היו מזרימים מים לתעלה, שהקשתה על האויב להסתער על החומה ולכבוש את העיר.

היישוב הנאוליתי ביריחו התקיים במשך מאות שנים, שבמהלכן נבנו בניינים רבים וחומות נוספות. יריחו היא העיר העתיקה ביותר בעולם.

בתקופה הכנענית הייתה ליריחו חשיבות כלכלית וצבאית. יתרונה הגדול היה בהיותה שוכנת על מעברות הירדן - סוחרים שעברו דרך מעברות הירדן נכנסו גם ליריחו. גם מבחינה צבאית היה בכך יתרון, מפני שהאויב היה חייב לעבור דרך מעברות הירדן כדי להגיע ליריחו וגם כדי לעבור לערים אחרות.

יריחו במקרא

על פי המסופר בספר יהושע הייתה יריחו העיר הראשונה שכבשו בני ישראל בכניסתם לארץ ישראל. רחב הזונה תושבת יריחו, סייעה להם כאשר הסתירה את המרגלים ששלח יהושע בביתה.

על כיבוש העיר מסופר שהיה בדרך נס. בני ישראל סבבו את חומת העיר הבצורה פעם אחת ביום במשך שבוע, כאשר בראשם הולכים שבעה כהנים ביחד עם ארון הברית, וביום השביעי הקיפו שבע פעמים, תקעו בשופרות והריעו, ואז נפלה החומה והם פרצו לתוך העיר.

יהושע בן נון השביע את העם לבל יבנו מחדש את העיר והטיל עונש שמימי על מי שיעשה כן. "אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (שם ו' 26). על פי הרמב"ם חרם זה נעשה במטרה להשאיר את יריחו בחורבנה, שכל העובר שם יראה כי חומותיה שקעו באופן נסי שלא כדרך הטבע. הרד"ק סובר שמכיוון שהיא העיר הראשונה שנכבשה יש להשאירה כתרומה, ואילו הרלב"ג משער שהסיבה הייתה בשל אמונתם ומעשיהם של אנשי יריחו שהיו מגונים משל תושבי כנען, או להטיל אימה ומורך על עמי כנען האחרים. כהשלמה לדעות אלו, ניתן לשער כי יריחו הייתה סמל של האורבניות הכנענית בשל עתיקותה וחומותיה הגדולות, ולכן היה הציווי שלא ליישב אותה מחדש, כסמל אמוני ומורלי לישראל שמצביע על היכולת הגדולה של אלוהיהם.

בספר מלכים (א' ט"ז 34) מסופר על חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (מבית אל), שבתקופת אחאב מלך ישראל, בנה בהתרסה את יריחו מחדש ושילם על כך מחיר כבד. אפשר להסביר את ההקשר, כפי המלבי"ם, בכך שבתקופת אחאב התרופפה האמונה באלוהים, ולכן חיאל החליט לבנות את יריחו, ואולי אף אפשר לומר שעשה זאת בקריצת עין של אחאב השליט, שביקש לקרוא תיגר על סמכות אלוהי ישראל. עוד מסופר שם (ב' ב' 5) שיריחו הייתה משכנם של בני הנביאים, ומכאן ניתן ללמוד שהאיסור היה רק לבנותה, ומשנבנתה - לא היה איסור להתיישב בה.

יריחו והכרונולוגיה התנכי"ת

קתלין קניון חפרה ביריחו, בין השנים 1952 ל-1955. בחפירות נחשפה חומה גדולה שנפלה ברעידת אדמה, ועיר רבת עם שנהרסה עד ליסוד בהתקפה שבאה בעקבות רעידת האדמה. קניון שייכה זאת לתקופת הברונזה התיכונה ב', כלומר, בסוף ימי הממלכה התיכונה במצרים. לא נמצא שלאחר מכן נבנתה עוד העיר וחומתה, ורק לאחר כמה מאות שנים נעשה נסיון נפל להקים שם ישוב שנית.

הקביעה כי האחרונה בחומות יריחו נפלה זמן קצר לאחר קץ הממלכה התיכונה במצרים אינה מתיישבת עם התיאור התנ"כי לפי הכרונולוגיה המקובלת, לפיה יהושע ובני ישראל הפילו את חומת העיר בימי הממלכה החדשה, בסוף תקופת הברונזה המאוחרת.

במסקנות לספרה ”חשפנו את יריחו“ (1957) כותבת קתלין קניון:

	דווקא באותו שלב ההתפתחות שבו אפשר היה לארכאולוגיה להתחבר לכדי שלשלת רצופה אחת עם העדות שבכתב, שם היא מכזיבה. עובדה מעציבה היא כי מחומות העיר מתקופת הברונזה המאוחרת - שבתוכה חלה התקפת בני ישראל לפי כל חשבון שהוא - לא נותר שריד.

