כנסיית הקבר

כנסיית הקבר (נקראת גם כנסיית הקבר הקדוש) היא כנסייה גדולה הממוקמת באתר שמרבית המסורות הנוצריות רואות כאתר צליבתו, קבורתו ותחייתו של ישו. הכנסייה שוכנת ברובע הנוצרי של העיר העתיקה בירושלים, בסופה של "ויה דולורוזה". מקום זה מזוהה כגבעת הגולגולתא הנזכרת בברית החדשה: "וַיְהִי כַּאֲשֶר בָּאוּ אֶל הַמָקוֹם הַנִקְרָא גָלְגֹתָא, וַיִצְלְבוּ אֹתוֹ שָם" (הבשורה על-פי לוקאס, פרק כ"ג , 33). מאז המאה ה-4 לספירה משמשת הכנסייה, הנחשבת לאחת הכנסיות החשובות והקדושות ביותר בעולם, כמוקד עלייה לרגל לצליינים מכל רחבי העולם.

זיהוי האתר

ערך מורחב – גבעת הגולגולתא

על פי המסורת הנוצרית שימש אתר הכנסייה כמקום התרחשותם של כמה מן האירועים האחרונים בחייו של ישו. ראשית, הנצרות זיהתה מקום זה עם מקום צליבתו של ישו המכונה בברית החדשה "גלגלתא":

	אָז מְסָרוֹ אֲלֵיהֶם לְהִצָּלֵב וַיִּקְחוּ אֶת־יֵשׁוּעַ וַיּוֹלִיכֻהוּ׃ וַיִּשָּׂא אֶת־צְלוּבוֹ וַיֵּצֵא אֶל־הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא מְקוֹם הַגֻּלְגֹּלֶת וּבִלְשׁוֹנָם גָּלְגָּלְתָּא׃ וַיִּצְלְבוּ אֹתוֹ שָׁמָּה וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים עִמּוֹ מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וְיֵשׁוּעַ בַּתָּוֶךְ׃ וּפִילָטוֹס כָּתַב עַל־לוּחַ וַיָּשֶׂם עַל־הַצְּלוּב וְזֶה־דְּבַר מִכְתָּבוֹ יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים׃
– הבשורה על-פי יוחנן יט, 16-19

לאחר מותו הונח ישו בקבר חצוב בסלע שנבנה עבור יוסף הרמתי. קבורה בקבר של אדם זר נועדה לענות על איסור הלנת המת בהלכה היהודית.^[1] לאחר שלושה ימים הגיעו אל הקבר מרים, אם ישו ומרים המגדלית ומצאו את הקבר פתוח וריק. באוויר הורגש ריח ורדים ובמקום עמד מלאך שבישר להן על קימתו של ישו לתחייה.

	וַיְהִי כַּאֲשֶׁר עָבַר יוֹם הַשַּׁבָּת וַתִּקְנֶינָה מִרְיָם הַמַּגְדָּלִית וּמִרְיָם אֵם יַעֲקֹב וּשְׁלֹמִית סַמִּים לָלֶכֶת וְלָסוּךְ אֹתוֹ בָּהֶם׃ וּבְאֶחָד בַּשַּׁבָּת בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם בָּאוּ אֶל־הַקָּבֶר כַּעֲלוֹת הַשָּׁמֶשׁ׃ וַתֹּאמַרְנָה אִשָּׁה אֶל־אֲחוֹתָהּ מִי יָגֶל־לָנוּ אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פֶּתַח הַקָּבֶר׃ וּבְהַבִּיטָן רָאוּ וְהִנֵּה נִגְלְלָה הָאָבֶן כִּי הָיְתָה גְּדֹלָה מְאֹד׃ וַתָּבֹאנָה אֶל־תּוֹךְ הַקָּבֶר וַתִּרְאֶינָה בָּחוּר אֶחָד ישֵּׁב מִיָּמִין וְהוּא עֹטֶה שִׂמְלָה לְבָנָה וַתִּשְׁתּוֹמַמְנָה׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל־תִּשְׁתּוֹמַמְנָה אֶת־יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי הַנִּצְלָב אַתֵּן מְבַקְשׁוֹת הוּא קָם אֵינֶנּוּ פֹה הִנֵּה־זֶה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הִשְׁכִּיבֻהוּ בוֹ׃ וְאַתֵּן לֵכְנָה וְהִגַּדְתֶּן לְתַלְמִידָיו וּלְפֶטְרוֹס כִּי הוֹלֵךְ הוּא לִפְנֵיכֶם הַגָּלִילָה וְשָׁם תִּרְאֻהוּ כַּאֲשֶׁר אָמַר לָכֶם׃ וַתְּמַהֵרְנָה לָצֵאת וַתְּנוּסֶינָה מִן־הַקֶּבֶר כִּי אֲחָזָתַן רְעָדָה וְתִמָּהוֹן וְלֹא־הִגִּידוּ דָבָר לְאִישׁ כִּי יָרֵאוּ:‏‏
– הבשורה על-פי מרקוס טז, 1-10[2]

הברית החדשה איננה נותנת תיאור ברור של מיקום הצליבה.^[3] זיהוי מקום הצליבה והקבורה המדויק מיוחס להלנה, אמו של הקיסר הרומי-ביזנטי קונסטנטינוס, שביקרה בירושלים בשנת 326. מורה דרך מקומי הראה לה את מקום הקבורה וכמה שרידי צלב שיוחסו לישו. בעקבות כך קידשה הלנה את המקום, ולימים אף הקימה עם בנה במקום את כנסיית הקבר.

גילוי הצלב נתפש כקשור אל השלטון וכעדות לאדיקותו הדתית. דוגמה לכך אפשר למצוא במכתב שחיבר בשנת 351 קיריל, בישוף ירושלים, אל קונסטנטיוס השני, בנו של קונסטנטין:

	בזמן [שלטונו] של אביך המבורך והזכור לטוב, שרידי עץ הצלב נמצאו בירושלים. בעזרת חסד האל, שהוענק בעקבות מסירות חיפושו האצילי, התגלו המקומות הקדושים הנסתרים.
– קיריל, בישוף ירושלים, מכתב לקונסטנטינוס, 3

דעת המצדדים בזיהוי האתר כמקום הצליבה נתמכת בארכאולוגיה ובמחקר ההיסטורי, שכן באזור זה הייתה מחצבה נטושה, המיוחסת למאות 9-8 לפנה"ס, והוא שכן מחוץ לחומה השנייה של העיר בשנות העשרים והשלושים של המאה הראשונה לספירה (זמן צליבתו של ישו). ייתכן כי איכותו הנמוכה של סלע הגולגולתא עצמו כאבן בנייה מהווה את הסיבה לשימוש בו כאתר צליבה ולהשתמרותו. גם זיהויו כאתר הקבורה מתקבל על הדעת, כיוון שנמצאו במקום גם "קברי כוכים" יהודיים חצובים בסלע מתקופת בית שני. אולם, חלק מן החוקרים טוענים שלא ייתכן שזהו מקום צליבה רומי, שכן אזור הרובע הנוצרי של ימינו היה מאוכלס ברובו באותה עת (לכן אגריפס הראשון החליט להקיף את כל השטח בחומה השלישית בשנת 40 לספירה, כעשר שנים לאחר הצליבה), כלומר לא ייתכן שהרומאים היו ממקמים אתר צליבה בפרבר מאוכלס של ירושלים.

לא כל הנוצרים מקבלים את הזיהוי; מספר זרמים פרוטסטנטים טוענים כי כנסיית הקבר לא מתאימה לתיאורים בברית החדשה המתארים גבעה וגן, ולכן הם מזהים את גבעת הגולגולתא עם גן הקבר - מערת קבורה חצובה השוכנת כקילומטר צפונית לכנסיית הקבר, מחוץ לחומות העיר העתיקה. זיהוי זה הנו חדש יחסית, והוא החל בשלהי המאה ה-19. עם זאת, מחקר מודרני שנערך בשנות ה-70 של המאה ה-20 תארך את הקברים שבגן הקבר לתקופת בית ראשון, מאות שנים לפני תקופתו של ישו.

היסטוריה

האזור לפני בניית הכנסייה

על פי המחקר הארכאולוגי, באזור בו עומדת הכנסייה פעלה מחצבה, כנראה עד לתקופת הבית השני. קונראד שיק אף מציין במחקרו הראשוני אודות הכנסייה את הימצאותה של מערת קבר חצובה, שתוארכה לתקופת הבית הראשון, בסמוך לקיר הדרומי של הכנסייה. קבר זה כלל חלל שבקירותיו נחצבו מדפי קבורה. החלל נהרס כנראה בשלהי המאה ה-19, בעקבות הקמת בור מים במקום.^[4] שטח זה שכן, כאמור, מחוץ לחומות העיר.

בתקופה הרומית, לאחר בנייתה של "החומה השלישית", הוכנס השטח אל תוך גבולותיה של העיר. כחלק מבנייתה המחודשת של העיר כ"איליה קפיטולינה", הוקם בשטח זה ה"פורום" העירוני ובו מקדש לאלה אפרודיטי. על פי המסורת הנוצרית נהרס מקדש זה לאחר שהלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, הגיעה לביקור צליינות בארץ הקודש ו"גילתה את הצלב האמיתי" עליו נצלב ישו.‏‏^[5] על פי הצעתו של קואנון (Coüasnon), מבנה הבזיליקה של העיר שעמד בפורום זה, פורק ונבנה מחדש כבזיליקה של הכנסייה (ה"מרטיריון") בסמוך לסלע הצליבה ולמבנה הקבר. אף על פי שאין הוכחות לטענה זו, היא התקבלה כבעלת סבירות על ידי חוקרים שונים.^[6]

עדות הקשורה לתקופה המוקדמת לבניית הכנסייה התגלתה בחפירה ארכאולוגית בקפלת וארטן (St. Vartan). על אבן באורך של 61 ס"מ, שנמצאה על קירותיו של מבנה רומי הקבור מתחת ליסודות הבזיליקה הקונסטנטינית, מתואר רישום או גרפיטי של ספינת מסחר רומית בפרופיל. מתחת לספינה מופיעה כתובת לטינית - "DOMINE IVIMVS" ("אלוהים, הלכנו"). על פי מגן ברושי, הכתובת מאזכרת את הנוסח הלטיני של פסוק מספר תהילים קכ"ב - "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי; בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ" ואל פסוק מן הבשורה על-פי יוחנן 6, 68 - "אֲדֹנִי אֶל־מִי נֵלֵךְ דִּבְרֵי חַיֵּי עוֹלָם עִמָּךְ".‏‏^[7]

התקופה הביזנטית

בתחילת התקופה הביזנטית נבנתה במקום הכנסייה המציינת את מקום צליבתו, קבורתו וקימתו לתחייה של ישו. מפעל בנייה נרחב זה החל בעקבות פנייתו של בישוף ירושלים אל הקיסר, בוועידת הכנסייה בניקאה בשנת 325, לחשוף את קבר ישו.^[8] אדריכל הכנסייה, שנבנתה בין השנים 326-335, היה כנראה סורי או ארצישראלי בשם זנוביוס. הכנסייה מוקמה על תוואי ה"קארדו", העובר משער שכם אל שער ציון. שורת מדרגות הובילו דרך שלושה פתחים לאטריום מלבני שממנו נכנסו המבקרים אל בזיליקה גדולה בעלת חמישה סטווים, הגדולה בערך פי שנים מהכנסייה הנוכחית, בה נערכו טקסי הליטורגיה וטקסים אחרים. בצדה המערבי של הבזיליקה ניצב אפסיס גדול, שכוון מערבה אל מערת הקבר, ובו הוצבו 12 עמודים, כמספר השליחים של ישו. מהבזיליקה נכנסו המבקרים אל חצר קטורה (ללא גג), שהייתה מוקפת בסטווים של עמודים, המכונה "הגן הקדוש", ובפינתה הדרום-מזרחית התנשא סלע הגולגולתא, שעוצב בעזרת פעולת חציבה. גבעה זו הייתה מקושטת ועמד עליה צלב מעוטר (Crux gemmata) שנתרם על ידי הקיסר תיאודוסיוס השני. מן החצר נכנסו המבקרים אל ה"אנסטאזיס" (ביוונית: מקום התחייה) - אולם גדול ועגול הבנוי בצורת רוטונדה שבמרכזו ניצב הקבר בתוך אדיקולה (היכלית). חלק זה נבנה, ככל הנראה, בשני שלבים: בתחילה היה קטור (חסר גג), ובשלב השני נוספה לו כיפה גדולה.

