מופע מינסטרל
מִינְסְטְרֵל (Minstrel show) היה סוג של מופע בידור אשר כלל קטעי ריקוד, שירה ומערכונים סביב הווי חיי האפרו-אמריקאים, תוך שילוב מוזיקה וריקודים "אותנטיים" עבור קהל לבן. המינסטרלים היו פופולריים בארצות הברית מראשית המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20. שחקניהם היו בדרך כלל לבנים שצבעו את פניהם בשחור (מכאן הכינוי "Blackface" – השחרת פנים) ולאחר מלחמת האזרחים בארצות הברית גם שחקנים אפרו-אמריקאים.
בדומה למופעי וודוויל אחרים הועלה המופע על ידי להקות נודדות אשר הופיעו באולם ייעודי, שהיה קיים כמעט בכל עיירה בארצות הברית. מופעים מסוימים הועלו על במות קבועות בערים הגדולות.
מבנה ההצגה והדמויות עריכה
הדמויות עריכה
הצגת המינסטרל התבססה על מספר דגמים, שכללו דמויות סטראוטיפיות של שחורים. בין הדמויות "סמבו" (אנ') (דמות של עבד טיפש ועצלן ששורשיה נטועים עוד בהצגות של המאה ה-18); דמות הכושי-הגנדרן (דנדי), הערמומי והחנפן, ממוצא עירוני-צפוני (לא עבד ממדינות הדרום); "ביג מאמא", כושית שמנה, אמהית וקולנית, את תפקידה שיחק גבר; "ג'ים קרואו" (אנ') (Jim Crow), עבד עליז רוקד ושר; וזוג סאטירי, "טאמבו" ו"בונס" (Tambo and Bones) שחולל מופעי סלפסטיק שבכולם איש ישר ותמים מולך שולל על ידי חברו התעלולן. דמות סטריאוטיפית נוספת הייתה זו של "הדוד הזקן" (Old Uncle), שהיה אוהב, רחום ומגונן, אם כי גם תמים ביותר. מותו, שהיה מרכיב קבוע בעלילה, גרם לאדונו הלבן לכאב ולעצב. שיר נודע בסוגת "האדון המבכה את עבדו הזקן והאהוב" היה Old Uncle Ned. ה"פרימדונה", האשה היפה, יוצגה על ידי דמות בשם Miss Lucy Long (לפי שיר בשם זה) והייתה בהירת-עור יחסית, על הבמה שיחק בתפקיד זה נער. דמות מורכבת במידה מסוימת הייתה דמותו של החייל השחור במלחמת האזרחים. בנוסף להוקרה לגבי פועלו נמתחה עליו ביקורת בשל סברתו המגוחכת כביכול שמדיו הופכים אותו לשווה בין שווים.
דמויות סטראוטיפיות נוספות היו אלה של האינדיאנים ושל הפועלים הסינים שהופיעו בארצות הברית בעת הבהלה לזהב, הם הוצגו כמדברים בשפה לא ברורה (צ'נג צ'אנג צ'ונג) ונוהגים לאכול בשר חתול. בנוסף הופיעו גם לבנים, בעל העבדים הטוב, בעל העבדים האכזר, פועלים אירים-קתולים ועירוניים ממוצא גרמני, שאופיינו על ידי מבטא.
רוב הדמויות היו נלעגות והוצגו או כטיפשים ותמימים או כערמומיים ומרושעים. השחורים הוצגו כתמימים, שמחים בחלקם, חסרי דאגות של ממש, שרים ורוקדים רוב ימיהם. על פניהם הצבועות של השחקנים צויר חיוך תמידי, שהפך לסמל המינסטרל. לראשם חבשו השחקים לרוב כובע צילינדר ועל ידיהם היו כפפות לבנות, מאפיינים אלה של "לבוש החברה הגבוהה", משנלבשו על ידי שחורי-עור יצרו עבור הקהל מראה מגוחך וליצני.