מ. נות ואחרים רואים בעובדה זו את אי ההתאמה המשוועת ביותר בין הנאמר בתנ"ך לבין התגליות הארכאולוגיות. ואולם יש שכתבו תיארוך שונה לזמן המאורעות של יציאת מצרים וכיבוש ארץ ישראל של הסיפור המקראי^[5], לפיו הממצאים על חומות יריחו שנפלו אכן תואמים לזמן כיבוש יהושע בין נון המסופר במקרא^[6].

יריחו כיום

לאחר מלחמת העצמאות עברה יריחו לשליטת ירדן ובמלחמת ששת הימים נכבשה בידי צה"ל .

יריחו הייתה היישוב הראשון ביהודה ושומרון שהועבר לשליטת הרשות הפלסטינית בשנת 1994, במסגרת הסכם "עזה ויריחו תחילה", ההסכם הראשון מבין הסכמי אוסלו. מאז ועד תחילת אינתיפאדת אל-אקצה בשנת 2000 הייתה יריחו שקטה, כמעט ללא אירועים אלימים, בעיקר הודות לקזינו רב הקומות שהוקם בסמוך לעיר^{[דרוש מקור]}. גם במהלך אינתיפאדת אל אקצה מיעט צה"ל לפעול ביריחו, משום שהעיר כמעט שלא היוותה מוקד לטרור, והתייחדה בשליטה מלאה של שוטרי הרשות, בניגוד לשאר הערים שבשליטת הרשות הפלסטינית. אומנם עם תחילת האינתיפאדה, נשרף שם בית הכנסת העתיק והישיבה במקום, ומבנה הקזינו הפך לזירת ירי ושבת מפעילות.

לפי נתוני הרשות הפלסטינית, נכון לאמצע 2003 התגוררו בעיר 19,400 תושבים ובסביבותיה עוד כ-20,000 תושבים. בעיר קיים מיעוט של נוצרים. אזור יריחו הוא האזור הכי פחות מאוכלס ברשות הפלסטינית, ובניגוד חריף למחנה הפליטים הסמוך, יש בה גם שכונת פאר יוקרתית הכוללת בתים עם בריכות צמודות ואף את מתחם המגורים שהיה בשימוש יאסר ערפאת, ראש הרשות הפלסטינית לשעבר.

אתרים ארכאולוגיים

ביריחו אתרים ארכאולוגיים מתקופות קדומות כמו תל א-סולטאן, בו כנראה הייתה העיר הקדומה מימי יהושע בן נון, ארמונות החורף מימי בית שני ומהתקופה הביזנטית בארץ ישראל - בתי הכנסת וארמון הישאם.

תל א-סולטאן

התל המרכזי ביריחו, הוא תל א-סולטאן, גובהו 21 מטר ושטחו 40 דונם. החופרים המרכזיים בתל היו צ'ארלס וורן, זלין וורטצינגר (1907 - 1909), ג'ון גרסטנג (1930 - 1936) וקתלין קניון (1952 - 1958).

בחפירות אלו נמצאו שרידים מתקופות קדומות, שנבנו אחת על גבי רעותה. התקופה הקדומה ביותר מתוארכת בקירוב ל-9500 לפני הספירה^[7], לתקופה הנאוליתית, במה שנראה כמקדש של ציידים. כמה שכבות שמעליה אף הן מהתקופה הנאוליתית, ובהן ממצאים רבים כמו המגדל העגול שקוטרו 8.50 מ', והשתמר לגובה של 7.70 מ'. ליבתו של המגדל מולאה באבנים, וגרם מדרגות הוביל לראשו. התגלו גם גולגלות אדם מכוירות בטין (לצורך פולחן אבות כנראה) וכלים שונים.

שכבה נוספת בולטת היא מהתקופה הכנענית הקדומה (האלף ה-4 לפנה"ס) שבה נדדו מבחוץ תושבים חדשים לארץ, שמנהגיהם היו שונים מהמקובל שם. תקופה זו נחשבת לראשית התקופה העירונית. בתקופה זו הפסיקו לקבור את המתים מתחת לבתים ועברו לקוברם במערות קבורה. מהתקופה הכנענית התיכונה, שבה לראשונה מוצאים שם קברים נפרדים.

