מזמור אמברוזיאני

מזמור אמברוזיאניאנגלית: Ambrosian chant) קרוי על שמו של אמברוזיוס הקדוש בן המאה הרביעית, שבתקופתו נכתבו מזמורי תפילה בסגנון מחמיר והולבשו רעיונות נוצריים בפראזולוגיה קלאסית, שפנתה עם זאת לטעם הציבור הרחב. הנוסח האמברוזי, שעודנו קיים בצפון איטליה, העניק לנוסחים אחרים את עקרון האנטיפונות, קנטוס פלאנוס בפיות שתי מקהלות העונות זו לזו. האנטיפונות מכונות גם כיום "דקאני" ו"קאנטוריס" לפי הצדדים שבהם מוצבות המקהלות בקתדרלות וכנסיות.[1]

מזמור אמברוזיאני (הידוע גם בשם "מזמור מילאנזי") הוא רפרטואר הקנטוס פלאנוס הליטורגי של הפולחן האמברוזיאני (אנ') של הכנסייה הקתולית, המקורב למזמור הגרגוריאני אך נבדל ממנו. הוא נקשר בראש ובראשונה לתחום הארכיבישופות של מילאנו וקרוי על שמו של אמברוזיוס הקדוש, כשם שהמזמור הגרגוריאני קרוי על שם גרגוריוס הגדול. זו מסורת הקנטוס פלאנוס היחידה, מלבד הגרגוריאנית, שהכנסייה הקתולית מאשרת עד ימינו אלה.

היסטוריה עריכה

ההיסטוריה של מילאנו כמרכז למוזיקה דתית ראשיתה באמברוזיוס הקדוש. אין ראיה לכך, שאמברוזיוס עצמו חיבר משהו מן הרפרטואר האמברוזיאני, בדיוק כפי שגרגוריוס איננו מוכר כמי שהלחין איזה שהוא מזמור גרגוריאני. עם זאת, במהלך כהונתו כבישוף של מילאנו במאה הרביעית, מייחסים לו העברה של שירת מזמורים מן הכנסייה המזרחית אל המערב. אמברוזיוס גם הלחין מזמורים מקוריים, שארבעה מהם עדיין קיימים, יחד עם מוזיקה שהשתמרה אוחי ללא שינוי משמעותי מן הלחנים המקוריים. בכתביו, אמברוזיוס מתייחס אך ורק לביצוע מזמורי תהילים אנטיפונאליים, שבהם שירת פסוקי תהילים מתחלפת לסירוגין עם מענה של העדה כולה, הקרוי אנטיפון.

עם הזמן התפתחה הליטורגיה המילאנזית לפולחן האמברוזיאני, שיש לו יותר מן המשותף עם הפולחן הגאלי, שמקורו בפולחן הסורי מאנטיוכיה, ועם הפולחן הויזיגותי מאשר עם הפולחן הרומאי. המזמור האמברוזיאני התפתח לענות על הצרכים המיוחדים של הליטורגיה האמברוזיאנית. אף כי הפולחן האמברוזיאני מקורב מבחינת הליטורגיקה לפולחנים אחרים והמזמור האמברוזיאני מקורב מבחינה מוזיקלית למסורות קנטוס פלאנוס אחרות, הרי קטגוריות שונות, טקסטים שונים וסגנונות מוזיקליים שונים עושים את המזמור האמברוזיאני לרפרטואר מוזיקלי נבדל בבירור. עד המאה השמינית התקבל מזמור זה כנורמטיבי בכל צפון איטליה, וייתכן שהגיע גם עד דרומה.[2]

בין המאה השמינית למאה ה-13, מכל מקום, התפתח המזמור הקרולינגי, בהזמנת קארל הגדול, למה שאנו מכירים כיום כמזמור גרגוריאני, שהחל להשפיע על מסורות קנטוס פלאנוס אחרות במערב ובסופו של דבר אף החליף את רובן. עד המאה ה-12 הודחו מסורות המזמורים הקודמות - הוויזיגותית, הגאלית, הקלטית, הרומית העתיקה והבנוונטית - והמזמור הגרגוריאני ירש את מקומן. המזמור האמברוזיאני לבדו שרד, על אף מאמציהם של כמה אפיפיורים במשך מאות אחדות לבסס את שליטת המזמור הגרגוריאני. רשומה של ההיסטוריון המילאנזי לאנדולפוס מסביבות שנת 1000 מספר אגדה, לפיה הונחו שני מזמורי קודש, אחד גרגוריאני ואחד אמברוזיאני, על מזבח לראות איזה מהם מקובל על האלוהות; והנה קרה נס, ושני הספרים נפתחו בו בזמן, ראיה לכך ששניהם רצויים ומקובלים בה במידה.