מבנה ההצגה עריכה
בחלק הראשון של ההצגה נכנסו כל חברי הלהקה במחול ובשירת שירים פופולריים, לאחר מכן הגיע תור קטע סאטירי של טאמבו ובונס ושיר מאת כוכב הלהקה. בחלק השני (הקרוי olio), שנוצר כקטע מעבר והתפתח עם הזמן, הופיעו קטעים שונים ומגוונים של שירים, ריקודים, פעלולים ובדיחות. אחד הקטעים המרכזיים בחלק זה של המופע היה נאום קצבי בחרוזים (stump speech), ולרוב מאולתר בחלקו או ברובו, על נושאים שונים. החלק האחרון (ה-afterpiece) היה ההצגה עצמה, שמוקמה במטע בדרום ארצות הברית. ההצגה כללה שירים וריקודים, מופע סלפסטיק בכיכובם של "סמבו" ו"מאמא" ועלילה לפי דגם (חיזור אחר הפרימדונה, בגידה שלה, התעללות של בעל עבדים אכזר, מותו של הזקן הטוב, חזרתו של החייל וכדומה). העבדים הוצגו כטפשים, שמחים ונופלים כל העת למניפולציות של הכושי הגנדרן (שנקרא זיפ קון - Zip Coon או ג'אספר ג'אק Jasper Jack). לעיתים הוצגו דמויות חדשות שהפכו לפופולריות (כגון ג'ים קרואו ו-Gumbo Chaff ב-1830). לעיתים הוצגו קטעי דרמה ואפילו שייקספיר, כאשר ההומור היה נעוץ בעצם העובדה ששחורים מנסים לשחק במחזה אירופאי רציני.
במהלך מלחמת האזרחים הוכנסו תכנים עצובים, שדיברו על האלמנה המחכה לבעלה ועל החייל היוצא אל הלא נודע. השיר Weeping, Sad, and Lonely, שמקורו בהצגת מינסטרל הפך ללהיט.
השפה הייתה עירוב של אנגלית במשלב נמוך עם שיבושים אופייניים יחד עם סלנג של חיי העבדים, שנוצר לפחות בחלקו על ידי המינסטרלים עצמם.
המוזיקה עריכה
למוזיקה היה תפקיד מרכזי במופע. עד לאחר מלחמת האזרחים לא בוצעה מוזיקה שחורה אלא מוזיקה שנשמעה על ידי לבנים כמייצגת את המזמורים שנשמעו ממגורי העבדים, אף על פי שלעבדים לא הורשה באופן רשמי לשיר ולנגן מוזיקה אפריקאית. למעשה הייתה השפעת מוזיקת עם אירית על השירים והריקודים גדולה יותר מזו של אפריקה.
ב-1830 בווירג'יניה החלו מינסטרלים להשתמש בבנג'ו ככלי אותנטי והשירים קיבלו תפנית קצבית מקורית. להיט מתקופה זו הוא Old Dan Tucker, שסימן מעבר ליצירת להיטים לשירה, שהתווים שלהם שווקו בהצלחה בחוברות. הקהל הלבן האמין שהמוזיקה היא "מוזיקה שחורה", דבר שגרר גם החרמה שלה כשטנית וגסה. השירים נקראו "סרנדות אתיופיות" או Coon Songs ("שירי כושונים").
רק ב-1870 שולבו במינסטרלים שירי ה"ספיריטואלז" (jubilee, or spirituals), שהיו ממקור אותנטי של חיי העבדים. היה בהם שילוב של גוספל עם קריאה ותגובה ובלוז של "שירי העבודה" (Work Songs). השילוב של שירים אלה עם הרגטיים של מופעי הוודוויל הלבנים, יצר את הבסיס הן לג'אז והן לרית'ם אנד בלוז שממנו צמח לבסוף הרוקנרול.