אוזביוס מקיסריה, שהיה מקורב אל הקיסר קונסטנטינוס, תיאר בחיבורו "חיי קונסטנטינוס" (Vita Constantini) את בנייתה של הכנסייה בידי הקיסר:

	כך נבנתה ירושלים החדשה על מבנה התחייה. ראשית הוא קישט את המערה עצמה שהייתה המרכז לכל העבודה – מרכז שבו מלאך קורן הודיע לכל על חידוש הבשורה אשר למושיע. [...] בהשקה למערה שפנתה לעבר השמש העולה נבנתה הבזיליקה – מבנה מפלא שהגיעה לגובה רב ולממדים גדולים לאורך ולרוחב. לוחות שיש מגויד רצפו את תוכן הבניין ומראה הקורות מבחוץ הראו מראה של יופי בלתי רגיל שלא פחות משיש נצנץ כברק של אבנים מלוטשות המתאימות היטב זו לזו, ובאשר לתקרה – כיסוי של עופרת חזק אותה מבחוץ סביב סביב – כהגנה מפני הגשם בחורף, אך מבפנים היה הגמר בעבוד לספינים שכמו הים הגדול כסה את פני כל הבזיליקה כקבוצות קבוצות של אותם ספינים המצופים בזהב ואשר העניקו מראה למקדש כולו כמופז בזהב.[9]

חפירה שנערכה בשטח הפטריארכיה הקופטית בשנת 1997, באזור שמצפון לכנסייה הנוכחית, חשפה את שרידיו של מבנה ריבועי באורך של 16 מ' העשוי מאבני גזית. המבנה תוארך למאות 4-5 לספירה והארכאולוגים מעריכים כי שימש כאחד ממבני הספח של הכנסייה, כגון בפטיסטריום, עליו ידוע מכתבי הצליינים.‏‏^[10]

במהלך התקופה הביזנטית שופץ המבנה מספר פעמים,^[11] את השיפוץ הנרחב ביותר ערך, כנראה, יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, במחצית השנייה של המאה ה-6. מבנה זה היה ללא ספק המבנה החשוב והמרכזי ביותר בירושלים באותה תקופה. עדות לכך ניתן למצוא ב"מפת מידבא" המתוארכת למאות 6-7 לספירה, שבה מוצגת כנסיית הקבר במרכז ירושלים.

עדות נוספת לתפיסת מרכזיותה של הכנסייה ניתן למצוא בקביעת תאריך חג חנוכת הכנסייה ל-14 בספטמבר. תאריכו של חג זה, שנחגג לראשונה בשנת 335, מציין גם את יום חנוכת מקדש יופיטר על גבעת הקפיטולין ברומא. זהו גם התאריך בו נחגג חג מציאת הצלב. המשמעות העשויה להיווצר מבחירת התאריך הייתה ניצחונה של הנצרות על הפגניות.^[12] גם ייצוגים אמנותיים שונים מהתקופה מעידים על חשיבותה הדתית של הכנסייה. ייצוגים כאלו מופיעים על גבי מכלי שמן קדוש (אמפולות) ששימשו את עולי הרגל ואף במבנים ממשיים, כדוגמת מבנה כנסיית סן סטפאנו רוטונדו (Santo Stefano Rotondo) ברומא, בהם הפך המבנה המרכזי המעוגל של הרוטונדה לאלמנט דתי סמלי.

כנסיית הקבר תחת הכיבוש הפרסי והמוסלמי הקדום

עם הכיבוש הפרסי בשנת 614 נהרסה הכנסייה כמעט כליל, ונשארו ממנה רק שרידים דלים. הפרסים שהו בירושלים שנים ספורות, ועם שיבת הביזנטים לירושלים בראשותו של הקיסר הרקליוס עברה הכנסייה סדרת שיפוצים שלא הושלמו, שכן בשנת 638 כבשו המוסלמים את הארץ וצעדיהם של הביזנטים בירושלים הוגבלו. עם זאת, המוסלמים לא נגעו לרעה בכנסייה, כחלק ממדיניות סובלנית כללית שנהגו כלפי בני דתות אחרות שכבשו, ובמיוחד עמי הספר. מסופר אף כי כובש הארץ המוסלמי, עומר בן אל-ח'טאב, סר לכנסייה לאחר הכיבוש והתפלל בכבוד רב מול פתחה. סובלנות זו לא אפיינה את כל השליטים המוסלמים, ובשנת 1009 ציווה הח'ליפה הקנאי אל-חאכם באמר אללה להרוס את הכנסייה.

עדותו של אולריך (Ulrich), בישוף העיר אורליאן על טקס "שבת האור", המתוארכת לבין השנים 1025-1028, מעידה כי בתקופה זו שוקם לכל הפחות מבנה האדיקולה. בשנת 1033 פקדה רעידת אדמה חזקה את ירושלים, שבעקבותיה נהרסו מבנים רבים בעיר, ובהם מבנה כנסיית הקבר. בעקבות כך התירו הפאטימים, שליטי הארץ המוסלמים, לנוצרים לשקם את כנסייתם. הקיסר הביזנטי מונומכוס (Constantine IX Monomachos) ניצל היתר זה, ולאחר שנת 1042 עברה הכנסייה שיפוץ יסודי ביוזמתו ובמימונו. בתיאור משנת 1047 מאת מטייל פרסי בשם נאצר ח'וסרו (Nasir-i-Kusrau), מתוארת הכנסייה כמבנה מפואר "המסוגל להכיל קהל של 8,000 אנשים ... אשר נבנה במיומנות הגבוהה ביותר, [בעזרת] שיש צבעוני, [מעוטר] באורנמנטיקה ופסלים..."‏‏.^[13]

מתקופתו של מומונכוס נותרו שרידים בכנסייה. כנראה כבר בתקופתו נבנו שלוש הקפלות, השייכות כיום ליוונים, ממערב לחצר הכנסייה, בקשתות הבתולה ישנם עמודים מתקופתו ובמספר מקומות יש שרידים של הבנייה הביזנטית האופיינית לתקופה: לבנים דקות ובינן מילוי, לדוגמה בקפלת אדם, או בכניסה לקתוליקון מהצד החיצוני. למעשה, המקום היחיד בו יש קפלה כזאת, שהיא חיקוי של בניית מונומכוס, הוא הקפלה היוונית בדיר אברהם (המנזר היווני ממזרח לחצר הכנסייה).

התקופה הצלבנית והממלוכית

בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים לתקופה של כמעט מאה שנים. הם שיפצו את הכנסייה ופיארו אותה אף יותר ממונומכוס, ולמעשה מבנה הכנסייה היום מושתת רובו ככולו על הבנייה הצלבנית.

צליין אנגלו-סקסי בשם סאולוף (Saewulf), שביקר בארץ הקודש בשנים 1102-1103, מתאר בזיכרונותיו את הכנסייה. הרוטונדה, על פי תיאורו, הייתה בעלת גג פתוח או פתוח למחצה. סאולוף גם מציין בחיבורו מסורות שונות שנוספו לחלל הכנסייה במשך מאות השנים והמציינות אתרים בתוך הכנסייה המציינים אירועים נוספים מחייו של ישו כגון תא המאסר של ישו, העמוד עליו נקשר ועונה ועוד.^[14] את הכנסייה המחודשת חנכה המלכה הצלבנית מליסנדה, בתו של בלדווין השני, בשנת 1149 - שנת היובל לכיבוש העיר. כתובת שהוצבה בקשת באזור הגולגולתא מציינת את חנוכת הכנסייה ב-15 ביולי בשנה זו: "מקום זה הוא קדוש, מקודש על ידי דמו של ישו. באמצעות הקידוש שלנו [את המקום] איננו מוסיפים דבר לקדושתו. אולם המבנה, אשר נבנה מסביב ומעל למקום קדוש זה, נוצר ביום החמישה עשר ביולי, בנוכחותם של אבות הכנסייה [ושל] הפטריארך פולקר (Fulcher), אשר היה אז בשנה הרביעית לכהונתו, השנה החמישים לכיבוש העיר, אשר אז קרנה כזהב טהור. מ[זמן] לידת אדוננו נספרו אלף מאה וארבעים ותשע שנים." ^[15]

כנסיית הקבר "הצלבנית" הייתה קטנה בהרבה, וכללה, מבחינת שטחה, רק את החצר הגולגולתא והרוטונדה. הצלבנים ויתרו למעשה על הבזיליקה הגדולה, אך קירו את הכנסייה כולה. גם כיוון הכניסה השתנה, ובמקום להיכנס ממזרח, החלו המבקרים להשתמש בכניסה חדשה מדרום, דרך חצר חיצונית. משמאל לפתח הכניסה הוקם מגדל פעמונים ששרד רק בחלקו התחתון, ואילו מצד ימין נבנו מדרגות אל הגולגולתא. סביב האדיקולה הוקמה רוטונדה חדשה, בעלת אמבולטוריום המופרד בעזרת 18 עמודים מחלל שסביב הקבר. בכנסייה הוקמו אז גם קפלות שונות, שייצגו דמויות ואירועים מחיי ישו, וביקור בהן נחשב לביקור באתר "האמיתי". תיאור הכנסייה מופיע בכתבי יד שונים מן התקופה כגון מפת קמבריי, כשלצדה מכלול המסדר ההוספיטלרי.^[16]

ב־2 באוקטובר 1187, לאחר 88 שנות שליטה צלבנית, כבשו המוסלמים בראשות צלאח א-דין את ירושלים. צלאח א-דין החליט להותיר על כנה את כנסיית הקבר, כדי למנוע פריצה של מסעי צלב נוספים, ולהתיר התיישבות נוצרים בעיר, למרות הטבח שבוצע בתושביה המוסלמים (והיהודים) של העיר בעת הכיבוש הצלבני. הוא הפקיד את מפתחות הכנסייה משפחת נוסייבה המוסלמית היושבת בירושלים מאז המאה ה-7 ואשר אביה הקדום הגן על הנביא מוחמד במנוסתו ממכה, משפחה זו אחראית עד היום על פתיחת הכנסייה וסגירתה. בימי מוחמד עלי הוחלט כי משפחת ג'ודה המוסלמית תשמור על המפתחות בעת שהכנסייה פתוחה וגם נוהג זה נשמר עד היום.

בתקופה הממלוכית הוגבל חופש הפולחן הנוצרי והיהודי באופן כללי, וזאת על ידי איסור בנייה ושיפוץ של מבני תפילה קיימים ("חוקי עומר"). בעקבות כך לא יכלו הנוצרים לשפץ את כנסיית הקבר. בתקופה העות'מאנית התירו שליטי העיר לנוצרים לבצע תיקונים וחיזוקים קלים במבנה הכנסייה, אך מאידך הפקידו את מפתחות הכנסייה בידי משפחת ג'ודה המוסלמית. במשך תקופות ארוכות גבו בשל כך המוסלמים "דמי כניסה" מהמבקרים בכנסייה, ובימים שבהם גבר המתח בין הנוצרים והמוסלמים בירושלים, הם סירבו לפתוח את דלתות הכנסייה למשך ימים ולעתים שבועות. נזירים שהתגוררו בתוך הכנסייה "נכלאו" למעשה בשל כך, ולולא חבריהם מבחוץ שהגניבו להם אוכל ומים דרך חלון, היו בוודאי גוועים ברעב.

התקופה המודרנית

תיאורי עולי רגל רבים מן המאה ה-19 מספרים על ההזנחה של המבנה תחת השלטון העות'מאני. הסופר האמריקאי הרמן מלוויל ביקר בכנסייה בשנת 1857 ותיאר את ההזנחה ששררה בסביבתה. על פי זיכרונותיו "לגלוג ובוז צורב וחוסר אמונה מושלים בכנסיית-הקבר, והרפש מציף בסרחון כל קרן ופינה, ונחיל רוכלים חמוש באלף תחבולות מוכר לך צלבים ומזכרות זולות".‏‏^[17] דברים בסגנון דומה אפשר למצוא בזיכרונותיהם של מבקרים אחרים מאותה תקופה כגון מארק טוויין, בנימין ד'יזראלי ואחרים.

