כתבים מן המרתף (ספר)
כתבים מן המרתף (ברוסית: Записки из подполья; מתורגם גם ככתבים מן המחתרת או כתבי העולם התחתון) הוא רומן פילוסופי מאת פיודור דוסטויבסקי שיצא לאור ב-1864.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | פיודור דוסטויבסקי |
| שפת המקור | רוסית |
| סוגה | רומן פילוסופי |
| מקום התרחשות |
סנקט פטרבורג  |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1864 |
  | |
הרומן נכתב כקטע מתוך זיכרונות מטושטשים של הגיבור המר, המבודד, חסר השם (המכונה בדרך כלל איש המחתרת), שהוא עובד ציבור בדימוס המתגורר בסנקט פטרבורג. החלק הראשון של הסיפור מסופר בצורת מונולוג על תיעוד הגותו מתוך יומנו של "איש המחתרת" והחלק השני שנקרא "בהקשר השלג הרטוב" מתאר אירועים מסוימים שמציגים את איש המחתרת ואת התממשות הגותו.
הרומן נחשב בעיניי רבים כאחד הרומנים האקזיסטנציאליסטיים הראשונים.
תקציר הספר עריכה
לרומן יש שני חלקים.
חלק 1: "מתחת לאדמה - במרתף" עריכה
החלק הראשון משמש כמעין כניסה למוחו המבולבל של איש המחתרת והוא מחולק לתשעה פרקים. ההקדמה מציגה מספר חידות שפתרונן נלמד ומתפתח עוד יותר עם המשך הסיפור. פרקים 2, 3 ו -4 עוסקים בסבל ובעונג הלא רציונלי של הכותב. פרקים 5 ו-6 דנים בתנודות המוסריות והאינטלקטואליות שהוא מרגיש יחד עם חוסר הביטחון שלו לגבי ביצוע פעולות. פרקים 7, 8 ו-9 עוסקים בגבולות ההיגיון האנושי ושני הפרקים האחרונים הם מעין סיכום ומעבר לחלק 2.
תשוקתו של איש המחתרת לאושר מתבטאת בכאב פיזי בכבד ובכאב שיניים. הוא מזכיר שהחברה האוטופית אליה יש לשאוף מסירה את הסבל והכאב, אבל בפועל האדם חפץ בסבל וכאב וזקוק להם כדי להיות מאושר. לדבריו, הסרת הכאב והסבל תיקח איתה גם את חירותו של האדם. הוא אומר שהאכזריות של החברה גורמת לבני אדם להיאנח מכאב רק כדי להפיץ את סבלם לאחרים. הוא מציג את הפרנויה שלו עד כדי כך שהוא אינו מסוגל להסתכל לעמיתיו בעיניים.
הבעיה העיקרית מבחינת איש המחתרת היא שאחרי כל המסע האינטלקטואלי הוא הגיע לנקודה של חוסר ודאות.
שלא כמו רוב האנשים שבדרך כלל פועלים מתוך נקמה כי הם מאמינים שהצדק הוא העיקר, איש המחתרת מודע לבעיותיו ומרגיש את הרצון בנקמה, אבל הוא מוצא אותה לא מוסרית; הדיסוננס מוביל לעלבון כלפי המעשה עצמו בנסיבותיו הנלוות. הוא מרגיש כי אחרים כמותו קיימים אך הוא מתרכז ללא הרף על הקנטרנות שלו במקום על פעולות שיסייעו לו למנוע את הבעיות מהן הוא סובל. איש המחתרת אפילו מודה שהוא מעדיף להיות לא פעיל מתוך עצלות. בעיני הקורא יש לאיש המחתרת אישיות סותרת, משום שהוא מעניק לקורא מושגים הראויים לשבח, אך פועל בניגוד אליהם.
החלק הראשון נותן גם ביקורת חריפה על הדטרמיניזם ועל ניסיונות אינטלקטואליים להגדיר את הפעולה וההתנהגות האנושית על ידי הגיונות שאיש המחתרת קורא להם במונחים מתמטיתיים: פעמיים-שתיים שווה ארבע. הוא קובע כי למרות הניסיון של האנושות ליצור את "ארמון הקריסטל", התייחסות לסמל המפורסם של אוטופיזם, לא ניתן למנוע את העובדה הפשוטה כי כל אחד, בכל עת, יכול להחליט לפעול בצורה שלא עשויה להיחשב כאינטרס אישי; חלקם יעשו זאת רק כדי לאמת את קיומם. איש המחתרת מגחך את סוג האינטרס העצמי הנאור (אגואיזם, אנוכיות) שצ'רנישבסקי הציע כבסיס לחברה האוטופית. המושג של מערכות תרבותיות וחקיקתיות הנשענות על האגואיזם הרציונלי הזה הוא מה שהגיבור מתעב.