קניון הגיעה לתל יריחו כדי לבדוק את תוצאות החפירות של קודמיה. היא גילתה סביב התל שדות גדולים של בתי קברות. חפרה כ-500 קברים וחילקה את הקברים לקבוצות. על פי הממצאים הגיעה למסקנה שמדובר בתרבות חדשה, ללא שייכות לתקופה קודמת או לבאה אחריה. קניון קראה לתקופה החדשה Intermediate EB-MB Bronze Period - ברונזת ביניים: ברונזה קדומה - ברונזה תיכונה (ראו ברונזה ביניימית).

תקופות ארכאולוגיות בתל א-סולטאן

תל יריחו מתייחד בתקופת ההתיישבות הארוכה בו. התל משמש אתר מפתח לתקופות רבות בארכאולוגיה של ארץ ישראל.

התקופה האפיפלאוליתית

מהתקופה האפיפלאוליתית נמצאו שרידים בצפון התל השייכים לתרבות הנאטופית המתוארכים על פי פחמן-14 ל: 9700 לפנה"ס – 7800 לפנה"ס. השרידים מועטים מידי כדי לקבל תמונה ברורה של היישוב, הערכה היא שהשרידים הם שרידי מקדש.

התקופה הנאוליתית

נמצאו במספר מקומות בתל שכבות המקשרות את התקופה הנאוליתית לתקופה האפיפלאוליתית. בריבוע M נמצאו בשכבה התחתונה רבדים צפופים של מפלסי מגורים בעובי כולל של 4 מטר. היישוב היה של סמי-נוודים, יישוב של ציידים שנאחזו בהתיישבות של קבע.

תקופה קדם קרמית א'

בהמשך, בתקופת הנאוליתית קדם קרמית א (PPNA) התרחבה העיר. השטח הבנוי כיסה את כל השטח שבתקופה הברונזה נבנתה עליו עיר. בעקבות הגידול ביישוב נבנתה חומה עד לגובה של 5.75 מ' ושולב בה מגדל בצידה הפנימי. המגדל היה עגול, בנוי מאבנים וגובהו כתשעה מטר. במרכזו נמצא גרם מדרגות תלול ברוחב של מטר בנוי מאבנים מאורכות ומהוקצעות. על המגדל נמצאו שרידי טיח ועדויות לעבודות שיפוץ. לקראת סוף התקופה נסתם גרם המדרגות ויצא משימוש כמגדל והוא הפך להיות אתר קבורה. בקיר צדדי נחפר מעבר שדרכו הוכנסו לתחתית גרם המדרגות 12 גופות, 9 מבוגרים ו-3 ילדים שנדחסו בערימה צפופה והפתח נסתם באבנים. בשרידי מבנים אחרים נמצאו סימני שריפה והרס מתקופה זו. בתל נחשפו קברים שהכילו 262 שלדים רובם בין הגילים 20-7. חלק קטן מהשלדים נשא סימני מחלות על העצמות כגון שחפת, עגבת ואנמיה חרמשית‏^[8] . תיארוך שכבה זו על פי פחמן-14 הינו בין 8300 לפנה"ס – 6900 לפנה"ס. השטח הבנוי היה צפוף מאד, שנשען על ייצור מזון ואספקה קבועה של מים.

תקופה קדם קרמית ב'

התרבות של התקופה הקודמת הסתיימה פתאום והתחלפה בתרבות חדשה. בין שתי השכבות נמצאה שכבה של סחף. התרבות הנאוליתית קדם קרמית ב' (PPNB) הופיעה בתל כתרבות מפותחת. התאפיינה בבתים משוכללים, חדרים גדולים יחסית הסדורים מסביב לחצרות. הבתים נבנו מלבני טיט בצורה מוארכת עם עיטור "אידרת הדג". הכלים השתנו לחלוטין. מיעוט כלי עצם, ומיעוט גרזנים ולהבים מצור. כלים מייצגים של התקופה הם ריחיים דמויי שוקת ששטח השחיקה שלהם פתוח בצד אחד וסגור במן מעקה שטוח בשלושת צדדיו האחרים. בנוסף נמצאו שני מבני פולחן וכן קבוצה של גולגלות אדם שכויירו להם תווי פנים מחומר. בראשיתו, היישוב היה ללא חומה, בשלב מאוחר יותר נבנתה חומה מאבנים גדולות ומגושמות. על פי בדיקות פחמן-14 התקופה מתוארכת בין 7400 לפנה"ס – 5800 לפנה"ס. תרבות דומה לתרבות יריחו של תקופה זו נמצאה באתר צ'טלהויוק באנטוליה. ביריחו התקיימו בזו אחר זו שתי תרבויות נאוליתיות קדם קרמיות מוקפות חומה. הראשונה התפתחה במקום, המאוחרת יותר הגיעה כבר מפותחת לאתר. תקופה זו הסתיימה בפתאומיות.

