ליליאן רוט

ליליאן רוט (באנגלית: Lillian Roth;‏ 13 בדצמבר 1910 – 12 במאי 1980) הייתה זמרת ושחקנית יהודייה-אמריקאית הידועה בעיקר בזכות האוטוביוגרפיה שלה "מחר אזיל דמעה" (I'll cry tomorrow), המתארת את תהליך הגמילה מאלכוהול שעברה.

ליליאן רוט
Lillian Roth

ליליאן בפרסום משנות ה-30
לידה	13 בדצמבר 1910 בוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית
פטירה	12 במאי 1980 (בגיל 69) ניו יורק, מדינת ניו יורק, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1917–1979 (כ־62 שנים)
פרסים והוקרה	כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד
פרופיל ב-IMDb

Down Among the Sugar Cane 1932'

Ain't She Sweet 1933

ביוגרפיה

רוט נולדה בבוסטון כליליאן רוטשטין (Lillian Rutstein) לזוג יהודים אוהבי תיאטרון, שקראו לה ליליאן על שמה של הזמרת ליליאן ראסל.

בהיותה בת שש אמה לקחה אותה לחברת "סרטים חינוכיים" בה נשכרה לשמש מודל לסמל של החברה שהציגה תמונה של ליליאן נושאת את פנס הידע. מיד לאחר מכן החלו רוט ואחותה להופיע בתפקידים זוטרים בסרטים של סמואל גולדווין. באוגוסט 1917 הופיעה רוט בברודוויי וזכתה לביקורות חיוביות שהכתירו אותה ככוכבת הצעירה ביותר בברודוויי. בהמשך הקימה האם את להקת "האחיות רוט" שכללה אותה ואת אחותה הקטנה אן. בתקופה זו הוזמנו האחיות רוט לפגישה עם נשיא ארצות הברית וודרו וילסון. את הלהקה דרבנה בעיקר אמהּ השאפתנית של רוט, שהייתה נחושה כי בתה תהפוך לשחקנית מפורסמת.

ב-1929 חתמה רוט על חוזה בן שבע שנים עם אולפני סרטי פרמאונט והופיעה בסרטים רבים שהפכו אותה לכוכבת בימים ההם. בסופו של דבר עזבה רוט את פאראמונט ועברה לשחק בברודוויי שבניו יורק. בתקופה מסוימת הוצגו במקביל שלוש הפקות שבהם השתתפה.

אך חייה האישים העיבו על הצלחתה. לאחר שאיבדה את אהובה דייוויד, התמכרה רוט לטיפה המרה בעוד כל קרוביה, כולל רופאיה שהיו עדים לסבלה, יעצו לה להמשיך ולשתות דווקא, כדי להקהות את הכאב. בתקופה ההיא לא הייתה מודעות לנזקי האלכוהול.

בהיותה תחת השפעת אלכוהול נישאה רוט למספר בעלים. הם ניצלו אותה, לקחו את כספה, ואחד מהם אף הכה אותה. בפרשה זאת נפתח משפט פומבי, אך רוט ביטלה אותו בעטיה של השפעת האלכוהול שניתן לה בכוונת תחילה על ידי בעלה המכה.

בעקבות המכות והשלכות השימוש באלכוהול הפילה רוט את ילדה והפכה לעקרה. רוט הפסיקה לשחק בסרטים ובברודוויי מסוף שנות ה-30 עד 1953. בשנים אלה הייתה מכורה כבדה לאלכוהול ונתלתה בעיקר בבעליה שניצלו אותה. אל אמהּ הייתה קשורה רוט בעבותות חזקים אשר הובילו אותה לבחור במסלול חיים שנועד להגשים את שאיפותיה של האם.

בשנים אלה הגיעה רוט לשפל המדרגה. לעיתים לנה ברחוב, ובמעט הכסף שעליה בידה להשיג קנתה משקאות משכרים. הרופאים הזהירו אותה שאם לא תפסיק לשתות, ייהרס הכבד שלה. אמה אשפזה אותה במרכז גמילה רפואי, אך כמה חודשים לאחרי שחרורה חזרה רוט לשתות. בשיאם של אותם ימים אף ביצעה ניסיון אובדני.

רוט הצליחה להיגמל שוב בעזרת אגודה בלתי מוכרת בימים ההם - אגודת האלכוהוליסטים האנונימיים. ב-1953 חזרה רוט לחיי הזוהר כשהופיעה בתוכניתו של רלף אדוארדס "אלה הם חייך". היא חזרה אמנם לקריירת הזמרה, אך הופיעה בעיקר בברים, ומדי פעם גם בסרטים ובברודוויי.

על סיפור חייה כתבה רוט ספר הנקרא "מחר אזיל דמעה" (באנגלית: I'll Cry Tomorrow) - שאף הפך לסרט, שבו גולמה דמותה בידי השחקנית סוזן הייוורד. הספר הפך לרב מכר עולמי, ונמכרו יותר משבעה מיליון עותקים ממנו. הספר אף תורגם לכעשרים שפות. ב-1958 פרסמה רוט ספר שני הנקרא Beyond My Worth, שלא הצליח כקודמו.

רוט נישאה לשבעה בעלים; משניים התאלמנה, ומהיתר התגרשה.

ההפקה האחרונה המפורסמת ביותר שלה היא ההצגה "I Can Get It for You Wholesale", שבה שיחקה לצד ברברה סטרייסנד. ההצגה הועלתה 301 פעמים.אך מירב תשומת הלב הופנתה אל השחקנית החדשה סטרייסנד, ורוט התקשתה להשלים עם כך וחזרה לשתות. עד מותה המשיכה ליליאן רוט להיאבק בטיפה המרה ולהיות חברה ב-A.A (אלכוהוליסטים אנונימיים).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ליליאן רוט בוויקישיתוף

• ליליאן רוט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ליליאן רוט, באתר AllMovie (באנגלית)
• ליליאן רוט, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• ליליאן רוט, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• ליליאן רוט, באתר Yandex.Music (ברוסית)
• ליליאן רוט, באתר Discogs (באנגלית)
• ביוגרפיה (באנגלית)
• ליליאן רוט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)