בעבודות אחרות, דוסטויבסקי שוב מעמת את המושג רצון חופשי ומצייר טיעון שלילי כדי לעמת את הרצון החופשי מול דטרמיניזם. כתבים מן המחתרת מסמן את נקודת ההתחלה של דוסטויבסקי בעיסוק הפסיכולוגי והסוציולוגי.
חלק 2: "בהקשר השלג רטוב" עריכה
החלק השני הוא בסגנון סיפורי והוא מורכב משלושה חלקים עיקריים שמובילים לתת התודעה של האדם.
החלק הראשון הוא האובססיה שלו עם קצין אשר לעיתים קרובות עובר לו ברחוב, לכאורה בלי לשים לב לקיומו. הוא רואה שוטר ברחוב וחושב על דרכים לנקום בו על שלא שם אליו לב. בסופו של דבר, לווה כסף כדי לקנות צווארון בעל מראה יוקרתי למעילו, כדי להיתקל בקצין, ולהראות שהם שווים כבני אדם. מה רבה הפתעתו, שלמרות כל זאת, השוטר לא שם לב שזה בכלל קרה.
בחלק השני איש המחתרת נוסע לארוחת ערב עם כמה חברים ותיקים מבית הספר. איש המחתרת שנא אותם כאשר הוא היה צעיר, אבל אחרי מפגש אקראי עם אחד מהם הוא מחליט לפגוש אותם וקובע את המקום. הם לא מצליחים לעדכן אותו בזמן על השעה שהתנתה מחמש לשש, אז הוא מגיע מוקדם. הוא נכנס לוויכוח עם ארבעה מהם לאחר זמן קצר, ומצהיר בפני כל על שנאתו. בסוף, הם יוצאים בלעדיו לבית בושת. הוא מגיע לבית הבושת כדי לדבר איתם על שאירע אך הם כבר פרשו עם פרוצות לחדרים אחרים. בכעסו הוא נתקל בליזה, פרוצה צעירה, איתה הוא נכנס למיטה.
הסיפור ממשיך בסצנה שך ליזה ואיש המחתרת ששוכבים בשקט בחושך יחד. בשיחתם איש המחתרת מתעמת עם ליזה בנוגע למחשבות על עתידה, בהתחלה היא לא מתרגשת, אבל אחרי שהוא מאתגר את חלומותיה האוטופיים האינדיבידואליים (בדומה ללעג של "ארמון הקריסטל" בחלק הראשון), היא מבינה בסופו של דבר את מצבה של עמדתה איך היא תהפוך אט אט חסרת תועלת ותרד עוד ועוד, עד שלא תרצה לחיות עוד. המחשבה על מוות כזה, מוות מחפיר מאוד מביאה אותה לגבש את עמדתה החדשה.
אחרי זה, היא מנסה להתגבר על הפחד שלה ומגיעה לדירה שלו לאחר שהצטייר בעיניה כ-"גיבור". באמצע ויכוח עם המשרתת שלו, היא מגיעה. בכעסו הוא מקלל אותה ואומר שהוא צוחק עליה וחוזר על האמת על מעמדה האומלל. לקראת סוף כעסו הוא מתפרץ בדמעות ואומר שהוא רק מנסה להשתלט עליה ומתוודה על רצונו הפנימי להשפיל אותה. הוא מתחיל למתוח ביקורת על עצמו ומציין כי הוא למעשה מזועזע מהעוני שלו ומובך ממצבו. ליזה מבינה כמה מעורר רחמים הוא ומחבקת אותו ברוך. איש המחתרת זועק "הם - הם לא נותנים לי - אני - אני לא יכול להיות טוב!".
אחרי כל זה, הוא עדיין מתנהג בצורה נוראית כלפיה, ולפני שהיא עוזבת הוא דוחף לה שטר של חמישה רובלים בידה, שאותה היא מטילה על השולחן (משתמע כי איש המחתרת עסק בפעילות מינית עם ליזה וכי הכסף הוא פיצוי בשבילה). הוא מנסה לתפוס אותה כשהיא יוצאת לרחוב אבל לא מצליח למצוא אותה ולא שומע ממנה שוב. הוא מנסה לעצור את הכאב בלבו על ידי "הפנטזיה", "והאם זה לא טוב יותר, לא יהיה יותר טוב?... עלבון - אחרי הכל, זה טיהור, זה התודעה הכי כואבת, כואבת! מחר הייתי מטמא את נשמתה ומעייף את לבה, אבל עכשיו העלבון לעולם לא ימות בה, וגם אם היא תדחה את הזוהמה הממתינה לה, העלבון ירים אותה, היא תנקה אותה..."
המשפטים האחרונים הם ציטוט של דברים שנאמרו בחלק הראשון. והכל נגמר עם הערה מאת המחבר כי בעוד היה ראוי להכתב עוד הרבה, "נראה כי אולי נעצור כאן."