תקופות קרמית א וקרמית ב'

בבורות של התקופה הכלקוליתית נמצאו כלי קרמיקה שלא היו שייכים לבורות ותוארכו לתקופות נאוליתית קרמית א' (PNA), (תרבות ותקופה זו הוגדרו לראשונה ביריחו בעקבות הממצאים בשכבה ארכאולוגית IX) וכן נאוליתית קרמית ב' (PNB). כלי ה-PNA הם כלים מקושטים בדגמי סכסך בצבע אדום ממורק, וכלי חרס מגושמים מעורבים בתבן כלים אלה התגלו גם בתלוליות בטש, תל מגידו ותל לכיש ולוד. כלי ה-(PNB) - הם כלים בעלי שפה קשותה או בעלי קישוט "אידרת הדג". שתפוצתם הייתה רחבה יותר, הם נתגלו בשער הגולן (התרבות הירמוכית) וכן בגבל שבלבנון. עם הופעת כלי החרס , חל שינוי גם בתעשיית כלי הצור, דוגמה טובה הם החרמשים עם שינון גס ופחות משובח מהשינון של כלי הצור מהתקופות הקדם קרמיות. בין היישוב בתקופה זו ליישוב בתקופת הברונזה הקדומה נמצאה שכבת סחף המקבילה לפריחתה של התרבות הע'סולית.

התקופה הכלקוליתית

מתקופה זו נמצאו בורות חצובים בשכבת הסחף. בבורות נמצא רצפות, מפלסי מגורים וכירה בנויה היטב. אלה היו מבני מגורים תת-קרקעיים שכדוגמתם נמצאו בביר אבו מטר ובאר צפד השייכים לתרבות באר שבע המקבילה לתרבות הע'סולית. מבנים דומים נמצאו בתל פארעה (צפון). בבורות נמצאו כלי קרמיקה של התקופות הקודמות.

תקופת הברונזה הקדומה

בסוף האלף ה-4 לפנה"ס חדרו לארץ תושבים חדשים בעלי תרבות חדשה. שינוי הבולט היה במנהגי הקבורה. תושבי התקופה הקדם קרמית קברו את מתיהם מתחת לרצפות הבתים, מנהגי הקבורה של תושבי הנאולית קרמית לא ידועים. תושבי תקופת הברונזה הקדומה קברו את מתיהם בקברים חצובים בסלע. מנהג זה השתמר עד התקופה הרומאית. מאפיין נוסף של התרבות היו כלי הקרמיקה שהתחלקו לשלוש קבוצות:

• קבוצה ראשונה אשר הופיעה לראשונה ביריחו - פכיות דמויות שק, וקערות מעוגלות בסיס.
• קבוצה שנייה אשר התגלתה על גבי הראשונה – כלים שקושטו בדגמי פסים משוכללים
• קבוצה שלישית – כלים ממורקים אפור הידועים בשם תרבות עמק יזרעאל. קבוצה זו לא נמצאה ביריחו, היא נמצאה בתל פארעה (צפון) ובתל מגידו.

זהו שלב קדם עירוני ביריחו שלאחריו התפתחה תרבות הערים של תקופת הברונזה הקדומה. ערים מוקפות חומה שהם סימנם המובהק של האלף ה-3 לפנה"ס. באתר נתגלו חומות שכללו לפחות 17 שלבים. הממצאים הראו שהחומות נהרסו מסיבה לא ידועה, רעש אדמה או מלחמה. מתוך הממצאים לא היה ניתן למצוא את סדר המאורעות של הבניה וההרס. המבנים בתוך העיר היו מוצקים ומרווחים. באתר נתגלו קברים גדולים חצובים בסלע מרובי קבורות. סופה של תקופה זו הגיע בפתאומיות, החומה בשלבה הסופית חרב בשריפה.

תקופת הברונזה הביניימית

תושבי התקופה היו נוודים ורועים הם לא פיתחו מרכז עירוני. בתיהם היו פזורים על מורדות התל וסמוך לו. בתקופה זו לא נמצאה כל חומה. מנהגי הקבורה השתנו לחלוטין, היו קבורות של יחידים בקברים נפרדים. סימני תרבות זאת נמצאו ברחבי הארץ, וגם בסוריה שם היו חלק מהתפשטות האמורים אשר נזכרים בימי שושלת סרגון מאכד ובימי השושלת של אור III. בסוף השושלת ה-6 המצרית הם החריבו את גבל.