בשנת 1808 פרצה בכנסייה שריפה משמעותית ביותר שפגעה בה קשות. על פי טענתו של קוסט (Cust), שכתב את הדו"ח על הסטטוס קוו במקומות הקדושים, החלה השריפה בגלריה הארמנית של הכנסייה (מדרום לקבר הקדוש), ונגרמה על ידי נזיר שיכור שאף ניסה לכבות אותה בשיכר (כיוון שחשב שמדובר במים). בעקבות השריפה קרסה תקרת הרוטונדה והרסה את העיטורים החיצוניים של האדיקולה. לאחר השריפה עברה הכנסייה שיפוצים נרחבים. את הכנסייה שיפץ הארכיטקט היווני קומינוס (Komminos) ממיטילנה ששיפץ גם את האדיקולה בסגנון הבארוק העות'מאני של אותה עת בתרומת הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון.

מלחמת קרים פרצה ב-1853 בין היתר בשל המחלוקת על השליטה בכנסיית הקבר ובשאר המקומות הקדושים בארץ ישראל.

בהדפס משנת 1861 המתאר את הרוטונדה, שיצר האדמירל הצרפתי פרנסואה אדמונד פאריי, ניתן לראות בד גדול בצבע כחול ועליו כוכבים לבנים שנתלה מעל מבנה הקבר. תפקידו של בד זה, שהוסר בסוף המאה ה-19, היה לשפר את האקוסטיקה בחלל. כמו כן, נראים בתיאור תאים בין העמודים שמסביב לרוטונדה. כיפת המבנה הייתה עשויה מעץ שעבר טיוח ופאריי מציין כי שיפוצים שהיו נדרשים בה לא בוצעו עקב חילוקי הדעות בין הכנסיות השונות המחזיקות בכנסייה.‏‏^[18]

במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלה חקירה שיטתית של מבנה הכנסייה על ידי חוקרים וארכאולוגים, כגון טיטוס טובלר (Titus Tobler), קונרד שיק, ונסן ואבל (L.H. Vincent and F.M. Abel). מדידותיו של שיק שימשו אף כבסיס לחלוקת שטח המבנה בין הכנסיות השונות. הפרנציסקני וירג'יליו קורבו (Virgilio Corbo) ערך בכנסייה מחקר ארכאולוגי בשנות השישים.

ביולי 1927 נפגעה הכנסייה בצורה משמעותית ברעידת אדמה, שפגעה במבנה המוזנח. הבריטים ניסו לגרום לשלוש העדות הגדולות להגיע להסכמה באשר לשיפוץ כולל של הכנסייה אולם ללא הועיל. עם זאת, עד שנת 1935 שופצו והוחלפו, תחת האדריכל הבריטי ויליאם הארווי (William Harvey), כיפת הקתוליקון, הפסיפסים בקפלת הגולגולתא וכן הוסרו משקופי השיש המגולפים של הכנסייה, שהועברו לטיפול ושימור במוזיאון רוקפלר, שם הם מוצגים עד היום.^[19]

עם זאת, את השיפוץ המשמעותי של הכנסייה החלו רק בשנות השישים, תחת השלטון הירדני, והשיפוץ נמשך למעשה עד סוף המאה העשרים. במרץ 1947 הותקנו סביב האדיקולה תומכות מתכת ועץ שנועדו למנוע את התמוטטותה והן נמצאות שם עד היום כיוון שהעדות לא הצליחו להחליט על אופי השיפוץ. היוונים רוצים לשפץ ולחזק את המבנה הקיים, בעוד הקתולים שואפים להחזירו למצבו כפי שהיה בתקופה הצלבנית. בסוף שנות השמונים של המאה ה-20 הושלם שחזור סלע הצליבה בידי ארכיטקט מטעם הכנסייה היוונית-אורתודוקסית.

ב-15 במאי 2009 התארח האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בכנסייה, כחלק מביקורו בישראל. בנדיקטוס ביקר בכנסייה כאורח הכנסיות היוונית-אורתודוקסית והארמנית. לאחר טקס וסיור בכנסייה קיים האפיפיור תפילה פרטית בקפלה של הגולגולתא.‏‏^[20]

ב-24 באפריל 2010 ניסה תייר מאירלנד לדקור מתפללים בכנסייה. כוחות הביטחון ירו בו בטרם הספיק לפגוע במתפללים.‏^[21]

מבנה כנסיית הקבר

מבנה הכנסייה היום מבוסס על השיפוץ הצלבני, והוא כולל את חמש התחנות האחרונות מבין 14 תחנות ויה דולורוזה – תחנה 10: הסרת בגדי ישו, תחנה 11: צליבתו, תחנה 12: מותו על הצלב, תחנה 13: אמו הסובלת, תחנה 14: קבורתו (לאחרונה נוספה בקבר תחנה נוספת מספר 15 המשמרת את זיכרון תחייתו של ישו). כמו כן ניתן למצוא בכנסייה אתרים חשובים כמו אבן המשיחה, שעליה טיהרו את גופתו; מערת גילוי הצלב; מקום קבורת אדם הראשון; וקברים חצובים מימי בית שני. הכנסייה כוללת גם מספר רב של קפלות וחדרים שונים, המוחזקים בידי העדות הנוצריות השונות.

חצר כנסיית הקבר

חצר הכניסה לכנסייה מכונה הפרוויס (Parvis – חצר בלטינית). החצר עצמה והמנזרים סביבה מהווים חלק אינטגרלי מהכנסייה. בחצר, השייכת לשלוש העדות הגדולות המחזיקות בכנסיית הקבר: הלטינים, הארמנים והיוונים, מתקיימת פעילות ליטורגית, בעיקר בתקופת הפסחא. לדוגמה, ביום חמישי הקדוש, מתקיימת בחצר רחיצת הרגליים על ידי הפטריארך האורתודוקסי לזכר רחיצת רגלי התלמידים על ידי ישו בעת הסעודה האחרונה.^[22]

סביב החצר כנסיות ומנזרים השייכים ברובם ליוונים אורתודוקסים. מימין לכניסה דלת המובילה לכנסיית מיכאל הקדוש, הנמצאת בבעלות הקופטים אולם למעשה בידי האתיופים. ממנה ניתן לעלות לכנסייה העליונה (גם היא בבעלות הקופטים דה יורה אולם בידי האתיופים דה פקטו), כנסיית ארבע החיות. בכנסייה העליונה ניתן לראות תמונה של מלכת שבא המגיעה לביקור אצל שלמה המלך. על פי המסורת האתיופית, למלכת שבא ולמלך שלמה היה בן, מנליק הראשון, שנחשב למייסד השושלת המלכותית האתיופית. ליד תמונת מלכת שבא ישנה תמונה המייצגת את השילוש הקדוש. מהכנסייה הזו ניתן לצאת לגג הכנסייה המכונה "דיר אל סולטאן" המצוי בבעלות אתיופית והמכונה כך על שמו של שלמה המלך. מדרום (מימין) לכנסיית מיכאל הקדוש מנזר המוקדש ליוחנן השייך לארמנים. מדרום לכנסיית יעקב מנזר דיר אברהם השייך ליוונים אורתודוקסים. במנזר צומח עץ זית המזוהה על ידי היוונים כעץ בו נלכד האיל בעת עקדת יצחק. משום כך מכונה המקום "דיר אברהם".

מול כנסיית הקבר (בדרום המתחם) נמצא מנזר יווני המכונה גת שמנים מטוכיון. משמעות המילה "מטוכיון" היא משכן או מקום. מכאן מתחילים היוונים את תהלוכת מרים, אם ישו, המסתיימת בקברה של מרים בסוף חודש אוגוסט בלילה לכבוד חגה של מרים שנמשך אצל היוונים מספר ימים. ממערב למתחם שלוש קפלות שנבנו כנראה עוד טרם התקופה הצלבנית, על ידי קונסטנטינוס מונומכוס ושופצו מחדש על ידי הצלבנים. הקפלה הדרומית ביותר מוקדשת ליעקב הקדוש, אחי ישו. יעקב היה גם בישופה הראשון של ירושלים. הקפלה הזו משמשת את הקהילה האורתודוקסית הערבית של ירושלים. במרכז קפלה המוקדשת למרים המגדלית. האתר המרכזי הנראה כמו באר מסמן את המקום בו, על פי המסורת, עמדה מרים המגדלית בעת הצליבה. בחלק הצפוני ביותר, מתחת למגדל הפעמונים, קפלה המוקדשת לארבעים המרטירים של סבסטיה (בארמניה).^[23]

משמאל לכניסה שלושה עמודים. על אחד מהם גרפיטי של צליין מוונציה שביקר בכנסייה במאה ה-14 והשאיר את שמו, Piero Vendramini, את תאריך ביקורו המדויק ואת סמלו.

על העמוד האמצעי סדק, שעליו מסופר כי הוא מתקשר לקונפליקט בין הארמנים לבין היוונים במאה ה-16, אז לתקופה קצרה איבדו היוונים את זכותם לבצע את טקס האש הקדושה, וכאשר הפטריארך הארמני ביצע את הטקס בעצמו האש לא ירדה, כהרגלה מדי שנה, בתוך האדיקולה של הקבר. במקום זאת, כנראה לאות מחאה על אי הצדק כלפי היוונים, פרצה האש הקדושה מהעמוד בכניסה ולכן מראים שם סדק מפויח. הצליינים נוהגים להשאיר בסדק הזה פתקים בדומה לפתקים שמשאירים בכותל המערבי.

מימין לכנסייה, מתחת ללוח עץ, נמצא קברו של צלבן אנגלי, פיליפ ד'אוביניי (Philip d'Aubigny), שהיה מורה של הנרי השלישי, מלך אנגליה, והיה מאנשי האצולה שהכריחו את המלך ג'ון בלי ארץ לחתום על המגנה כרטה בשנת 1215.

קפלת הפרנקים

קפלת הפרנקים היא התחנה העשירית בוויה דולורוזה. בתקופה הצלבנית ניתן היה לעלות לגולגולתא דרך המדרגות החיצוניות המובילות לקפלה, שהייתה מחוברת ישירות עם הגולגולתא. כיום לא ניתן להיכנס לקפלה ללא אישור, והמעבר ממנה לתחנה האחת-עשרה על הגולגולתא סגור. בין שתי התחנות מחבר חלון מסורג דרכו ניתן להתבונן מהגולגולתא על הקפלה הקטנה. הקפלה והמדרגות המובילות אליה שייכת לקתולים. בקפלה ניתן לראות שרידי פסיפס צלבני ושלושה עמודים צלבניים מקוריים משני הצדדים. במשקוף בפינה מתוארים אשכולות ענבים המסמלים את דמו של ישו שנשפך בגולגולתא. הקפלה מכונה גם "קפלת צער מרים".

מתחת לקפלה זו מצויה קפלת מרים המצרית השייכת ליוונים אורתודוקסים. מרים המצרית הייתה אישה חוטאת שהגיעה מאלכסנדריה באונייה, וכשניסתה להיכנס לכנסיית הקבר, דחפה אותה הרוח החוצה והדלתות נסגרו עליה. משהבינה כי איננה יכולה להיכנס למקום הקדוש בגלל חטאיה, חזרה בתשובה והפכה למודל של אישה סגפנית.^[23]

הגולגולתא

סלע הגולגולתא עליו נצלב ישו מוקף כיום במבנה משוכלל בן שתי קומות – המרפסת התלויה של הגולגולתא, והקיר הצמוד למדרגות המודרניות שהוקמו אחרי השריפה. המדרגות מדרום (שדרכן עולים למעלה) שייכות ללטינים והמדרגות מצפון (שדרכן יורדים) שייכות ליוונים האורתודוקסים. לעתים רחוקות הפטריארך משנה את כיוון העלייה ואז יש לכך משמעות ליטורגית. למשל, ביום שישי הקדוש של הפסחא, כאשר סדרי העולם משתנים, עולה הפטריארך מהכיוון ההפוך לגולגולתא. המבנה מכיל כמה תחנות של "ויה דולורוזה":

