מדבור

מִדְבּוּר הוא תהליך בו אזור יבש יחסית הופך להיות יבש לחלוטין.^[1] בדרך כלל מלווה התהליך בהתייבשות מאגרי מים ובהצטמצמות של מגוון הצומח והחי באזור. באזורי ספר המדבר תהליך זה גורם להתפשטות המדבר. תופעת המדבור מתרחשת בעיקר בשוליהם של מדבריות קיימים.

במקומות שונים בעולם מתרחשים תהליכי מדבור, הן בשל שינויים אקלימיים והן בשל מעשי האדם. השינוי הגדול ביותר מתרחש באזור הסאהל שמדרום לסהרה, שבו תושבי מדינות כמו סנגל ומאלי סובלים מבצורות תכופות יותר ויותר בשל התפשטות המדבר.

ישנן שיטות שונות בהן ניתן לעצור את המדבור או לשחזר את המערכת כמו נטיעות מתאימות של צמחים או תוספת של גרגרי פלסטיק סופחי מים אל הקרקע.

מאמצים נרחבים לעצירת המדבור מושקעים במקומות שונים בעולם. לדוגמה, 21 מדינות החברות באיחוד האפריקאי משתפות ביניהן פעולה בפרויקט החומה הירוקה הגדולה שנועד לבלום את התפשטות מדבר סהרה דרומה, באמצעות נטיעת מיליוני עצים לאורך כ־7,000 ק"מ לרוחבה של אפריקה מסנגל במערב עד ג'יבוטי במזרח. פרויקט דומה של נטיעות בהיקף נרחב מבוצע גם בסין ונועד למנוע את התפשטות מדבר גובי דרומה.

סיבות למדבור עריכה

הסיבות למדבור מתחלקות לשני סוגים עיקריים: מדבור טבעי, בפרט כתוצאה משינויים אקלימיים, ומדבור הנובע מפעילות אנושית.

מדבור טבעי:

ירידה בכמות המשקעים.
עלייה בטמפרטורה ובמידות החום.
מזיקים שונים הפוגעים בצמחייה ואף מכחידים אותה.

רבים מהמדבריות בעולם הן למעשה תוצאה של שינויים אקלימיים. כך למשל מדבר סהרה, המדבר הגדול ביותר בעולם, היה בעידן הקרח האחרון אזור גשום. כיום הוא מדבר הודות לאקלים המדברי בו.

מדבור כתוצאה מפעילות אנושית:

ניצול יתר של הקרקע והרס משאבי הקרקע (למשל בעקבות רעיית יתר המביאה להרס הצמחייה), או חקלאות לא מתאימה - שימוש בגידולים חקלאיים לא מתאימים לאקלים ולקרקע הפוגע באיכותה של הקרקע. תופעה זו מתרחשת בעיקר במדינות העולם השלישי, שבהן שיטות חקלאות מערביות החליפו באינטנסיביות רבה את החקלאות המסורתית.
עליה מתמדת בטמפרטורת כדור הארץ מרחיבה את רצועת המדבריות העולמית.

הגורמים להתנוונות הקרקע, אם כך, הם משולבים ונגרמים עקב פעילות האדם או גורמי הטבע, או שניהם.

המאבק במדבור בישראל עריכה

מדינת ישראל, המשתרעת בין קווי הרוחב 29 ל-33, נמצאת בחלקה הצפוני של רצועת המדבריות העולמית. אקלים ארץ ישראל שרובו אקלים מדברי ואקלים צחיח למחצה, מעמיד אתגרים סביבתיים כשלעצמו וגם אל מול השפעותיה המצטברות של תופעת ההתחממות הגלובלית.

ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם במאבק בתופעת המדבור. החקלאות בישראל פיתחה שיטות לבלימת התפשטות המדבור. החוקרים מצאו דרכים להרחבת גידולים חקלאיים תחת עקת חום ובאקלים מדברי בהשראת החקלאות הנבטית. הקרן הקיימת לישראל נטעה ומטפחת את יער יתיר - היער הגדול בעולם שניטע על ידי אדם באזור מדברי למחצה, 250 מ"מ גשם לשנה, ובכך שברה מוסכמה עולמית שלא ניתן לטעת יער באזור הזוכה לפחות מ-600 מ"מ גשם. מכון וולקני של משרד החקלאות הקימו את המרכז הבינלאומי גילת לחקר חקלאות על סף מדבר^[2]. חוקרי המכון עוסקים בחקר החקלאות המדברית.^[3]

משק המים והשפכים בישראל תורם אף הוא למגמת האנטי-מדבור על ידי:

שימוש בטכנולוגיות מאובטחות ומפוקחות אקולוגית לאגום, לשאוב ולהזרים מים מהיכן שהם יורדים או היכן שהם מותפלים באמצעות המוביל הארצי ומפעל ירקון-נגב, תוך איבוד מים מינימלי.
ניצול מי שפכים מטוהרים.
השקיה חסכונית באמצעות טפטפות - המצאה ישראלית שהניעה מהפכה עולמית בשיטות השקיה ודישון בחקלאות.

מחקרם של פנחס אלפרט ונטלי פרלין, אישש את קיומו של קשר חיובי בין שינוי אנתרופוגני בשימושי קרקע - הקמת יישובים, ייעור וזריעת שדות בצפון הנגב בעקבות הפעלתו של המוביל הארצי ב-1964, לבין שינוי אקלים בצורה של עלייה בכמות המשקעים, ירידה באמפליטודת הטמפרטורה בין יום ללילה ושינוי במשטר הרוחות בשטח שבין תל אביב לבאר שבע בין שנות ה-60 לשנות ה-90 של המאה ה-20.^[4] שימושי הקרקע החדשים מכהים את התכסית, יחס האלבדו משתנה ופחות קרינת חום מוחזרת מן הקרקע. התחממות פני הקרקע מעצימה את הקונבקציה התרמית שמצליחה להבקיע את שכבת האינוורסיה היציבה המרחפת בגובה קילומטר בעונת היובש בישראל, ומונעת התפתחות עננות ממטירה.