לבבות דקל
לבבות דקל (או קורא) הוא השם שניתן לחלק בעצי דקל מסוימים, הנמצא במרכז תחתית הגזע של העץ, ומשמש במטבחה של אמריקה המרכזית כמרכיב בהכנת סלטים. בארצות המערב מוכָּרים לבבות הדקל בצורתם המשומרת. טעמם מזכיר שילוב של ארטישוק (חֻרְשָׁף) ואספרגוס.
סוגי הדקלים מהם ניתן להפיק את הלבבות הם: דקל הקוקוס, דקל ג'קארה, דקל אסאי, דקל סבאל ודקל פופוניה. את הלבבות כורתים מגזע הדקל או מהחוטרים הצומחים בצד הגזע. כריתת הגזע מביאה למותו של הדקל, בעוד שכריתה מבוקרת של החוטרים מאפשרת את המשך גידולו של העץ והפקת לבבות נוספים.
לב הדקל אינו הפרי העיקרי של הדקל, ולכן בהלכה ישנה מחלוקת האם ברכתו היא ברכת בורא פרי האדמה או ברכת שהכל נהיה בדברו.[1]
מינים מתורבתים עריכה
_3.jpg)
עם התפתחות השימוש בלבבות הדקל למאכל ושימורם לשם יצוא, נוצר הצורך למצוא מינים, אשר אחזקתם תהיה נוחה יותר, והטיפול בהם יהיה יותר קל. החוקרים חיפשו מין שניתן יהיה לגדלו בצפיפות ושיוציא חוטרים רבים מגזעו, כדי להאריך את חיי הדקל ולהרבות את התפוקה; ושעליו יהיו פחות קוצניים ודוקרניים, כדי להקל על מלאכת הקטיף.
המין שהגיב לתירבות בצורה הטובה ביותר, היה דקל הפופוניה (שם מדעי: Bactris gasipaes). בניגוד למין הפראי, המין המתורבת הוא חסר קוצים, ניתן לשתול אותו בצפיפות, מגזעו יוצאים עד 40 חוטרים, וקציר סלקטיבי שלהם, שומר על חיי הדקל.
את דקל הפופוניה מגדלים בעיקר בברזיל ובקוסטה ריקה, בהן יש ללבבות הדקל ביקוש מקומי ואף חלק נכבד מהיבול משווק לחו"ל.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ הרב שמואל אליהו, שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ, באתר ישיבה