גוויעת הסוגה עריכה
עם עליית הפופולריות של הוודוויל שלא היו בו תכנים גזעיים ובמיוחד עם עליית הראינוע והקולנוע שקעה הפופולריות של המינסטרלים. גם ההיכרות עם מוזיקה שחורה לא-מתווכת בעקבות המוזיקאים של ניו אורלינס העמידה בצל את החיקוי שניסו ליצור המינסטרלים.
מורשת עריכה
אחד הייצוגים הידועים של גיבור הצגת מינסטרל הוא בסרט המדבר הראשון, זמר הג'אז, שגיבורו הוא יהודי צבוע-פנים בהצגת מינסטרל.
הדמות המצוירת של וולט דיסני, מיקי מאוס, עוצבה בסרט המלודרמר של מיקי כגיבור מופע מינסטרל בהשחרת פנים, משחק את הדוד תום.
אחת מתוכניות הרדיו הראשונות ששודרו בארצות הברית הייתה תוכנית מערכונים בכיכובם של "עמוס ואנדי" (Amos and Andy). עמוס ואנדי הוצגו כשני שחורים שנונים. הפתעת האומה הייתה רבה כאשר התגלה שהשניים היו בעצם לבנים.
האופרה פורגי ובס מאת ג'ורג' גרשווין בנויה בעצם על בסיס תבנית של מופע מינסטרל ובהשתתפות כמה מהדמויות הסטריאוטיפיות שלו, אלא שגרשווין השתמש בתבנית על מנת ליצור תוכן אמנותי והפך את הדמויות, שהיו מוכרות לכל, לאנשים בשר ודם[1].
חוקי ג'ים קרואו המפלים נקראו על שם הדמות "ג'ים קרואו" כפי שהצטיירה במופעי המינסטרל.
השוואות בין הראפ וההיפ-הופ לבין מינסטרל עריכה
בשנות האלפיים החלו נשמעים קולות[2] הטוענים שראפ והיפ הופ (בעיקר אלו שלאחר שנות ה-90) אינם אלא מופע מינסטרל חדש. לדברי טענה זו אמני הראפ, הממומנים בכספם של מפיקים לבנים ומופיעים בעבור קהל לבן, נופלים בדיוק לאותם הסטריאוטיפים של המינסטרל. הם מוצגים כחד־ממדיים, טיפשים, בורים, עצלים, לבושים כליצנים ועוסקים בהבלים.
אלפי סרטוני הראפ המשודרים בערוצים כמו MTV מציגים, בדומה למופע המינסטרל, מציאות מדומה שבה חיים השחורים בגן עדן מוזיקלי, שאין לו דבר וחצי דבר עם מציאות החיים הריאליים.
ביקורת זו מוצאת ביטוי גם בסרטו של ספייק לי משנת 2000, "רייטינג לנצח" (Bamboozled)[3].
לקריאה נוספת עריכה
מקורות עיקריים של הערך עריכה
- Toll, Robert C. (1974), Blacking Up: The Minstrel Show in Nineteenth-century America, New York: Oxford University Press.
- Lott, Eric (1993), Love and Theft: Blackface Minstrelsy and the American Working Class, New York: Oxford University Press, ISBN 019509641X.
חיבורים נוספים עריכה
- Nathan, Hans (1962), Dan Emmett and the Rise of Early Negro Minstrelsy, Norman: University of Oklahoma Press.
- Sotiropoulos, Karen (2006). "Staging Race: Black Performers in Turn of the Century America" Cambridge: (Harvard University Press).
- Stark, Seymour (2000), Men in Blackface: True Stories of the Minstrel Show, Xlibris.
- Sweet, Frank W. (2000). A History of the Minstrel Show. Backintyme. ISBN 0-939479-21-4
.
קישורים חיצוניים עריכה
כל הקישורים (באנגלית)
- art/minstrel-show מופע מינסטרל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ ראו The Cambridge companion to the musical מאת William A. Everett, Paul R. Laird עמודים 75-76 וכן Trouble in Catfish Row, מאמר מהגרדיאן מאת Gary Younge
- ^ ראו למשל [1], [2], [3]
- ^
"Bamboozled", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