ערך מורחב – קברים וקבורות בתקופת הברונזה הביניימית

תקופת הברונזה התיכונה II א'

תקופה זו באה לידי ביטוי בשינוי מוחלט של תרבות המצביע על השינוי באוכלוסייה. השינוי בא לידי ביטוי בכלי הנשק וכלי הקרמיקה. באתר נשתמרו מבנים מעטים מתקופה זו, רובם נסחפו. סמוך למעיין השתמר מבנה כולל שביל הגישה למעיין, וכן קברים שהכילו קבורה המונית בתקופה בה התושבים חששו לקבור בבתי הקברות מחשש שיחוללו על ידי אויבים. באתר נתגלו שרידי חומות בנויות לבנים בדומה לחומות של תקופת הברונזה הקדומה.

תקופת הברונזה התיכונה II ב'

בתקופה זו הבתים היו קטנים עם חדרים, כאשר בקומת הקרקע היו חנויות ומחסנים ובקומה העליונה חדרי מגורים. הבתים נבנו לאורך שתי דרכים מרוצפות בחלקן ומדורגות. בחפירות שנערכו בשנים 1930-1936 נחשפו בחדרים אלה קנקנים רבים מאלי תבואה. באחד הבתים נמצאו כ- 23 אבני ריחיים. ייתכן והרובע היה מרכז של סוחרי תבואה וטוחנים.

באתר נחשפה מערכת ביצורים. נחשפה חומת תמך (ללא חפיר) וחלקלקה, וכן מערכת קבורה המונית אשר הכילה ממצאי קרמיקה רבים. ליד השלדים נמצאו מזון, רהיטים, ותמרוקים. בכל פעם שהוכנסה גופה חדשה לקבר סולקו הצידה עצמות הנקברים הקודמים וחפציהם. נמצאו מספר פריטים מחומר אורגני שלא נרקבו כלי עץ וסלי נצרים.

הבניינים המאוחרים מתקופה זו חרבו בשרפה ולאחריה נתכסה התל באדמת סחף. החורבן חל כנראה בתקופת החיקסוס שנת 1560 לפנה"ס לערך.

תקופת הברונזה המאוחרת

ברוב תקופת הברונזה המאוחרת המאה ה-16 לפנה"ס והמאה ה-15 לפנה"ס האתר היה נטוש. מצאו שרידים מעטים (ממצאים מחמישה קברים) מתחילת המאה ה-14 לפנה"ס, אבל האתר ננטש שוב בסופה של מאה זו. ג'ון גרסטנג קבע את מועד חורבן העיר על סמך חישובים היסטוריים ומקראיים, ולאו דווקא על פי הממצא עצמו. הממצאים אינם מאוחרים לסוף המאה ה-13 לפנה"ס שזה הזמן אותו הציעו חוקרים אחדים לתחילת כניסת בני ישראל לארץ כנען.

שרידי החומות שנמצאו בתל שגרסטנג ייחס לתקופה זו בנויה בחלקה משתי חומות נפרדות מתקופת הברונזה הקדומה, וגם מהן נותר שריד דל. על חומות אלה נמצאו שרידי החלקלה של הברונזה התיכונה II ב'. לא נמצא כל זכר לשרידי חומות מתקופת הברונזה המאוחרת.

תקופת הברזל והתקופה הפרסית

לא נמצאו באתר ממצאים מתחילת תקופת הברזל. במאה ה-7 לפנה"ס התחדש היישוב הנרחב בתל, ששרידיו נמצאו בשיפוליו. על פי המקרא נבנה היישוב מחדש בתקופת אחאב על ידי חיאל בית-האלי. במדרון המזרחי התגלה מבנה איתן בית ארבעת המרחבים האופייני תקופת ברזל II.

על פי ממצאי כלי החרס, שלב זה התקיים בצל עד גלות בבל. נמצאו שרידיו מעטים מהתקופה הפרסית בעיקר ידיות של קנקנים עם טביעות חותם "יהד" שהיה שמה של פחוות יהודה. בתקופות מאוחרות יותר ננטש התל. תקופות מאוחרות אלה מיוצגות בתל במספר קברים מהתקופה הרומאית, ומבנה ארעי מהתקופה הערבית הקדומה.

מעיין אלישע

מעיין אלישע או "עין א-סולטאן" הוא מקור המים החשוב של העיר. הוא נובע לרגלי התל העתיק של העיר "תל א-סולטאן". מימיו ידועים באיכותם - תכולת הכלור נמוכה מ-30 מ"ג לליטר. נפח הזרימה השנתי הוא 5.4 מיליון מטרים מעוקבים. המעיין מצטיין השפיעה יציבה כל ימות השנה‏‏^[9] .

