כלל הזהב של שיעור החיסכון

בכלכלה, כלל הזהב (באנגלית: Golden Rule Savings Rate) הוא שיעור החיסכון המאפשר צריכה מרבית ב"מצב העמיד", כלומר מצב שיווי משקל במודלים כלכליים שונים כמו למשל מודל הצמיחה של סולו. המושג הופיע לראשונה ברעיונותיהם של ג'ון פון נוימן ויצירותיו של מוריס אליאס, אולם הוא מזוהה בעיקר עם אדמונד פלפס, שדרש בשנת 1961 ב"מודל האופטימליות" את כלל הזהב: "התייחס לאחרים כפי שהיית רוצה שיתייחסו אליך" או בגרסתו השוללת: "אל תתייחס לאחרים באופן שבו לא היית רוצה שיתייחסו אליך".

במודל הצמיחה של סולו, כששיעור החיסכון עומד על 100%, כל התוצר מופנה להשקעות בהון לייצור עתידי ולכן אין צריכה כלל. לעומת זאת, כששיעור החיסכון עומד על 0%, אף חלק מהתוצר אינו מופנה להשקעה עתידית, לכן הצריכה היא מרבית ומלאי ההון פוחת בשל שחיקת ההון וקיומו של הפחת. המודל של סולו מצביע על שתי נקודות של "מצב עמיד": האחת היא הנקודה שבה שיעור החיסכון ושיעור הפחת מהתוצר משתווים, והשנייה היא בנקודת האפס, כאשר לא מתקיים ייצור כלל. לכן, רק בנקודה הראשונה מתקיימת צמיחה נקייה בת-קיימא, דהיינו, צמיחה של ממש בתוצר של המשק לאורך זמן. זאת ועוד, בכל נקודה בין שתי נקודות אלו שיעור ההשקעה גדול משיעור הפחת והצריכה חיובית מלבד בנקודה אחת - "נקודת כלל הזהב" - שבה שיעור ההשקעה שווה לשיעור הפחת ולכן הצריכה היא מרבית.

ערך זה הוא קצרמר בנושא כלכלה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.