• "קפלת המסמור לצלב" או מקום הצליבה הלטיני - המזבח מציין את התחנה ה-11 ב"ויה דולורוזה". הבשורה על פי לוקס, פרק כ"ג 34-33 מתארת את צליבתו של ישו: "כשבאו אל המקום הנקרא גלגתא צלבו אותו שם עם הפושעים, אחד מימינו ואחד משמאלו. אמר ישוע: "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים."
  המזבח הנוכחי נתרם ב-1588 על ידי פרדיננדו הראשון מבית מדיצ'י מפירנצה. הוא עשוי כסף. הסצנות על המזבח קשורות לצליבה: המסמור לצלב, העלאת הצלב, הפייטה וההנחה בתוך הקבר. בקצה הצפוני של המזבח סמלה של משפחת מדיצ'י. הקפלה על עיטוריה עוצבה בצורתה הנוכחית ב-1937 ושופצה על ידי אנטוניו ברלוצי. בין היתר שוחזר הריצוף בדגם קוסמאטי והקירות כוסו בלוחות גרניט שהובאו במיוחד מאסואן.
  • פסיפסי התקרה: הפסיפסים על התקרה עוצבו על ידי פייטרו ד'אקיארדי (Pietro D'Achiardi). על התקרה מתואר צמח הבוקע מחוטר (חוטר מגזע ישי - רמז לישוע) ויוצר מדליונים קטנים המתארים דמויות מקראיות ודמויות מהברית החדשה ברצף המוביל מאדם וחווה (החטא הקדמון), דרך קורבנו של הבל (הטרמה לישוע), תיבת נוח (הברית הראשונה), משה המוציא מים מהסלע, משה על הר סיני (ישו הוא משה החדש), מלכיצדק (הוציא לאברהם לחם ויין - הטרמה של ישו], יונה הנביא תחת הקיקיון (שלושת הימים שבילה יונה בבטן הדג מקבילים על פי התפיסה הנוצרית לשלושת הימים שבילה ישוע בקבר), שלושת חבריו של דניאל יוצאים מהכבשן. כלומר, חלק זה של התקרה מתאר רצף של הברית הישנה מבראשית ועד לנביאים (יונה ודניאל נחשבים לנביאים בקרב הנוצרים). בעיגולים הגדולים בתקרה מתוארים דוד, זכריה, ישעיהו ודניאל ובמרכז רוח הקודש. בין שני חלקי הגולגולתא השייכים ללטינים (מערב ומזרח) בתקרה מחברת המנדורלה הצלבנית המתוארת את ישוע העולה לשמים (הפסיפס היחיד על תקרה שנשמר מהתקופה הצלבנית בארץ), בהמשך עוד שני סיפורים מהתנ"ך: דניאל בגוב האריות ויונה הנביא הנשלף מהדג. לאחר מכן במרכז כריסטוגרמה (האותיות היווניות כי ורו - תחילת המילה היוונית כריסטוס, משיח) ומשני צדדיה מתוארות הדמויות של הברית החדשה: פטרוס ופאולוס ובקצוות ארבעת האוונגליסטים. כל הדמויות המתוארות לעיל מהברית הישנה ומהברית החדשה מובילות לשיא: לצלב וסביבו 12 היונים המסמלות את 12 השליחים והכתובת salvus mundi: גואל העולם. למעשה התקרה מתארת את סיפור הגאולה של האנושות מהחטא שהחל עם אדם וחוה, דרך הברית הישנה, הנביאים, הברית החדשה ולבסוף באמצעות הצלב.
  • פסיפסי הקירות: שלושת הפסיפסים על הקירות בוצעו על ידי לואיג'י טריפוליו (Luigi Trifoglio). הפסיפס המרכזי מתאר את צליבתו של ישוע: חייל רומאי יושב בצד, מרים, אם ישו עומדת מעל לצלב ומרים המגדלית בתנוחת כריעה לצד רגלי ישו הצלוב.
    הפסיפסים על הקיר הדרומי מתארים, האחד: את הנשים ואת יוחנן התלמיד האהוב שנכחו בצליבה, השני - את עקדת יצחק. עקדת יצחק נתפסת על ידי המסורת הנוצרית כהטרמה וכסמל לקורבנו של ישו. כפי שאברהם היה צריך להקריב את בנו יחידו (אם כי בסופו של דבר יצחק לא הוקרב), כך מקריב האלוהים את בנו יחידו כדי לכפר על חטאי האנושות.

• "מזבח הצליבה" או מקום הצליבה היווני - המזבח, שבשליטת הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, מציין את המקום שבו הועמד עמוד צליבתו של ישו והוא נחשב לתחנה ה-12 בוויה דולורוזה. המזבח עשוי כשולחן שיש. מתחת למזבח דסקית כסף שבמרכזה מגרעת המסמלת את "המקום המדויק" שבו עמד הצלב עליו נצלב ישו. בכל אחד מצדי המזבח לוח שיש שחור המצביע על מקום הצלבים של השודדים שנצלבו עם ישו. הצליינים עומדים בתור ארוך כדי לגעת בסלע המקורי של הגולגולתא דרך המגרעת בדסקית הכסף. סלע הגולגולתא סדוק בהתאם למסופר בברית החדשה על רעידת האדמה שהתרחשה עם מותו של ישו. לצד המזבח הוקמה ויטרינה עשויה זכוכית דרכה אפשר לראות את סלע הגולגולתא. מאחורי המזבח מתואר ישו הצלוב, מימינו תלמידו האהוב המזוהה עם יוחנן כותב הבשורה, ומשמאלו אמו מרים. בין המזבח לישו מנורת שבעה קנים המסמלת את התפיסה הנוצרית על פיה כנסיית הקבר מהווה את התחליף לבית המקדש. לפני המנורה טברנקולום בצורת פירמידה. ללטינים ולארמנים יש זכות שימוש במזבח האורתודוקסי, ופעם בשנה - גם לקופטים ולסורים. על המזבח כיתוב ביוונית: ציטוט מהכתיבה הליטורגית של אבות הכנסייה מהמזרח: "אלוהים ששופך את הדם מרוקן את האדון המשיח". המוות של ישו הוא התרוקנות מוחלטת של האל למען בני האדם. משמאל למזבח המרכזי מזבח נוסף עם עמודים קטנים כיוון שכאשר האורתודוקסים חוגגים את המיסה הם זקוקים למזבח נוסף בצד כדי להכין קודם את לחם הקודש. האיקונה מתארת שוב את עקדת יצחק, כיוון שהקרבת הלחם בכנסייה נתפסת כהקרבה המוחלטת. על התקרה מתוארים שמי מרום עם מלאכים וכוכבים והחושך שירד ברגע הצליבה למרות השעה המוקדמת. בתקרה בחלק החיצוני של האזור היווני, לכיוון הירידה על התקרה, מתוארים סיפורי הצליבה.

• "גבירתנו הסובלת" - (בלטינית: "Stabat Mater Dolorosa", עמדה האם הדואבת) היא התחנה השלוש עשרה בוויה דולורוזה. היא מסומנת באמצעות מזבח המצוי ברשות הפרנציסקנים שמוקדש למרים הנקרא "גבירתנו הסובלת" Stabat Mater ולידו פסל המדונה שהובא לכאן מליסבון ב-1778. הפסל מתאר את מרים וחרב נעוצה בלבה המזכירה את הנבואה שנהגתה על ידי שמעון הצדיק בעת הצגתו של ישו במקדש. הבשורה על פי לוקס, פרק ב' "ברכם שמעון ואמר אל מרים אמו: "הנה זה נוסד למכשול ולתקומה לרבים בישראל ולאות אשר יתנגדו לו - וגם בלבך את תעבר חרב - למען תגלינה מחשבות לב רבים." התחנה משמרת את זיכרון הורדתו של ישו מהצלב. כאן עמדה מרים וכאן נטלה את גופתו לזרועותיה. הזיהוי של תחנה זו מאוחר יחסית. בדורות הקודמים היה מקובל לקשור לעתים את אירוע הורדה מהצלב גם ל"אבן המשיחה". בכנסייה רק שני פסלים השייכים לכנסייה הקתולית, שניהם של נשים. זה של מרים הסובלת בתחנה ה-13 וזה של הלנה עם הצלב במערת מציאת הצלב.

• קפלת אדם הראשון - בקומה התחתונה, מתחת למזבח הצליבה ובקרבת אבן המשיחה, מצויה "קפלת אדם הראשון" השייכת ליוונים אורתודוקסים. הקפלה הוקמה או שופצה על ידי מונומאכוס במאה ה-11 ויש בה את השילוב האופייני של לבני חרסים דקות וביניהן מילוי. בעבר נקראה הקפלה בשם "קפלת הגולגולת" או "הגולגולת הקדושה". הקפלה מציינת את מיקום קבורתו של אדם. הקשר בין דמותו של אדם לבין דמותו של ישו הוא אחד הרעיונות המרכזיים בתאולוגיה של הנצרות. על פי המסורת הנוצרית, בעקבות צליבת ישו נבקעה הגבעה וסדק נפער בה והגיע עד לגולגולתו של אדם. דמו של ישו שנצלב כדי לכפר על חטאו של אדם נגע בגולגולת, הסיר את החטא הקדמון מהאנושות ואפשר את החסד האלוהי והדרך לגאולה. עד לשריפה של 1808, מוקמו בכניסה לקפלה קבריהם של גוטפריד מבויון ובלדווין השני, מלך ירושלים. קברים אלו נהרסו בעת השיפוץ שערכו היוונים לאחר השריפה. כמו כן הוחלפו הפסיפסים שנפגעו בשריפה בציורי קיר.

מדרום לקפלת אדם יש דלת המובילה לקפלת מרים המצרית השייכת ליוונים אורתודוקסים. כיום זהו משרד של האחראי על הכנסייה מטעם היוונים. מחדרו ניתן לגשת החדר הפנימי יותר המהווה סוג של רליקוואריום ענק, ובו שרידים רבים של קדושים ובמרכז שריד של הצלב האמיתי.

אולם אבן המשיחה

אבן המשיחה, הנמצאת בכניסה לכנסייה, היא האבן שעליה נערכה ההכנה לקבורה של ישו לאחר מותו על הצלב: "וַיִּקְחוּ אֶת־גּוּפַת יֵשׁוּעַ וַיְחַתְּלוּהָ בְתַכְרִיכִין עִם־הַבְּשָׂמִים כְּמִנְהַג הַיְּהוּדִים לִקְבֹר אֶת־מֵתֵיהֶם" (הבשורה על-פי יוחנן יט, 40). אבן המשיחה הוזכרה לראשונה במאה ה-12 על ידי Saewulf, אולם בשלב זה היא הייתה בקפלת הבתולה (האתר של מגדל הפעמונים הנוכחי). בזמן אחר נמצאה האבן באזור של החצר ולא לגמרי ברור מתי עברה למיקומה הנוכחי. האבן מכוסה בלוח שיש המגן עליה מפני עולי הרגל הרבים, שהותקן בשיפוץ שלאחר שנת 1810.^[24] על האנדרטה מופיע טקסט ביוונית המתאר את חשיבותה של האבן: "יוסף [הרמתי] המכובד הוריד את גופך הקדוש מן הצלב, ועטף אותו בתכריכי כותנה נקיים, משוחים במור, והניח אותו בקבר חדש".

הקיר שמאחורי האבן, החוצץ בין הכניסה לבין הקתוליקון נבנה אף הוא לאחר 1810 כקיר תמיכה זמני בקשת שעמידותה התערערה. במהלך המאה העשרים הלך וגבה הקיר כיוון שהוא שייך בלעדית ליוונים אורתודוקסים. בנייה זו כיסתה את קבריהם של ארבעה מלכים בני המאה ה-12. על קיר זה פסיפס שנוצר בשנת 1990. בפסיפס החדש ניתן לראות את העיר ירושלים וחומותיה, המזכירות את העובדה כי הצליבה התרחשה מחוץ לעיר, ושלוש סצינות עיקריות: ההורדה של ישו מהצלב (בצדדים ניתן לראות את שני הצלבים של הגנבים שנצלבו איתו ביחד), הנחתו על אבן המשיחה, והובלתו בתכריכים אל הקבר.

השליטה על אזור זה מחולקת בין הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, הפרנציסקנית, הקופטית והארמנית. הדבר מתבטא במנורות השייכות לארבע העדות.

השטח הארמני מערבית לאבן המשיחה

השטח מערבית לאבן המשיחה (לכיוון הקבר) שייך לארמנים. למטה נמצא פסיפס גדול, שבוצע בין השנים 1968-1982 על ידי אליעזר אנסקי, אביו של אלכס אנסקי, וישו שבפסיפס נעשה בדמותו של אלכס^[25]. הפסיפס מתאר את צליבתו של ישו ומצדדיו מרים אמו ויוחנן התלמיד האהוב. בפסיפס מתוארים גם הירח והשמש כחלק מהמערכת הקוסמית. לפני הפסיפס אתר ארמני המסמל את מקום עמידת הנשים (שלושת המריות) בעת צליבתו של ישוע. המונומנט נעשה בסגנון ארמני אופייני שחלקו העליון מעוצב בדמות הקתדרלה הארמנית באצ'מיאדזין והכתובת עליו מתייחסת לניצחונות האומה הארמנית. מעל, בגלריות, שטח נוסף השייך לארמנים המכונה "הגולגולתא השנייה" הנמצא בין הגולגולתא לבין הקבר. במקום פסיפס המתאר את לידתו של ישו במערה ואת ביקור האמגושים והרועים. הפסיפס על הרצפה חדש ומעוצב על פי דגמים ארמניים אופייניים. המזבח הקטן משמאל מוקדש לעמוד ההלקאה (חלקי עמוד ההלקאה מצויים בידי כל אחת משלושת העדות הגדולות, אם כי מדובר בעמודים מסלעים שונים).