בעבר קרה שמי המעיין לא היו ראויים לשתייה. כך היה בימי אלישע הנביא ( ספר מלכים ב' ב' י"ט - כ"ב) אשר, על פי המסופר בתנ"ך, ריפא אותם בדרך נס. אירועים דומים התרחשו גם בעת החדשה. בשנת 1546 המים היו מהולים באדמה אדומה ונראו כזרמי דם. החוקר הבריטי בלייק העריך שמצב זה נמשך מאות בשנים ואכן הייתה תקופה שלא היה יישוב ביריחו. היו שניסו למצוא הסבר לתופעה, כיצד המים פעם ראויים לשתייה ופעם מפסיקים להיות ראויים לשתייה. אורך תעלות המים היוצאות מהמעיין להשקיה מגיע ל-36 ק"מ.

ארמונות החורף ואחוזת המלך ביריחו

ערך מורחב – ארמונות החורף ואחוזת המלך ביריחו

ארמונות החורף ואחוזת המלך ביריחו הם מכלול של מבנים מתקופת בית שני אשר נחשפו במערב בקעת יריחו, סמוך לפתחו של נחל פרת ולדרך הרומית, היורדת מירושלים ליריחו. באתר בולטים שני תילים: הדרומי, תולול אבו אל-עלייק והצפוני, 400 מטר מהראשון, על שפת ואדי שק א-דאבי, הנשפך לנחל פרת.

המבנים תוארכו לתקופות החשמונאים והרומאית. בין השאר התגלו ארמונות החשמונאים מימי תקופת בית שני, ובהם ארמונו של אלכסנדר ינאי וארמון הורדוס. וכן, ומבנים רבים כמו אמת מים, ברכות שחייה, בתי מרחץ, מקוואות, אמבטיות, גנים, רצפות פסיפס, קולומבריום לגידול יונים וגיתות ליין.

תעודות כתף יריחו

ערך מורחב – תעודות כתף יריחו

ב-1986 ו-1994, נערכו חפירות במערות "כתף יריחו", מול מנזר הקרנטל בואדי אל-מפג'ר (מערת אביאור ומערת הסנדל). במהלכן נמצאו חלקים מ 19 תעודות כלכליות, שתים מן התקופה הפרסית והיתר מן המאות הראשונה והשנייה לסה"נ. מלבד זאת, נמצאה כמות גדולה של עצמות אדם, 29 מטבעות (המאוחרים מימי הדריאנוס), כלי חרס רבים, תכשיטים, כלי זכוכית, מסרקי עץ, ראשי חיצים, חלקי סנדלים מסומרים, וחומר אורגני הכולל פירות וגרעינים שונים. ^[10] עד גילויין של תעודות כתף יריחו, רווחה הדעה בעקבות תיאוריו של יוסף בן מתתיהו, כי יריחו ננטשה אחרי מרד החורבן וכי התשתית של מפעלי המים באזור יריחו לא חודשה אחריו. דומה שעם גילויין של תעודות אלה, אשר תוארכו בחלקן לימי דומיטיאנוס, טריאנוס, ואדריאנוס, התקבלה הגישה במחקר כי נאת יריחו הייתה מיושבת עד לסוף מרד בר כוכבא.

מצב השתמרותן של רוב התעודות שהתגלו בכתף יריחו, אינו טוב. עם זאת, ניתן לראות שהנושאים בהם עסקו, מתאימים למידע הידוע לגבי אופיה החקלאי של יריחו וענפי הפרנסה שלה. נאת המדבר של יריחו נהנתה מכמויות מים גדולות שמקורם במעין אלישע, עין דוק, עין נועימה, עין אבו שושה, עין עוג'ה, עין פארה ועין פואר. אלה איפשרו גידולים חד שנתיים, כגון דגנים, קטניות, וירקות, וגידולים רב שנתיים כגון תמרים, גפנים, אפרסמון, ועצי פרי שונים. לפי תיאוריו של יוסף בן מתתיהו, הוערך שטחה החקלאי של יריחו בכ-15,000 דונם^[11]

נוכחות הצבא הרומאי בסביבות יריחו

כתובת לטינית שנמצאה בסביבות יריחו ועכשיו נמצאת בפטריכאיה הארמנית, מתוארכת לתקופת הקיסרים מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס (161-169 לספירה). הכתובת הייתה כתובת הקדשה למושל הפרובינקיה יוליוס קומדוס שפיאר מבנה, והוצבה כנראה על ידי יחידה של הלגיון העשירי פרטנסיס, ששכנה באזור יריחו.^[12]

	(בזמן) הקיסרים מרקוס אנטוניוס האוגוסטוס ולוקיוס ורוס האוגוסטוס, בנה הלגיון העשירי פרטנסיס בנה, בהשגחתו של המושל הקונסולרי יוליוס קומודוס
– כתובת מסביבת יריחו המוקדשת למושל הפרובינקית מהלגיון העשירי פרטנסיס

.

