ליאונרד וארן

זמר אמריקאי
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ליאונרד וארןאנגלית: Leonard Warren; ‏21 באפריל 1911 - 4 במרץ 1960) היה זמר אופרה אמריקאי, בריטון מפורסם, ששמו נקשר במשך שנים רבות עם המטרופוליטן אופרה בניו יורק. זמרת הסופרן רנאטה טבאלדי אמרה על קולו: "היה לו קול רך מאוד, קטיפתי מאוד... הוא היה נפלא, באמת."

ליאונרד וארן
Leonard Warren
לידה 21 באפריל 1911
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 במרץ 1960 (בגיל 48)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Saint Mary's Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1939 עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אופרה עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג קול בריטון עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

וארן נולד בניו יורק כליאונרד וארנהוף, למשפחת מהגרים יהודים מרוסיה. תחילה עבד בעסק הפרוות של אביו ובשנת 1935 הצטרף למקהלה באולם המוזיקה רדיו סיטי. בשנת 1938 נרשם למבחני הקול של המטרופוליטן אופרה. על אף היותו טירון מובהק, כשרונותיו הטבעיים התבלטו בעליל והוא הוחתם ללא דיחוי על חוזה. בקיץ של אותה שנה שלחה אותו המטרופוליטן לאיטליה עם מלגת לימודים.

בשובו לארצות הברית, הופיע לראשונה במטרופוליטן אופרה בשירת קטעים מלה טרוויאטה וליצנים, בקונצרט בניו יורק בנובמבר 1938. הופעת הבכורה הרשמית שלו הייתה בינואר 1939, כששר בתפקיד פאולו ב"סימון בוקנגרה". זמן קצר לאחר זאת חתם על חוזה הקלטות עם חברת RCA ויקטור.

בהמשך שר וארן בסן פרנסיסקו, שיקגו, מקסיקו סיטי ובואנוס איירס. הוא הופיע בלה סקאלה במילאנו בשנת 1953 וב-1958 ערך מסע הופעות בברית המועצות, שנחל הצלחה רבה, אבל במשך רוב הקריירה שלו נשאר בניו יורק ושר במטרופוליטן. בזמן מן הזמנים בתקופה זו המיר את דתו לקתוליות והיה למאמין נלהב ומסור.

וארן שר את טוניו בליצנים, אסקאמיו בכרמן וסקארפיה בטוסקה, אך לעיקר פרסומו זכה כאחד מטובי הפרשנים לתפקידי הבריטון הגדולים של ורדי ומעל לכל התפקיד הראשי בריגולטו, שהונצח בהקלטה של RCA משנת 1950, עם הסופרן ארנה ברגר והטנור יאן פירס, בניצוחו של רנאטו צ'ליני. הייתה זו ההקלטה האופראית המלאה הראשונה, שחברת RCA ויקטור הוציאה בתקליטים אריכי-נגן. עוד שר בתפקיד זה בקונצרט התרמה לטובת הצלב האדום במדיסון סקוור גארדן בניו יורק בשנת 1944, שהעלה רק את המערכה האחרונה של האופרה. יאן פירס שר גם כאן את תפקיד הדוכס, אבל הפעם הייתה זו זינקה מילאנוב ששרה בתפקיד גילדה, ועל התזמורת הסימפונית של רשות השידור הלאומית ניצח ארטורו טוסקניני. הקטע הזה מריגולטו יצא בהמשך על גבי תקליטים ותקליטורים בחברת RCA ויקטור, וכל הקונצרט יצא כעבור שנים באלבום תקליטור כפול, לא-רשמי. שאר הקלטות האופרה המלאות שלו כוללות את לה טרוויאטה עם רוזאנה קארטרי וצ'זארה ואלטי ובניצוח פייר מונטה; ליצנים עם ויקטוריה דה לוס אנחלס, יוסי ביירלינג ורוברט מריל; טוסקה, אאידה והטרובדור, כל אחת מהן עם זינקה מאלינוב ויוסי ביירלינג, הקלטה שנייה של "הטרובדור" עם ידידו וכוכב-המשנה, הטנור ריצ'רד טאקר, בהשתתפות לאונטין פרייס הצעירה בתפקיד ליאונורה, בהופעתה הראשונה במטרופוליטן, ומקבת' של ורדי עם ליאוני ריזאנק וקרלו ברגונצי. יש הקלטות פרטיות שלו כסימון בוקנגרה וכיאגו באותלו של ורדי. כמו כן היה רנאטו באלבום של קטעים מתוך נשף המסכות עם מריאן אנדרסון בתפקיד אולריקה בהופעתה הראשונה במטרופוליטן.