הרוטונדה והאדיקולה

הרוטונדה היא כנסייה הרכזית (קונצנטרית) שבמרכזה מצוי קברו של ישו. צורתה קונצנטרית לכנסיות הסמוכות והיא משמשת לרוב לכנסי זיכרון. כשהגיעו המוסלמים לירושלים הם בנו את כיפת הסלע בדיוק בהיקפה של כיפת הרוטונדה של כנסיית הקבר, וגודל כיפת הקתוליקון זהה לזה של כיפת מסגד אל-אקצא. חלקה הפנימי של הרוטונדה שייך לשלוש העדות ונציגיהן מנקים את הרצפה על פי סבב שבועי.

סביב הקבר עמודים ממוספרים השייכים לכל אחת מהעדות הגדולות. החל מהמזרח העמודים 15-18 שייכים לארמנים, 12-14 ליוונים, 10-11 שייכים לארמנים (על אף שהחדרים עצמם באזור שייכים לקופטים), וגם העמודים 9-8 שייכים לארמנים אף שהחדר מאחוריהם, קפלת ניקודימוס, שייך (לכאורה) לסורים. עמודים 5-8 שייכים ליוונים אורתודוקסים ו-4-1 ללטינים. הכיפה החדשה של הרוטונדה נחנכה ב-1997 והיא פרי שיתוף הפעולה של שלוש העדות הגדולות לקראת המילניום הנוצרי. בכיפה פתח המתקשר לתחייתו של ישו, מהפתח יוצאות 12 קרני אור (השליחים) ולכל קרן שלוש פינות המסמלות את השילוש הקדוש.

האדיקולה - מבנה האדיקולה (היכלית) כולל שני חללים - קפלת המלאך וקבר ישו. מבנה האדיקולה עבר מספר שינויים במהלך השנים. המבנה נחלק לשניים: חדר מבוא הידוע בשם קפלת המלאך וחדר נוסף בו נמצא הקבר עצמו. האדיקולה הנוכחית הוקמה ב-1810 על ידי יוונים אורתודוקסים בתרומה של הצאר הרוסי, לאחר שהקודמת נהרסה בשריפה שפרצה בכנסייה ב-1808. מעל האדיקולה מתנוסס עיטור חרוטי גדול המסמל את הכתר הרוסי. הקפלה מציינת את פגישת מרים, אם ישו, ומרים המגדלית עם המלאך שבישר להן על תחייתו של ישו. במרכזו ניצב מזבח עשוי אבן. על פי המסורת הנוצרית אבן זו היא אבן הגולל שסתמה את מערת הקבר המקורית. לצדי הקפלה שני פתחים עגולים שנועדו להוצאת האש הקדושה לציבור בשבת האור של חג הפסחא האורתודוקסי. מהחלון הצפוני מוציאים היוונים אורתודוקסים את האש הקדושה לקהלם, ומהחלון הדרומי מוציאים הארמנים את האש לארמנים ולסורים. דלת נמוכה מובילה לחדר הקבר עצמו.

בחדר הקבורה המדופן ישנן 43 מנורות הבוערות יומם וליל. 13 של הלטינים, 13 של היוונים, 13 של הארמנים ו-4 של הקופטים. הקבר מכוסה בלוח שיש ומעליו שלושה תבליטים המסמלים את תחיית ישו (ביוונית - אנאסתאזיס). אחת ההוכחות, לכאורה, לכך שמדובר בקברו של ישו היא העובדה כי הקבר ריק כיוון שישו קם לתחייה לאחר 3 ימים.

האדיקולה המנורות מעל הקבר האיקונין מעל הקבר הריק

בשנת 1573 בנו הקופטים קפלה בצדו האחורי של הקבר והיא נמצאת מאז בידיהם.

הקפלה הסורית וקבר יוסף הרמתי - ממערב לאדיקולה, באזור שמול הקפלה הקופטית, מצויה הקפלה שזכויות הבעלות עליה חלוקות בין הארמנים לבין הסורים אורתודוקסים. בתקופתה של הלנה, וגם לאחר מכן, שמשה הקפלה כאפסיס המערבי של הרוטונדה. הקפלה מכילה מערת קבורה המיוחסת לקברו של יוסף הרמתי, בעל חלקת הקבר בו נקבר ישו לאחר צליבתו ולניקודמוס. הארכאולוג שמעון גיבסון העלה את הסברה כי מדובר בקברה של משפחתו של ישו. מכל מקום, הקבורה היא קבורה אופיינית לימי בית שני ומעידה על כך כי בתקופתו של ישו, האתר בו נבנתה מאוחר יותר כנסיית הקבר היה מחוץ לעיר ואכן שימש לקבורה. הסורים רשאים להשתמש בה לפולחן בימי ראשון ובפסחא. בשל הוויכוח בינם לבין הארמנים על הבעלות, לא ניתן לשפץ את הקפלה והיא משמרת עדיין את עקבות השריפה הגדולה ונראית מוזנחת למדי.

הקתוליקון והאמבולטוריום

• קתוליקון - הכנסייה המכונה קתוליקון משמשת את הכנסייה היוונית-אורתודוקסית והיא כנסיית הבישוף, כלומר הקתדרלה. בקתוליקון בוחרים את הפטריארכים היוונים. עד למאה התשע עשרה היה אולם הקתוליקון פתוח מצדיו הצפוני והדרומי ורק לאחר השריפה של המאה התשע עשרה ורעידת האדמה של 1927 הוקמו הקירות שגבהו בהדרגה וסגרו את החלל הפנימי של כנסיית הקבר. חפירה ארכאולוגית שנערכה באזור המקהלה של הקתוליקון גילתה שרידים של סלע האם עליו ניצבת הכנסייה.^[26] על כיפת הקתוליקון דמותו של ישו הפנטוקרטור, שליט העולם, בישופים של ירושלים וארבעת האוונגליסטים. בתוך הכנסייה מצביעים, כבר מהתקופה הצלבנית, על האומפאלוס, מרכז העולם. האומפאלוס מצוין בגביע ובראשו כדור הארץ המחולק לארבעה חלקים. המשמעות הסמלית שלו כפולה. מחד, עוד מסורת הקשורה להר הבית הועברה על ידי הנוצרים לתוך כנסיית הקבר, וסימלה בכך את מעבר המקדש האמיתי מהר הבית לתוך הכנסייה. מאידך, לעומת מרכז העולם היהודי, שהיה מרכז פיזי - אבן השתייה ממנה החל אלוהים ליצור את העולם, המרכז הנוצרי בכנסיית הקבר הוא רוחני וסמלי. האומפלוס ממוקם במרחק שווה בין הגולגולתא (מקום מותו של ישו) לבין הקבר (מקום תחייתו) כאשר מותו ותחייתו נתפסים כביטוי אולטימטיבי לחסד האלוהי שאפשר לאנושות את הגאולה.

למרפסות הזהב בכניסה לקתוליקון יש פונקציית מעמד ויש פירוט למי מותר לעמוד על המרפסת שמיועדת על פי הסטטוס קוו לראשי השלטון, לעות'מאנים ולנציגי יוון.

• כלאו של ישו - החדר הקטן, בעל התקרה הנמוכה, נמצא לצד קפלת לונגינוס הקדוש, מחוץ למסלול האמבולטוריום. שתי מסורות שונות קשורות למקום זה. מסורת שמקורה במאה ה-12 רואה בו את המקום בו הוחזקו ישו ושני הגנבים לפני הצליבה. בתוך הקפלה מצביעים על אבן עם שני חורים - הסד לרגליים אליו נקשר ישו. על הרצפה לפני הקפלה נמצא תיאור חדש של עיט דו-ראשי המסמל את האימפריה הביזנטית.

מסביב לקתוליקון סובב מסדרון המכונה "אמבולטוריום" (מלטינית: ambulare, ללכת). באמבולטוריום מצויות שלוש קפלות המהוות אלמנט ארכיטקטוני המכונה chevet.

• קפלת לונגינוס הקדוש - הקפלה היוונית-אורתודוקסית מוקדשת ללונגינוס הקדוש - חייל רומאי שעל פי הברית החדשה דקר את ישו: "אוּלָם אַחַד הַחַיָּלִים דָּקַר אֶת צִדּוֹ בְּרֹמַח וּמִיָּד יָצְאוּ דָּם וּמַיִם. (הבשורה על-פי יוחנן יט, 34). החייל מזוהה עם "לונגינוס הקדוש" על פי הבשורה על פי ניקודמוס, והרומח, לפי מסורת ארמנית, שמור בקתדרלת אצ'מיאדזין. השם לונגינוס נובע מהמילה לונחי ביוונית, שמשמעותה "חנית".

• קפלת חלוקת הבגדים - הקפלה, הנמצאת בחזקת הארמנים, מציינת אירוע שהתרחש לאחר הצליבה. על פי הברית החדשה ניסה אחד החיילים הרומיים לחלק את בגדיו של ישו בהגרלה: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְבוּ אוֹתוֹ וַיְחַלְּקוּ בְגָדָיו לָהֶם וַיַּפִּילוּ עֲלֵיהֶם גּוֹרָל מַה־יִּקַּח אִישׁ אִישׁ" (הבשורה על-פי מרקוס טו, 24). על פי המסורת הנוצרית מהווה אירוע זה את התגשמותו הנבואית של תיאור מספר תהילים: "יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם; וְעַל־לְבוּשִׁי, יַפִּילוּ גוֹרָל" (תהילים כב, 19). הקפלה מוקדשת גם לשואה הארמנית.

• קפלת הביזוי - הקפלה הדרומית ביותר באמבולטוריום היא קפלה יוונית-אורתודוקסית. בקפלה נמצא חלק נוסף מעמוד ההלקאה השייך ליוונים.

המתחם הארמני

• קפלת הלנה הקדושה - הקפלה נקראת על שם הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס. בפי אנשי הכנסייה הארמנית, המחזיקה בשטח זה, הקפלה קרויה על שמו של הקדוש הארמני גרגוריוס המאיר. בעבר הייתה הקפלה ברשות הכנסייה האתיופית, אולם זו מכרה אותה לכנסייה הארמנית בשל מצוקה כספית.‏‏‏^[27]

הכניסה אל הקפלה היא דרך האמבולטוריום שבין "קפלת חלוקת הבגדים" לבין "קפלת הביזוי", דרך טור של 29 מדרגות אבן מהתקופה הצלבנית השייכות אף הן לארמנים. על קירות מעבר זה מצויים צלבים אותם חרטו עולי רגל בתקופת ימי הביניים כעדות לביקורם ולאמונתם הדתית. הקפלה בנויה בצורה ריבועית. בקיר שממול לכניסה קבועים שני אפסיסים. האפסיס הדרומי מוקדש לגנב שהביע חרטה ואילו הצפוני להלנה עצמה. באפסיס זה ישנו מושב אבן עליו ישבה, על פי המסורת, הלנה בעת גילוי הצלב האמיתי. על רצפת הקפלה מצויה רצפת פסיפס, פרי ידיה של האמנית היהודייה, חוה יופה, ובה תיאור של הכנסיות החשובות ביותר של ארמניה שנבנו במאות הרביעית והחמישית וכן של תיבת נוח המצויה, על פי המסורת הארמנית, בהר אררט. הכתובת בפסיפס מתייחסת לשואה הארמנית בידי הטורקים (1915).^[28]

על הקיר הימני מצוי ציור קיר גדול המתאר את הלנה ואת מציאת הצלב.