בית הכנסת שלום על ישראל

ערך מורחב – בית הכנסת שלום על ישראל

בית כנסת זה התגלה בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בשנת 1936. החוקרים זיהו את רצפת הפסיפס בגודל 10 על 13 מטר כבית כנסת עתיק, בזכות הציורים של ארון הקודש, מנורה, שופר, לולב, והכתובת "שלום על ישראל", שהיא המקור לשמו של בית הכנסת.

בשנת 1986 רשות הגנים הלאומיים רכשה את הבניין. באותה שנה נוסד מניין קבוע במקום, ובשנות ה-90 המוקדמות, התחילו קבוצות לימוד ושיעורים. במהרה התפתחה ישיבה בבית הכנסת העתיק.

במסגרת הסכמי אוסלו (1993) נמסרה העיר יריחו לרשות הפלסטינית. בראש השנה תשס"א. בליל ה־12 באוקטובר 2000, פורעים ערבים נכנסו לבנין הישיבה והשחיתו סידורים וריהוט, ושרפו את הקומה השנייה. ספר התורה של בית הכנסת ניצל בזכות שמירתו בתוך כספת במחסן הנמצא ליד הפסיפס. כיום הספר נמצא במבואות יריחו. בשנת 2010 החלו תפילות מאורגנות במקום בליווי צה"ל ובתיאום הרשות הפלסטינית.

בית הכנסת העתיק בנערן

ערך מורחב – בית הכנסת בנערן

בית כנסת העתיק בנערן ממוקם כ-5 ק"מ צפונית ליריחו בגדה המזרחית של ואדי מכוך (נ"צ 1903.1447). האתר שוכן ליד חורשת עצים גדולה. באתר ישנו פסיפס גדול (מעט גדול יותר מהנמצא בבית הכנסת שלום על ישראל) הכולל גלגל המזלות ועוד וגם אבן שהיה כנראה בסיס לתיבה. האתר מתוארך למאה ה-6. המקום נתגלה בפעם הראשונה בשנת 1918, במהלך מלחמת העולם הראשונה, במהלך הפגזה טורקית על האזור. בשנת 1921 נחשף הפסיפס על ידי 2 אבות דומינקנים. האתר נשכח ונתגלה שוב על ידי יחידה של צה"ל שהתאמנה במקום בשנות ה-70. כיום האתר נטוש אך מגודר ונעול.

ארמון הישאם

ערך מורחב – ח'רבת אל-מפג'ר

ח'רבת אל-מפג'ר הוא אתר ארכאולוגי כ-5 קילומטרים צפונית ליריחו. המקום מכיל מספר מבנים מלכותיים מפוארים שהחלו להיבנות ב-743-744 לספירה על ידי אל ווליד יבן יזיד אך לא הושלמו בטרם נהרסו ברעש שביעית ב-747. יוצא מן הכלל הוא בית המרחץ שבמקום שהיה בשימוש, ושרידיו מכילים פסיפסים ועבודות סטוקו מרהיבים, שרבים מהם הועברו למוזיאון רוקפלר בירושלים. האתר היה גן לאומי ישראלי, וכיום הוא בניהולה של הרשות הפלסטינית.

אתרים ארכאולוגיים נוספים

אתרים נוספים באזור הם:

• תל אל סמרת - 600 מטר מדרום לתל א-סולטאן, תל מלאכותי שהיה בסיסו של היפודרום בתקופה הרומית.
• תל חאסן, שבו נמצאו שורה של כנסיות מתקופות שונות.
• אמת מים ממזרח לעיר מצויה אמת מים רומאית המובילה מים ממעיינות .

נסיונות התיישבות יהודית

בשנת 1872 הממשלה הטורקית העמידה למכירה פומבית, לכל מי שירבה במחיר, שני-שליש מאדמת יריחו. הסיבה לכך הייתה שהשלטון המרכזי החליט להטיל מס על הקרקעות. כאשר בקשו לגבות את המס מהאריסים, אשר עיבדו את האדמות, הם הודיעו שהיות והם נהנים רק משליש היבול, הם מוכנים לשלם רק שליש מהמס על האדמות. לפי כך הממשלה החליטה כי שני-שליש של השטח, השייך לבעלי האדמה, יועמד למכירה. הסיבה לכך הייתה כי בעלי הקרקעות לא היו מוכנים לשלם את המס הנדרש מהם.