תקדים היסטורי עריכה

וארן השתתף באירוע טלוויזיוני שהיה לאבן דרך היסטורית של ממש בשנת 1948, כששר בתפקיד יאגו בהפקה אופראית מלאה בטלוויזיה של אותלו מאת ורדי, ברשת ABC-TV, בשידור חי מבימת המטרופוליטן אופרה. ראמון ויניה היה אותלו וליצ'ה אלבנזה הייתה דסדמונה. היה זה השידור הראשון המלא של אופרה בטלוויזיה.

מותו הפתאומי עריכה

הופעתו המלאה האחרונה של וארן הייתה בתפקיד סימון בוקנגרה ב-1 במרץ 1960, במטרופוליטן. כעבור שלושה ימים, בהצגת כוחו של גורל עם רנאטה טבאלדי, נפח את נשמתו על הבמה. עדי ראייה, ביניהם רודולף בינג, מספרים, שוארן השלים את האריה של דון קרלו במערכה השלישית, המתחילה במילים Morir, tremenda cosa ("למות, דבר נכבד") והיה אמור לפתוח ארנק חתום, לבחון את תוכנו ולקרוא בקול E salvo, o gioia ("הוא בטוח מרע, איזו שמחה!") ולפצוח בקאבאלטה נמרצת, כשהחל להשתעל ולהשתנק. המילים האחרונות שביטא היו "עזרו לי, עזרו לי!" ואז נפל אפיים ארצה, השתטח על הרצפה ודמם. כעבור דקות ספורות נקבע מותו כתוצאה מאירוע מוחי חמור ושארית ההצגה בוטלה. וארן היה בן ארבעים ושמונה בסך הכל. מותו נתן אותותיו בלוח ההופעות של המטרופוליטן למשך שנים אחדות; הוא שובץ לתפקיד הראשי בהצגת הבכורה של נבוקו במטרופוליטן, שתוכננה לעונת 61–1960.

וארן נודע כמי שאינו מקבל מרות, אדם שניסה תמיד להשליט את רצונו על תפאורנים, מנהלים ואפילו מנצחים בנושאי הפקה, בימוי ומקצבים. היה קשה אתו, העיר פעם חבר לעבודה, אבל היה לו קול נהדר.

בספרו "זמר האופרה האמריקאי" (1997,ISBN 0-385-42174-5) כתב פיטר ג. דייוויס על וארן:

"האיכות העשירה, המעוגלת והבשלה של קולו (של וארן), הקרוב להתפקע בצלילים עיליים מהדהדים, לא הייתה אולי לטעמו של כל אדם, בייחוד אלה המעדיפים מוקד בריטוני צר יותר, ה"מדבר" מהר יותר על התו המושר. אבל על פי כל אמת מידה היה זה קול משוכלל, מפואר, "צליל של המטרופוליטן אופרה", שכמו עטה זוהר וברק מיוחדים במינם כאשר נפתח והתפשט ברוחב לב על פני האולם הגדול. וכמובן, הצלילים העליונים הנינוחים היו תפארתו המיוחדת - כאשר בילה בניחותא עם ידידים נהג וארן לא פעם לפצוח באריות טנור כמו Di quella pira ולהפיק כלאחר יד את הדו הגבוה, שטנורים רבים אינם מגיעים אליו. לו רצה, יכול היה לנצל לתועלתו סגולה קוצרת-תשואות זו, אך מעולם לא עשה זאת.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ליאונרד וארן בוויקישיתוף