הקיר הצפוני של הקפלה שייך לתקופה הביזנטית והיווה כנראה מסד לכנסייה שמעל. על הקירות תמונות המספרות את האירועים הקשורים לאומה הארמנית. על הקיר הצפוני: גרגוריוס המאיר מוצא מתוך הבור אליו נזרק בעקבות הפצת הנצרות בארמניה ובו חי במשך שנים הודות לחסדי הנסיכה שזרקה לו שאריות של אוכל; המלך הארמני תירידאט השלישי המוטבל בנהר על ידי גרגוריוס המאיר בבגדי בישוף, ומאחוריו כל העם הארמני הממתין להטבלתו (האומה הארמנית התנצרה כולה ב-301 עוד לפני צו הסובלנות כלפי הדת הנוצרית שפרסם הקיסר קונסטנטינוס ב-313); וישו המצווה על בניית הקתדרלה הארמנית באצ'מיאדזין אותה בנה גרגוריוס המאיר בשנים 301-302.

על הקיר הדרומי: החזרת הצלב הקדוש מהפרסים על ידי הרקליוס דרך ארמניה ב-629; התגלות הצלב בארמניה.

• קפלת ורטן הקדוש - הקפלה קרויה על שם הקדוש הארמני ורטן (St. Vartan), והיא מצויה בחזקת הכנסייה הארמנית. הכניסה אל הקפלה הקטנה היא דרך דלת ב"קפלת הלנה הקדושה". הקפלה נוצרה כתוצאה מחפירה ארכאולוגית שנערכה בין השנים 1970-1971 ובה נחשפו שרידי מבנים המתוארכים למאה השנייה והרביעית. יש ויכוח בין החוקרים האם מדובר בטמנוס (מסד) של מקדש אדריאנוס שבנה כאן אדריאנוס במאה השנייה, או האם מדובר במסד לכנסיית הקבר. על גבי אחד מן המבנים הללו נמצא תיאור של ספינה רומית ומתחתיה הטקסט הלטיני DOMINE IVIMUS, "אדוננו הלכנו". (ראו פירוט ותמונה בראש הערך). בקפלה מזבח חדש עליו מתואר ורטן הקדוש, גיבור העולם הארמני שנלחם בשנת 451 נגד הפרסים.

• קפלת מציאת הצלב - המקום, על פי המסורת הנוצרית, שבו מצאה וזיהתה הלנה את הצלב האמיתי. הכניסה אליו היא דרך מדרגות היורדות מקפלת הלנה הקדושה. הקפלה שייכת לקתולים. בפינה הדרום-מזרחית של הקפלה לוח על הרצפה המתאר את מקום מציאת שלושת הצלבים, בהם צלבו של ישו. משמאל לו מזבח ומאחוריו פסל ברונזה המתאר את הלנה האוחזת את הצלב האמיתי. מתחת לפסל נרשם בלטינית: "פרדיננד מקסימיליאן, ארכידוקס אוסטריה, 1857 מזבח זה נבנה. שופץ 1965". הכתובת מתייחסת למקסימיליאן הראשון, קיסר מקסיקו, אשר מימן את הקמת הפסל לאחר ביקורו במקום ב-1855.

הקריפטה הייתה מחצבה בתקופת בית שני, ואולי הייתה אף בשימוש בימי בית המקדש הראשון. היא שימשה בור מים בתקופה הביזנטית והצלבנית, והחלה להתקדש כמקום מציאת הצלב רק לאחר התקופה הצלבנית.

מצפון לאדיקולה

• קפלת מריה מגדלנה או מזבח "אַל־תִּגְּעִי בִי" - קפלה בחזקת הפרנציסקנים, המציינת את המקום שבו פגשה מרים המגדלית את ישו לאחר תחייתו. על פי הברית החדשה אמר לה ישו: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ יֵשׁוּעַ אַל־תִּגְּעִי בִי כִּי עוֹד לֹא עָלִיתִי אֶל־אָבִי וּלְכִי־נָא אֶל־אַחַי וְהַגִּידִי לָהֶם אֲנִי עֹלֶה אֶל־אָבִי וַאֲבִיכֶם וְאֶל־אֱלֹהַי וֵאלֹהֵיכֶם" (הבשורה על-פי יוחנן כ, 17). על המזבח ישנו תבליט מודרני המתאר את האירוע. על אף שהקפלה שייכת לפרנציסקנים, תלויות בה שתי מנורות אורתודוקסיות ואחת ארמנית.

• הכנסייה הפרנציסקנית - הכנסייה מוקדשת להתגלות ישו לאמו מרים לאחר תחייתו, אירוע שאינו מוזכר בברית החדשה. בקפלה חלק מעמוד ההלקאה השייך ללטינים. במרכזה טברנקולום ייחודי בצורת כדור העולם וממנו יוצאים קצוות מחודדים לארבעת קצוות העולם.

• קשתות הבתולה - מתחם בו ניתן לצפות במספר שלבים ארכיטקטוניים מתקופות שונות. הקיר עצמו בצפון המתחם (בו נמצא הפתח של השירותים) הוא מהמאה הרביעית, מתקופתה של הלנה. העמודים הדקים יותר (על אחד מהם כותרת סל ועל אחד בסיס של עמוד בשימוש משני) שייכים לתקופתו של קונסטנטינוס מונומאכוס ששיפץ את כנסיית הקבר במאה ה-11 עוד טרם הגעת הצלבנים. העמודים הדקים לא תמכו בדבר ולמעשה הקיפו אזור פתוח, כפי שהיה עוד בתקופתה של הלנה, המכונה "הגן הקדוש". כשהגיעו הצלבנים וקירו את אזור הגן הקדוש, הם הקימו את העמודים המסיביים, שנועדו לתמוך בתקרה. הקיר הדרומי של המתחם הוא למעשה הקיר הצפוני של הקתוליקון שנבנה בתקופה המודרנית. אם כן, ניתן לראות באזור לפחות ארבעה שלבי בנייה מתקופתה של הלנה ועד לעידן המודרני. יש ויכוח בין היוונים לבין הקתולים למי שייך המתחם ועל כן אין לשנות בו דבר בלי הסכמת שני הצדדים, אם כי התמונות על הקיר שייכות ליוונים.

העדות הנוצריות בכנסייה

בכנסיית הקבר פועלות זה מאות שנים עדות נוצריות שונות, הנמנות עם הנצרות הקתולית או עם הכנסיות האורתודוקסיות. ברשות כל עדה חדרים, קפלות תפילה, אולמות, חפצי קודש וכדומה.

הבעלות על חלקי הכנסייה השונים

שלוש העדות השולטות בכנסייה הן העדה היוונית אורתודוקסית, העדה הארמנית, והמסדר הפרנציסקני המייצג את הוותיקן ואת הנצרות הקתולית בארץ. "שליטה" זו מתבטאת בהחזקת רכוש רב יחסית בכנסייה, וכן בזכויות יתר על פני עדות אחרות, כמו פיזור קטורת ברחבי הכנסייה לקראת עריכת טקס התפילה היומי, ומשקל יתר בהכרעות הקשורות למבנה ולסדרי החיים בכנסייה.

היוונים: השטח הרב ביותר נמצא בידי היוונים, שקיבלו תנאים מועדפים ב-1757, מצב שהתקבע ב-1852 עם פירמן ה"סטטוס קוו". בידי היוונים הקתוליקון, שתי הקפלות של האמבולטוריום (לונגינוס וביזוי), כלאו של ישו, חלק מהגולגולתא ומרבית החדרים הסובבים את הרוטונדה. בנוסף בידיהם מרבית המבנים הסובבים את כנסיית הקבר: דיר אברהם (ממזרח לכניסה), כנסיית גת שמנים מטוכיון (מדרום), שלוש הקפלות ממערב לכניסה: קפלת ארבעים המרטירים, קפלת מריה מגדלנה וקפלת יעקב הקדוש. כמו כן בידיהם מגדל הפעמונים והגלריה העליונה ביותר של הרוטונדה הנקשרת ישירות לפטריארכיה היוונית. היוונים ניסו לשפץ את מגדל הפעמונים שבידיהם, ולהוסיף לו שתי קומות שנהרסו ברעידת אדמה, אולם כיוון שלא הגיעו להסכמה עם הקתולים והארמנים הם נאלצו לוותר על הפרויקט.

הקתולים: בידי הקתולים קפלת הפרנקים, התחנות ה-11 וה-13 בגולגולתא, מרבית החלק הצפוני של הכנסייה (קפלת מריה מגדלנה, קפלת ההופעה, המנזר הצמוד) וקפלת מציאת הצלב.

ארמנים: בידי הארמנים קפלת הלנה, אזור בו עמדו שלושת המריות והאזור הצמוד, חדר אחד ברוטונדה, קפלת חלוקת הבגדים באמבולטוריום וקפלת יוחנן מחוץ לכנסיית הקבר ממזרח (הקפלה האמצעית).

שלוש העדות הנוספות הפועלות בכנסייה הן עדות אורתודוקסיות מזרחיות הלא כלקדוניות, בדומה לארמנים, (המכונות פעמים רבות מונופיזיטיות), הקופטים, הסורים והאתיופים.

הקופטים: בידי הקופטים הקפלה מאחורי הקבר הקדוש, שני חדרים ברוטונדה, וחדר ממערב לכניסה לכנסייה עם מרפסת הצופה על אבן המשיחה. כמו כן טוענים הקופטים לבעלות על שתי קפלות, קפלת מיכאל הקדוש (ממערב לכניסה לכנסיית הקבר) וקפלת ארבעת החיות שמעליה. הבעלות על הקפלות נמצאת בוויכוח בינם לבין האתיופים.

הסורים: בידי הסורים רק קפלת ניקודימוס באפסיס המערבי של הרוטונדה, והחדר הצמוד, קפלה הנתונה תחת מחלוקת בינם לבין הארמנים. כיוון שכך לא ניתן היה לשפץ את הקפלה אחרי השריפה של 1808, והיא נראית מוזנחת עם סימני שריפה. הדבר לא ישתנה אלא אם יגיעו שתי העדות להסכמה הדדית.

האתיופים: לאתיופים היו זכויות בתוך כנסיית הקבר, אולם הם נדחקו והתמקמו בגג הכנסייה, דיר אל סולטאן, שם בבעלותם מנזר קטן לידו הם מצביעים על עץ זית המזוהה על ידם עם אתר עקדת יצחק. בידי האתיופים דה פקטו גם שתי הקפלות של ארבע החיות ומיכאל הקדוש השייכות דה יורה לקופטים.

אזורים משותפים: חצר הכנסייה (אם כי יש ליוונים בלבד את הזכות לנקות אותה), הכניסה, החזית ודלתות הכניסה, אבן המשיחה, המסדרונות הסובבים את הקתוליקון, השירותים, החלק הפנימי של הרוטונדה המוקף בעמודים, האדיקולה והקבר עצמו, נמצאים בבעלות משותפת של שלוש העדות הגדולות. המפתחות של הכנסייה נמצאות בידי מוסלמים, ואיברהים פאשה חילק את המשמרת על המפתחות בין משפחת ג'ודה השומרת על המפתחות, למשפחת נוסייבה הפותחת את הדלתות. לשומרים המוסלמים יש את הספסל משמאל לכניסה. בשבוע הקדוש של הפסחא הפטריארך היווני פותח את הדלתות ביום חמישי הגדול, הלטינים ביום שישי הטוב והארמנים בשבת האור. ביום ראשון של התחייה שוב המוסלמים פותחים את דלתות הכנסייה.^[29]

הסטטוס קוו

ערך מורחב – סטטוס קוו (המקומות הקדושים)

לפני התקופה הצלבנית לא היו כלל סכסוכים הידועים לחוקרים בין עדות נוצריות שונות לגבי כנסיית הקבר. בתקופה הצלבנית לקתולים הייתה עליונות בכנסייה, אם כי גם העדות האחרות יכלו לנהל בה פולחן. לאחר הפילוג הגדול בין הקתולים והיוונים (1054), ולאחר הרס וביזת קונסטנטינופול על ידי מסע הצלב הרביעי ב-1204, הלכו והתדרדרו היחסים בין היוונים לקתולים.

למעשה, הכנסייה שייכת על פי חוק לאלוהים, ולכן לאחר הכיבוש האיובי היא הפכה לווקף. המשמשים בווקף הן העדות הנוצריות השונות. לאחר שגורשו הצלבנים מירושלים עברה כנסיית הקבר לידי העדות האורתודוקסיות, אבל הפרנציסקנים קיבלו כבר במאה ה-14 זכויות פולחן בכנסיית הקבר והחלו לרכוש את הזכויות מהסולטאן. גם היוונים והעדות האחרות החלו לקבל פירמנים מהשלטונות. מאחורי העדות שזוכות לקבל את הפירמנים עמדו מעצמות כגון צרפת מאחורי הקתולים, האימפריה הרוסית מאחורי האורתודוקסים, והארמנים בעלי ההון באיסטנבול תמכו בעדה הארמנית. העדות שהיו פחות חזקות מבחינה פוליטית, ועניות יותר נדחקו מכנסיית הקבר או זכויותיהם בה צומצמו. כך נעלמו משם כליל הנסטוריאנים, האתיופים נדחקו לגג, על אף שבעבר היו בידיהם נכסים חשובים כגון חלקים מהגולגולתא, לסורים נותרה קפלה שלא ברור כלל האם היא שייכת להם, ולקופטים אתר מרכזי אחד מאחורי האדיקולה ושלושה חדרים. ב-1690 קיבלו הלטינים את הזכויות המפליגות ביותר בכנסיית הקבר, ונמסרו להם שתי הכיפות של הכנסייה, הרוטונדה, הגולגולתא, אבן המשיחה, כלאו של ישו וחצר הכנסייה. הפירמן אושר מחדש ב-1740 כאשר הצרפתים קיבלו את החסות על הקתולים. בהסכם הקפיטולציות שנחתם עם הטורקים הם קיבלו גם את קשתות הבתולה. המצב התהפך תוך זמן קצר. ב-1757 קיבלו היוונים את מרבית הזכויות בכנסיית הקבר בעקבות כניעה עות'מאנית ללחץ רוסי. מאז מנסים הקתולים לחזור ל"תור הזהב" של 1740. הפירמן של 1757 שימש כבסיס לפירמן שפורסם ב-1852 ובו הוחלט על סטטוס קוו, כלומר על מצב קבוע ובלתי משתנה בחלוקת נכסי הכנסייה בין העדות השונות. הסטטוס קוו קבע לא רק את הבעלות על הנכסים בתוך הכנסייה, אלא את אופי ניהול הפולחן וקבע מי יכול לנהל אותו. כך לדוגמה מבין הקתולים רק הפרנציסקנים יכולים לקיים מיסה בכנסיית הקבר, והדבר גם נכון לגבי היוונים אורתודוקסים. רוסים לדוגמה, לא יכולים לנהל מיסה במקום, על אף שהרוסים היו אלו שתמכו ביוונים במשך שנים, ובזכותם קיבלו היוונים פעמים רבות את הפירמנים לטובתם.

האזורים העיקריים המצויים במחלוקת מאז הם קפלת ניקודימוס המצויה במחלוקת בין הארמנים לסורים, אזור קשתות הבתולה המצוי במחלוקת בין היוונים לקתולים ואזור הגג של כנסיית הקבר, דיר-אל-סולטאן, הנתון במחלוקת בין הקופטים לבין האתיופים.^[30]

הסכסוכים בין העדות

לעתים היו הסכסוכים מתגלעים על זוטות לכאורה, כמו שאלת חזקה על מדרגה זו או אחרת, הזכות לקיום טקס בתאריך זה או אחר, הזכות לשפץ או לבנות חלק בכנסייה וכדומה. לעתים גלשו הסכסוכים לתגרות ידיים, שהסתיימו לא פעם בנפגעים בגוף. למעשה הזכות לתלות איקונות ותמונות או להציב פסלים שייכת בלעדית לעדה לה שייך חלק מהכנסייה. הדבר נכון גם לגבי הניקיון. אשר לשיפוצים רציניים יותר, יש צורך בהסכמת שלוש העדות העיקריות. דוגמאות לחיכוכים על רקע הסטטוס קוו ניתן לראות במדרגה התחתונה ביותר המובילה לקפלת הפרנקים מבחוץ. המדרגות שייכות לקתולים ולכן להם הזכות לנקות את המדרגות; בעוד הפרביס, החצר לפני הכניסה, הוא שטח ששייך לכולם אולם הזכות לנקות אותו שמורה ליוונים אורתודוקסים. ב-1901 הגיעו היוונים והקתולים לתגרת ידיים בעקבות הוויכוח על הזכות לנקות את המדרגה התחתונה, שלא לגמרי ברור האם היא מהווה חלק מהמדרגות או חלק מהחצר. הבעיה נפתרה לאחר שהקתולים הורשו לנקות את המדרגה באופן יום יומי עם שחר והיוונים מדי פעם יחד עם החצר כולה.^[31]

דוגמה נוספת לאבסורד אליו הובילו הסכמי הסטטוס קוו היא בסולם העץ הניצב ליד חלון בקומה השנייה של הכניסה. הסולם שייך לארמנים, ושימש ליציאת הנזירים, כאשר הכנסייה הייתה נעולה, כדי לזרוק משם סל הקשור בחבל ולקבל אוכל (על פתיחת הכנסייה היו צריכים לשלם מס עד הכיבוש המצרי של המאה ה-19). על אף שכיום הכנסייה פתוחה באופן מתמיד ואין לנזירים שום בעיה להצטייד, לא מסכימים הארמנים לוותר על הזכות שלהם להציב את הסולם באתרו, על אף שהדבר מעורר פעמים רבות לעג מצד מבקרים ומורי דרך. חשוב עם זאת להבין, כי במצב הנתון העדות מרגישות מאוימות, וכל מצב ארעי ושינוי ארעי יכול להפוך לשינוי קבוע, כפי שמדגים זאת הוויכוח בדיר אל סולטאן בין הקופטים לאתיופים.

הוויכוח בין הקופטים לאתיופים על דיר אל סולטאן

המחלוקת בין הקופטים לאתיופים על השליטה בדיר אל סולטאן ושתי הכנסיות, קפלת מיכאל הקדוש וקפלת ארבע החיות, נטושה זה דורות רבים. שתי הקפלות מקשרות בין דיר אל סולטאן לבין החצר של כנסיית הקבר. קיום השליטה בפועל במעבר ובקפלות נעשה על ידי קביעת מנעולים בפתחי המעבר משני צדדיו והחזקת המפתחות המשמשים לפתיחתם וסגירתם.

מאז המאה ה-16 אין לאתיופים מקום פולחן משלהם בכנסיית הקבר הקדוש, אך הם טוענים לזכויות חזקה בלעדיות במנזר הסולטאן, שם נמצאים מעונות הנזירים האתיופיים. הכל מכירים בזכותם של בני עדה זו לערוך בימי חג הפסחא תהלוכה ותפילה בציבור על גג המנזר הזה; וכך הם נוהגים לעשות מדי שנה בשנה. בנוגע לשתי הקפלות הנדונות, טוענים האתיופים לזכויות חזקה ופולחן בלעדיות, שהן עתיקות יומין; כי בתקופות שונות הם החזיקו בהן והתפללו שם, אך לטענת האתיופים, במאה ה-19 הצליחו הקופטים להשתלט עליהן בכוח הזרוע ובעזרת השלטון העות'מאני, שהיה עוין לאתיופים בשל אי-היותם נתינים עותמאניים. הכנסיות הקופטית והאתיופית, שתיהן כנסיות של הדת הנוצרית, המחזיקות באמונה המונופיזיטית ולא עוד, אלא הכנסייה האתיופית הייתה במקורה "כנסיית-בת" של הפטריארכיה הקופטית במצרים (למעשה עד אמצע המאה העשרים לא יכלו האתיופים להסמיך כמרים ובישופים משלהם).

בשנת 1838 פרצה מגפה גדולה בירושלים ולפי המסופר, נספו בה כל הנזירים האתיופים. בגלל עניין זה (אומרים האתיופים), ותודות לתמיכת השלטון של איברהים פאשה המצרי, שהחזיק אז בירושלים, הצליחו הקופטים להשתלט על מנזר הסולטאן ועל הקפלות של ארבע החיות ומיכאל הקדוש. בהזדמנות זו שרפו הקופטים את הספרייה והארכיון של האתיופים, לטענתם בשל החשש להדבקות, ולכן אין בידי האתיופים את המסמכים הדרושים להוכחת טענתם. אולם, בשנים הבאות הגיעו נזירים אתיופים לארץ וחזרו להתגורר במנזר הסולטאן, ואז נתחדש המאבק בין שתי העדות בגין זכויות החזקה במנזר הסולטאן. קיימו הקופטים בידיהם את השליטה במנזר הסולטאן, לרבות שתי הקפלות, והם התייחסו אל האתיופים כאל מי שנמצאים שם בחסדם וכאורחיהם. עם זאת, לא מנעו אותם מלהתפלל בקפלה של ארבע החיות. בשנת 1889 ביקשו הקופטים להרוס את הקיר הצפוני של מנזר הסולטאן, במטרה להרחיב את השער הצפוני. האתיופים התנגדו לביצוע השינויים האלה, ואז אסר השלטון העותמאני על הריסת הקיר בנימוק, שאין לשנות את הסטטוס קוו. עניין זה עורר את חמת הקופטים והם מנעו מהאתיופים לבוא עוד לקפלה של ארבע החיות ולהתפלל שם. כזה היה מצב הדברים ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה - לאמור: הקופטים הם שקיימו בידיהם את השליטה בנשוא המריבה, ואילו לאתיופים לא הייתה שם דריסת רגל בזמן ההוא. המצב הזה גם המשיך להתקיים כל ימי המנדט. עם זאת, לא אמרו האתיופים נואש ולא חדלו מעולם לטעון לזכויות-חזקה בלעדיות בנשוא המריבה הנ"ל ולתבוע אותן.

מצב הדברים האמור הוסיף להתקיים עד ערב מלחמת ששת הימים, שבה עברה לידי מדינת ישראל השליטה בשטח שבו נמצא הקומפלקס של כנסיית הקבר הקדוש ומנזר הסולטאן. חג הפסחא של שנת 1969 חל ב-12 באפריל, והאתיופים ערכו את חגיגתם הדתית על גג מנזר הסולטאן. בהתאם למצופה על-ידם, נוכחו בחגיגה אורחים רמי מעלה מאתיופיה ונכבדים מוזמנים אחרים, ולפיכך הציבו האתיופים ברחבת המנזר תאורה חשמלית. עניין זה עורר מיד את רוגזם של הקופטים, שראו בו משום הפרת הסטטוס קוו, והם המטירו אבנים על האתיופים החוגגים, מתוך חלונות המנזר שלהם, החולש מצד צפון-מזרח על חצר מנזר הסולטאן, וכמה אנשים נפצעו. המשטרה נאלצה אז להתערב ולהשתמש בכוח לשם פיזור התוקפים והשלטת הסדר. לצורך זה, תפסו אנשי המשטרה, באורח ארעי, את חדרי המנזר הקופטי. רק כעבור שעה שקטה המהומה וניתן לאתיופים להמשיך בטקס החגיגה שלהם.

חגיגות הפסחא של שנת 1970 עמדו להתחיל אצל הקופטים והאתיופים ב-25 באפריל. לקראת החגיגות נשלחו לשר הדתות מכתב ושני מברקים, בהם הוזכרה התקרית של השנה הקודמת ונתבע מהשלטונות לנקוט אמצעים מתאימים, שיהיה בהם כדי להבטיח את שמירת הסטטוס קוו ומניעת "שפיכות דמים". אחד המברקים נשלח גם לשרי ממשלה אחרים ובהם שר המשטרה. אכן, למודת ניסיון מהתקרית שאירעה בשנת 1969, הציבה המשטרה כוח משטרתי גדול במקום מנזר הסולטאן ובסביבתו ועל הגגות הסובבים, כולל הגג של מנזר הקופטים; כל זה על-מנת למנוע המטרת אבנים (כפי שקרה בפעם הקודמת), ומגע אלים בין שתי העדות, וכדי להבטיח שבזמן מעבר התהלוכות ועריכת הטקסים יקוים הסדר הטוב ולא יופרע שלום הציבור. בלילה ההוא ערכו האתיופים ברחבת מנזר הסולטאן את חגיגתם הדתית וזו עברה בשקט וללא הפרעה, ונסתיימה בשעה אחת-עשרה. בחצות הלילה החלה תהלוכת הקופטים ברחבה הנ"ל ואף היא עברה שם בשלום, והמשיכה דרכה במעבר הנדון עד שהגיעה לכנסיית הקבר קדוש. והנה, בעוד הקופטים עומדים ומתפללים בכנסיית הקבר הקדוש ניצלו האתיופים את ההזדמנות והחליפו את המנעולים הקבועים בפתחי המעבר משני הצדדים. הדבר נודע מיד למוטראן הקופטי האורתודוקסי והוא הורה לאחד הכמרים הקופטים לגשת לדיר אל סולטאן, לוודא את הידיעה ולאחוז בצעדים, אם יהיה צורך, כדי לשים קץ להסגת-הגבול של האתיופים. אולם, בעת שהגיע הכומר לפתח המעבר, לא הרשו לו השוטרים להתקרב. בינתיים הפסיקו הקופטים את תפילתם בכנסיית הקבר הקדוש ואחדים מהנזירים הקופטים הלכו למנזר הסולטאן דרך סמטאות השוק אך גם להם לא ניתן על ידי השוטרים להתקרב לפתח המעבר. כל הניסיונות שעשה המוטראן לאחר חצות הלילה, ובשעות הבוקר של המחרת (26.4.70), להתקשר עם שר המשטרה והמפקדים הבכירים של המשטרה, לא נשאו פרי. באותו יום (26.4.70) פנה המוטראן במברקים לשרי הדתות והמשטרה וביקש שיפעלו כדי להחזיר לקופטים את החזקה בנשוא המריבה. במברקו לשר המשטרה גם התלונן שפלישת האתיופים לשם נעשתה "בעזרתה המזוינת" של המשטרה.