השטח שעמד למכירה עמד להירכש על ידי אחד משני אישים : האחד, האפנדי מוסה פאשא אל חוסיני מנכבדי ירושלים והשני, עשיר ארמני תושב מצרים. קבוצת יהודים מירושלים התארגנה בשם החברה לקניית אדמת יריחו, והחליטה כי היא תרכוש את השטח. הקבוצה הגיעה לידי הסדר כספי עם שני הרוכשים הפוטנציאליים. ואכן, השלטונות בירושלים אישרו את העסקה והשטח עמד להרשם על שם קבוצת היהודים מירושלים. אלה כבר בחרו שם למקום "פתח תקווה". מקור השם היה לקוח מספר הושע:

	וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה"
– הושע, פרק ב, פסוק יז

מייסדי המקום רצו לבטא בכך את הרצון להסיר מהעיר את שם הקודם, אשר נקבע בספר יהושע במעשה עכן: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ, יַעְכָּרְךָ יְהוָה בַּיּוֹם הַזֶּה; וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל-יִשְׂרָאֵל, אֶבֶן, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ, וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים. וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל-אֲבָנִים גָּדוֹל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּשָׁב יְהוָה, מֵחֲרוֹן אַפּוֹ; עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, עֵמֶק עָכוֹר, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. (פרק ז' פסוקים כ:ה - כ"ו). ועמק זה, לפי דברי הנביא. יהיה לפתח תקוה.

ההסכם נשלח לאישור לשלטון המרכזי בקושטא. הסולטאן הטורקי בקש לדעת מהי הנתינות של קוני השטח ביריחו. ראשי הקבוצה, כמו ברכישות אחרות שנעשו בארץ ישראל הציעו לחברי הקבוצה כי האדמה תרשם על שם נתינים עות'מאניים. אך המשקיעים האירופאיים חששו לכספם וסירבו לכך שהקרקע תרשם על שם באי-כחם. כאשר הוברר לסולטאן כי רוכשי השטח הם זרים אירופאיים, הוא הציע עבור השטח סכום העולה על זה שהוצע על ידי הקבוצה בירושלים ואדמת יריחו הייתה לאחוזת השולטן הטורקי.

יהושע ילין שהיה מיוזמי הרכישה אומר בסיום העסקה שלא יצאה לפועל: " בשברון לב ובדאבון נפש: " מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ." (ספר ישעיהו פרק מ"ט, י"ז) ו"וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֵין יוֹצֵא, וְאֵין בָּא" (ספר יהושע פרק ו', א'). בהמשך הקבוצה רכשה אדמות בשפלה ובנתה עליהם את המושבה פתח תקווה, השם שניתן למושבה שהייתה מתוכננת ביריחו.

ראו גם

• עקבת ג'בר
• דיר אל-קרנטל

לקריאה נוספת

• האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, ערך יריחו, עמ' 731-757 ,הוצאת כרטא.
• יריחו (מקורות היסטוריים ומאמרים מאת אהוד נצר ואחרים), הוצאת יד בן צבי, 1978.
• קתלין קניון, חשפנו את יריחו, הוצאת דביר.
• אלי שילר (עורך) יריחו וסביבותיה, במסגרת "קרדום" דו-ירחון לידיעת הארץ, יולי 1983, הוצאת אריאל.
• אריה קליין, יריחו העברית ואתריה, הוצאת "מדרשת יריחו".
• זאב ארליך, יריחו היהודית לדורותיה, אדר ה'תשנ"ד.
• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל - כרך א':
  • י"ח, משא ומתן על קניית אדמת יריחו, יהושע ילין, 1872
  • י"ט, על קניית אדמת יריחו שר יואל משה סולומון, פנחס גראייבסקי, 1872
• חנן אשל ובועז זיסו, ממצאים מתקופת מרד בר כוכבא ממערות כתף יריחו, בתוך: ח' אשל וד' עמית (עורכים), מערות המפלט מתקופת מרד בר כוכבא, תל אביב, תשנ"ט, עמ' 113-151
• יוסף פורת, חקלאות השלחין ביריחו ועין גדי בתקופת הבית השני (המאה השנייה לפני הספירה- המאה הראשונה לספירה, בתוך: א' אופנהיימר ואחרים (עורכים), אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 127-141

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יריחו

• יריחו, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
• תמיר ומסתורי: התעלומה של בניית מגדל יריחו, באתר ynet‏, 15 בפברואר 2011
• עפרה גורי-רימון, אדמות בקעת יריחו – הרציפות במעמדן כאדמות מלך בתקופת בית שני, בתוך: מ' מור ואחרים (עורכים), לאוריאל: מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה מוגשים לאוריאל רפפורט, ירושלים 2005, עמ' 577–595.
• דני רובינשטיין, העיר שקפאה על שמריה, כלכליסט, 6 בפברואר 2012

הערות שוליים