המזמור האמברוזיאני לא ניצל לחלוטין מהשפעת הגרגוריאני. הקטעים המוקדמים ביותר, מן המאה השמינית, וספרי המזמורים השלמים יותר מן המאות ה-11 וה-12 שמשמרים את התיווי המוקדם ביותר המתועד, מציגים הבדלים ברורים ביו הרפרטואר הגרגוריאני לזה האמברוזיאני. הוצאות מאוחרות יותר של הרפרטואר האמברוזיאני, שסגנונו שונה מזה של המזמורים המוקדמים, עשויות לשקף השפעה גרגוריאנית. אף כי ארכיבישוף מילאנו, החשמן קארלו בורומאו, נאבק לשמר את הפולחן האמברוזיאני בשלמותו בתקופת הכיבוש הספרדי, הוצאה תקופתית של מזמור אמברוזיאני, שיצאה לאור בפרגו ב-1622, משתדלת למיין את המזמורים האמברוזיאנים אל תוך שמונה המודוסים הגרגוריאניים, מהלך שאינו מקובל על פי רוב כמשקף נכונה את הנוהל המוזיקלי, שהיה נהוג בפועל בזמן ההוא.[2]

המזמור האמברוזיאני שרד עד ימינו אלה, אף כי הוא נמצא בשימוש בעיקר במחוז המרות של הארכיבישוף של מילאנו רבתי, חלקים מלומברדיה וחלקים ממחוז המרות השווייצרי של בישוף לוגאנו. בפעם האחרונה שרד המזמור האמברוזיאני את התמורות לליטורגיה שנקבעו בוותיקן, בחלקו הודות לכהונתו הקודמת של האפיפיור פאולוס השישי כארכיבישוף של מילאנו.

מאפיינים כלליים עריכה

 
בזיליקת סן אמברוג'ו במילאנו

במידה רבה מגדיר את המזמור האמברוזיאני תפקידו בליטורגיה של הפולחן האמברוזיאני, הקרוב יותר לליטורגיות הצפוניות כמו הפולחן הגאלי והוויזיגותי, מאשר לפולחן הרומאי. מבחינה מוזיקלית, לעומת זאת, קיימת קרבה רבה בין המזמור האמברוזיאני למסורות המזמור הגרגוריאני והרומאי. מזמורים רבים משותפים לכל השלוש, בווריאציות מוזיקליות.

כמו כל קנטוס פלאנוס, המזמור האמברוזיאני הוא מונופוני וא-קפלה. בהתאם למסורת הקתולית, נועד מזמור זה לשירה בעיקר בפי זמרים ממין זכר, והרבה מזמורים אמברוזיאנים מפרטים בפירוש למי מותר לשיר אותם, בשימוש בביטויים כמו cum Pueris (למקהלת נערים) ו-a Subdiaconis (למשנים לדיאקונים).

מבחינה סגנונית, רפרטואר המזמור האמברוזיאני איננו מתאפיין, בדרך כלל, באחידות מוזיקלית כזו של הגרגוריאני. במזמורים אמברוזיאניים יש שונות רבה יותר באורך, בהיקף ובמבנה. אפילו בתוך קטגוריות מזמורים אינדיבידואליות, אפשר למצוא גיוון במזמורים אמברוזיאניים, מקצרים ונוסחתיים לארכניים ועתירי קישוטים, כאלה המולחנים בסגנון חופשי ואחרים המגלים מידה ניכרת של מבנה מלודי פנימי.[2] המאפיין הבולט ביותר שלהם, בהשוואה לרפרטוארים אחרים של קנטוס פלאנוס, הוא כמות גדולה במידה ניכרת של תנועה של צעדי סקונדות, המשווה למלודיות האמברוזיאניות תחושה חלקה יותר, כמעט גלית. בכתבי יד שיש בהם תיווי מוזיקלי, שולטת הנוימה הקרויה "קלימאקוס", התורמת לתנועת הצעדים. נוימות קישוטיות יותר, כמו הקוויליסמה, כמעט אינן מופיעות בדפי תווים, אם כי אין זה ברור, אם הדבר משקף נוהל ביצוע בפועל, או שזו פשוט תוצאה של הרישום המוזיקלי המאוחר יחסית.

כמעט כל הטקסטים ששימשו במזמור האמברוזיאנים הם פרוזה מכתבי הקודש, לא שירה שקולה, על אף מסורת שירת המזמורים המזרחית שאמברוזיוס הביא למערב. המזמור האמברוזיאני משרת שתי פונקציות עיקריות בליטורגיה האמברוזיאנית: לספק מוזיקה לשירת פסוקי התהילים בעבודת הקודש במנזרים, וללוות פעולות שונות בטקס המיסה.

קישורים חיצוניים עריכה

  • Bailey, Terence: Ambrosian Chant [Milanese Chant], Grove Music Online ed. L. Macy (Accessed 30 April 2006), Grove Music - Access by subscription only
  • Ambrosiana at Harvard. New sources of Milanese Chant. Conference website with digital facsimiles of Houghton Library. MS Lat 388, Houghton Library. MS Lat 389, and Houghton Library. MS Typ 299.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ג'יימס גולוויי וויליאם מאן, "מוזיקה בכל הזמנים", עמ' 23
  2. ^ 1 2 3 טרנס ביילי, הערך "מזמור אמבורזיאני" 1 במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין