לאמו
לאמו (סוואהילי Lamu) היא עיר בדרום מזרח קניה השוכנת על האי לאמו באוקיינוס ההודי, כ-250 ק"מ מצפון למומבסה. בלאמו התגוררו 12,839 איש בשנת 1999, ועיקר פרנסתם הייתה על הדיג והתיירות.
 | |||||||||
| מראה כללי | |||||||||
| מדינה / טריטוריה |
 קניה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מחוז | לאמו | ||||||||
| שטח | 0.37 קמ"ר | ||||||||
| גובה | 15 מטרים | ||||||||
| אוכלוסייה | | ||||||||
| ‑ בעיר | 12,839 (1999) | ||||||||
| קואורדינטות | 2°16′04″S 40°54′06″E / 2.2677°S 40.9017°E | ||||||||
| אזור זמן | UTC +3 | ||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
| |||||||||
העיר מייצגת את התרבות הסוואהילית שהיא בעיקרה תוצר של מפגש תרבות הבנטו עם התרבויות הערבית, הפרסית ההודית והאירופית, והיא הוכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 2001.
היסטוריה עריכה
שורשיה של העיר לאמו מגיעים למאה ה-12 אך האזור היה מיושב קודם לכן. במאה ה-13 התקיימו במקום שני יישובים מוקפים בחומה, האחד מדרום לעיר הנוכחית והאחר מצפון לה. במאה ה-15 כבר תוארה לאמו כעיר גדולה שבה יושב קאדי, והיא החלה להתפתח מהרבעים בנויי האבן פנגהארי (Pangahari) ויומבה (Yumbe) בצפון, ולאחר מכן התפשטה דרומה אל מקומאני (Mkomani). תושבי העיר שימשו כסוחרים מתווכים בין האוכלוסייה בפנים היבשת לבין הסוחרים מחצי האי ערב ומהמזרח הרחוק. דרך העיר יוצאו שנהב ועץ בתמורה לתבלינים, בדים וחרסינה.
ב-1506 פלשו הפורטוגזים לעיר והחלו לשלוט בדרכי המסחר. כתוצאה מכך החלה לאמו לשקוע, ותושבי העיר התמרדו אך המרד דוכא בידי הפורטוגזים. ב-1652 חשה סולטנות עומאן לעזרתה של העיר, והפורטוגזים גורשו ממנה באופן סופי ב-1698. תחת חסות העומאנים שב המסחר בעיר והתפתח שוב, והעיר הייתה למרכז סחר בעבדים אשר עבדו במטעיה. החל ב-1744 נתגלעה יריבות בין לאמו לבין מומבסה והעיר בוצרה ומצודת לאמו נבנתה בתחילת המאה ה-19. בשנת 1840 העביר סולטאן עומאן את בירתו ממוסקט לסטון טאון בזנזיבר ולאמו שהחלה לצבור חשיבות כמרכז דתי מוסלמי, הייתה לחלק מסולטנות זנזיבר.
החל ב-1890 השתלטו הבריטים על חופה של קניה דהיום, ועם חלוקת אפריקה המזרחית הבריטית (British East Africa) לנפות הייתה לאמו לבירתה של נפה שנשאה את שמה. בתקופה זו ידעה העיר תנופת בנייה לאורך חוף הים, אך סלילת מסילת הרכבת ממומבסה לניירובי ב-1901, והפיכתה של האחרונה למרכז השלטוני בקולוניה, הביאו לשקיעה הדרגתית של העיר שהתעצמה עקב ביטול העבדות באופן סופי ואובדן כוח העבודה הזול.
לאחר שקניה זכתה בעצמאותה ב-1963, אישרה הממשלה לארגון אונסק"ו לערוך סקר מקיף בעיר ולאמו הוכרזה כמונומנט לאומי ב-1974. בשנת 2001 הוכרזה לאמו גם כאתר מורשת עולמית.
אתרי העיר עריכה
העיר מחולקת ל-36 רבעים ששטחם הכולל 370 דונם. אלה ערוכים בשני חלקים נבדלים - האחד בנוי מאבן חרסית בשטח של 21 הקטאר, והאחר מאבן ושטחו כ-15.6 הקטאר.
עיר האבן מחולקת לשלושה חלקים - פנגהארי, יומבה ומקומאני שבו כ-400 מבנים. חלק זה של העיר העתיקה שנבנה במהלך המאה ה-18 נחשב למעניין בחלקיה, והוא מאופיין ברחובות צרים ובבתים בני שתיים עד שלוש קומות. קירות הבתים מגיעים לרוחב של 40 עד 60 ס"מ וקבועות בהם דלתות עץ חרוטות האופייניות לעיר. לבתים אלה מרפסת כניסה המכונה "דקה" (Daka) שלה מבואה פנימית הקרויה "טקני" (Tekani). פנים הבתים ערוך סביב חצרות קטנות ("קיוואנדה" - Kiwanda) וגלריות פתוחות ("מיסאנה" - Misana). מצודת לאמו נבנתה בין 1813 ו-1821 בפינה הדרומית של העיר העתיקה. המצודה בנויה סביב חצר פנימית המשמשת היום כמוקד קהילתי בעיר ונערכות בה חתונות, פגישות והצגות תיאטרון. בניית המצודה עודד את התפתחותה של העיר ובניית בתים חדשים לאורך חוף הים במהלך המאה ה-19, ואלה מאופיינים במרפסות קדמיות.
חלקה של העיר העשוי אבן חרסית משתרע מדרום למצודה ומשמש למגורים כמעט לחלוטין. בתים אלה נבנו באופן ספונטני וללא תכנון, ובמחצית השנייה של המאה ה-20, ובמיוחד לאחר שתי שריפות שאירעו ב-1962 וב-1981, הפכו במקרים רבים למבני קבע עשויים בטון ומכוסים בגגות ברזל.