כעבור שלושה ימים עתרו הקופטים לבג"ץ וזה דן בעתירה, העביר ביקורת קשה על התנהלות המשטרה, והסכים כי הצדק עם הקופטים. עם זאת, כיוון שעל פי חוקי הסטטוס קוו רק הריבון רשאי להחליט בנושא כנסיית הקבר ולא בית המשפט, המליץ בג"ץ להמליץ לממשלת ישראל להקים ועדה בנושא שתפתור את הבעיה. "הצו-על-תנאי ייעשה מוחלט נגד המשיב מס' 1 במובן הסעד שנתבקש לגביו ואשר תכנו הובא לעיל. אולם, ביצוע הצו המוחלט יעוכב עד ליום 6 באפריל 1971, כדי לאפשר לממשלה, אם תמצא לנכון, להשתמש בסמכותה - הנתונה בידה בכל עת - ולטפל בסכסוך המהותי הנדון בכל דרך שתיראה לה. ברור, כי במקרה כזה תוכל הממשלה להוציא, בכל עת, צווי-ביניים לצדדים, לצורך קביעת הסדר ארעי של ההחזקה, שיחול עד שהסכסוך יוכרע או יוסדר באופן סופי." ועדות קמו ונפלו, ומאז עברו ארבעים שנה ונכון לעכשיו הקפלות עדיין בידי האתיופים דה פקטו, אם כי לא נעשתה שום החלטה חוקית להעביר אותן לידיהם באופן רשמי.^[32]

חלוקת שעות הפולחן בין העדות השונות

ב-23:00 היוונים מקיימים תפילה בקבר עד 2:30-3:00 לפנות בוקר. בעת התפילה הם נעים בין הקתוליקון לקבר. לאחר מכן הם מעבירים את הקבר לארמנים שמחזיקים בו עד השעה 4:30. ב-4:30 הקבר עובר לרשות הקתולים שמקיימים שם מיסה עד 07:45. לקתולים מותר לנהל מיסה אחת עם שירה ואורגן ביום, והם יכולים להחליט מתי הם עושים זאת. גם ליוונים ולארמנים זכות למיסה מושרת אחת. ב-7:45 הקבר עובר ליוונים שב-08:00 בבוקר מתחילים לשמור על הקבר. ב-13:00 בצהרים יש הקטרה ואחריה תהלוכה יומית של הקתולים המתחילה ב-16:00. הם מקיפים את הכנסייה ונכנסים ב-16:45 לתוך הקבר. היווני השומר על הקבר שב לאחר שהקתולים יוצאים ממנו. סביב 19:00 בקיץ ו-20:00 בחורף הכנסייה נסגרת ואז היוונים והארמנים ממלאים את המנורות ומנקים. שוב חוזרים לתפילה ב-23:00 בלילה וחוזר חלילה. בתקופות החגים יש ימים יוצאי דופן. כך לדוגמה ביום חמישי הקדוש מקבלים הקתולים את הקבר ליום שלם ומעבירים אותו ליוונים רק ביום שישי.

ההקטרה של הכנסייה עוברת בכל האתרים החשובים של הכנסייה: קבר, אבן המשיחה, גולגולתא, קפלת מציאת הצלב וכלל החלל המשותף של הכנסייה. את ההקטרה מתחילים היוונים, אחריהם הארמנים ומסיימים הקופטים והיא מתבצעת בכל יום פעמיים: באחת בצהרים ובאחת עשרה בלילה.

טקס האש הקדושה

ערך מורחב – שבת האור

בשבת האור, שבת הפסחא, חוגגות העדות האורתודוקסיות בכנסיית הקבר את טקס האש הקדושה. במאה הרביעית יש תיאורים של הוצאת אור מקברו של ישו, ביטוי לתחייה. עם זאת דומה כי מדובר בטקס ליטורגי רגיל כפי שבכל כנסיות העולם מדליקים את נר הפסחא. החל מהמאה התשיעית מגיעים לירושלים אנשים בציפייה לראות לא ליטורגיה רגילה של התחייה אלא נס. אחת האפשרויות שדווקא תחת שלטון האסלאם הטקס הזה הפך להצהרה. אלוהים נתן למוסלמים לכבוש את העיר והמרחב אבל את האור מהשמים הוא נתן לנוצרים. על פי האמונה הרווחת מדובר בנס מתחדש המתקיים פעם בשנה. המנורות באדיקולה ביום זה מכובות והאש הקדושה יורדת מהשמים. האש הקדושה מחולקת מהאדיקולה למאמינים שנושאים אותה איתם לארצות הניכר. הטקס שהלך והתגבש בהדרגה בסופו של דבר נדחה על ידי הקתולים. הקתולים שהיו שותפים נלהבים בטקס בתקופה הצלבנית, החליטו, סביב 1240, שזו אמונה תפלה, והוא נותר בידי הכנסיות המזרחיות ומשתף את רובן.

באותו היום בבוקר פותח את דלתות כנסיית הקבר הפטריארך הארמני. הפטריארך היווני האורתודוקסי נכנס ויושב בקתוליקון ומחכה שיבואו אליו בישוף ארמני, נציגים קופטים ונציגים סורים, ינשקו לו את היד ואז אפשר יהיה להמשיך בטקס. האתיופים לא משתתפים בטקס מאחר שאיבדו את הזכויות שלהם. לכל עדה מקום משלה בזמן הטקס: ליוונים, לארמים לסורים ולקופטים. הכנסייה מחולקת על ידי המשטרה שהקהל יוכל לעמוד במקומות שלו. ברגע מסוים הפטריארך האורתודוקסי עושה תהלוכה שלוש פעמים מסביב לקבר הקדוש תוך כדי שירה, לאחר מכן מוריד את המירטה והפאליום ונכנס לקבר ואחריו נכנס בישוף ארמני. לאחר שנכנסים פנימה והדלת נסגרת. הפטריארך היווני והבישוף הארמני נכנסים לתוך האדיקולה הפטריארך היווני נכנס לתוך קפלת הקבר הפנימית והבישוף הארמני מחכה בקפלת המלאך לאחר מכן הפטריארך יוצא והארמני נכנס ולאחר מכן מחלקים את האש הקדושה, שעל פי האמונה העממית איננה שורפת בדקות הראשונות, לקהל המאמינים. היוונים מוציאים את האש מחלון אובאלי בחלק הצפוני של האדיקולה למאמיניהם והארמנים מהחלון הדרומי. לאחר שהפטריארך היווני יוצא מהאדיקולה נכנסים לשם נציג קופטי ונציג סורי שמקבלים את האש הקדושה בתוך האדיקולה. הפטריארך מלווה בבישוף הארמני מוציא לפיד בוער החוצה בעוד המאמינים מדליקים מהאש הקדושה 33 נרות המאוגדים לכדי נר אחד (33 נרות כיוון שבמסורת הנוצרית ישו היה בן 33 בעת צליבתו).

• 

  "סולם הסטטוס קוו" בשנת 1856 (יש להגדיל את התמונה על ידי לחיצה)

• 

  "סולם הסטטוס קוו" באפריל 2006

• 

  אבן המשיחה עליה טוהרה גופת ישו. לוח האבן האדום החיצוני מגן על האבן מתחתיו המזוהה עם האבן המקורית. יש המאמינים בתכונות הריפוי שלה, ולכן שופכים עליה מים ואוגרים אותם.

• 

  צליינים בתוך קפלת המלאך, בכניסה לחלק הפנימי של האדיקולה-קפלת קברו של ישו.

• 

  ציור קיר משנת 1990 הבנוי מאבני פסיפס. נמצא ממול ל"אבן המשיחה". מריה, אמו של ישו ליד ראשו בבגדי אבל סגולים, מחזיק בידו של ישו תלמידו האהוב המזוהה עם יוחנן, לרגלי ישו לבוש באדום יוסף הרמתי.

• 

  החזית הדרומית של הכנסייה במבט מ"תצפית הגגות" ברובע היהודי

• 

  גרפיטי עתיק של פיירו ונדרמיני (Piero Vendramini) מוונציה, מה-08 ביולי 1384 על עמוד מרכזי משמאל לכניסה לכנסייה

• 

  האדיקולה (היכלית הקבר)

ראו גם

• מערת הקבורה של ישו
• גן הקבר
• ויה דולורוזה
• כנסיית הקבר הקדוש החדש

לקריאה נוספת

• יעל ישראלי (עורכת), ערש הנצרות, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2000
• אורה לימור, מסעות ארץ הקודש, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1998

מאמרים

• גדעון אבני, יוחנן (ג'ון) זליגמן, בין הר הבית לכנסיית הקבר - מעורבות ארכאולוגית במקומות הקדושים בירושלים, בתוך: מיכאל פייגה; צבי שילוני (עורכים), קרדום לחפור בו, ארכאולוגיה ולאומיות בארץ ישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008, עמ' 105-79
• יוחנן ג'ון זליגמן וגדעון אבני, חפירות ומחקרים חדשים במתחם כנסיית הקבר, קדמוניות, ירושלים, חוברת 2 (122) תשס"ב, עמ' 124-119
• יאיר טלמור, "בין קבר ישו ל'כנסיית מרים החדשה': שינויים תאולוגיים והשתקפותם במרחב הדתי בירושלים הביזנטית", בתוך: אייל ברוך, איילת לוי-רייפר ואברהם פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ הארבעה-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת גן, 2008, עמ' 237-225
• לאה די סגני, "ממצאים אפיגרפים חושפים פרקים חדשים בתולדות כנסיית הקבר במאה השישית", בתוך: אייל ברוך, אברהם פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ השנים-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת-גן, 2006, עמ' 164-157

• נעמי פויכטונגר, "אמפולות המתכת מירושלים מסוף המאה השישית", בתוך: דוד יעקבי ויורם צפריר (עורכים), יהודים, שומרונים ונוצרים בארץ-ישראל הביזאנטית, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1988, עמ' 53-27
• יוסף פטריך, כנסיית הקבר: תולדותיה ומרכיביה הארכיטקטוניים, בתוך: ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית 638-70, יורם צפריר (עורך), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1999, עמ' 353-381
• איוון פרידמן, ההולכים בדרך הקבר הקדוש: צליינים בצילם של צליינים, בתוך: אבירי ארץ הקודש, ממלכת ירושלים הצלבנית, סילביה רוזנברג (עורך), מוזיאון ישראל, ירושלים, 1999, עמ' 92-86
• אלי שילר, "אתרי כנסיית הקבר", אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, חוברת מס' 42-42א, נובמבר 1985, עמ' 115-61

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כנסיית הקבר

• אילן שפירא, סיור בכנסיית הקבר באתר 02net
• כנסיית הקבר בפורטל תמונות ירושלים
• על ההיסטוריה של כנסיית הקבר מתוך אתר מוזיאון ישראל
• טקסי הלילה בכנסיית הקבר
• אתר הכנסייה הפטריארכיה היוונית, המכיל גם מידע רב על הכנסייה (באנגלית)
• "Church of the Holy Sepulchre, Jerusalem", אתר צליינות נוצרי (באנגלית)
• ‫יהונתן ליס, סכנת התמוטטות בכנסיית הקבר, סכסוכים פנימיים מונעים שיפוצה, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2008‬
• ‫ניר חסון, הסכסוך על המרתף מתחת לכנסיית הקבר, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2009‬
• עמי מיטב, בעיר העתיקה אסור להזיז גם סורג ברזל חלוד, באתר סרוגים, 16 באוגוסט 2011

הערות שוליים