ויקיפדיה

מחנות ריכוז בצרפת

פירוש נוסף ערך זה עוסק בכלל מחנות הריכוז והמעצר שהתקיימו בצרפת בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת אלג'יריה. אם התכוונתם לריכוז יהודי צרפת בזמן השואה, ראו שואת יהודי צרפת.

מחנות מעצר וריכוז רבים הוקמו בצרפת לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ואחריה. מחנות כאלה הוקמו במהלך מלחמת העולם הראשונה לשם מעצר אסירים אזרחיים גרמנים, אוסטרים ועות'מאנים. הרפובליקה הצרפתית השלישית (1871–1940) הקימה מחנות כליאה לפליטים ספרדים שנמלטו ממלחמת האזרחים בספרד (1936–1939). בעקבות איסור פעילותה של המפלגה הקומוניסטית של צרפת (PCF) על ידי ממשלתו של אדואר דאלאדיה, שימשו המחנות למעצר אסירים פוליטיים קומוניסטים. הרפובליקה השלישית אסרה גם אנטי-נאצים גרמנים (בעיקר חברי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, KPD).

חיילים גרמנים מפרסמים מודעות לפליטים ושבויי מלחמה בצרפת, מאי 1940

לאחר ההצבעה ב-10 ביולי 1940 על מתן סמכויות שלטון מלאות למרשל פטן והכרזה על משטר וישי, שימשו מחנות אלה למעצר יהודים, צוענים ואסירים פוליטיים שונים (אנטי-פשיסטים). המחנות הרבים של משטר וישי הפכו למגזר כלכלי בפני עצמו. ההיסטוריון מוריס רייספוס (Maurice Rajsfus) כתב: "הפתיחה המהירה של מחנות חדשים יצרה מקומות עבודה, והז'נדרמריה לא הפסיקה לשכור עובדים בתקופה זו". [1] רוב המחנות הללו נסגרו לאחר שחרור צרפת בתום מלחמת העולם השנייה. עם זאת, חלקם פעלו במהלך מלחמת אלג'יריה (1954–1962). כמה מהם שימשו למעצר חארכי (אלג'יראים שלחמו בצד הצרפתי) לאחר הסכמי אוויאן ב-19 במרץ 1962. מחנה הריכוז ריווזאלט בפירנאים המזרחיים ומחנה בור-לאסטיס (Bourg-Lastic) בפוי דה דום שימשו גם למעצר פליטים כורדים מעיראק בשנות ה-80.

מלחמת העולם הראשונה ואחריה עריכה

מחנות המעצר הראשונים בצרפת נפתחו במהלך מלחמת העולם הראשונה (1914–1918) ושימשו למעצר אסירים אזרחיים (בעיקר גרמנים, אוסטרו-הונגרים ועות'מאנים). אסירים אלה נעצרו בפונטמה (Pontmain) במחוז מאיין, פורט-ברו (Fort-Barreaux) באיזר, במחנה הצבאי של גרבסון (בוש-דו-רון), בפריגולה (Frigolet) ליד טרסקון בנוארלק (Noirlac) מנזר במזור שר (Cher), ובאז'ן (Ajain) שבמחוז קרז (Creuse).  [2]

מחנות מעצר אחרים שימשו למעצר ארמנים בשנות ה-20 (מחנה מיראבו, מחנה ויקטור הוגו ומחנה אודו במרסיי)[2] ולמעצר  צוענים לאחר חוק הנוודות משנת 1912,[2] למשל מפעלי המלח המלכותיים בארק-א-סנאן, מכרות ברזל במאנצ'ה ומרכזי תעשייה לא פעילים אחרים במאיין, במאנש, בלואר האטלנטי, בסארטה (Sarthe), במן ולואר ועוד.[2]

מלחמת האזרחים הספרדית עריכה

 
אסטלה במחנה ריווזאלט להנצחת שורדי מלחמת האזרחים בספרד.

לפני מלחמת העולם השנייה נעצרו פליטים רפובליקנים ספרדים ואנשי צבא שברחו במהלך מלחמת האזרחים בספרד.[3] תוך שבועיים בינואר ופברואר 1939 חצו את הגבול כ-500,000 גברים, נשים וילדים.[4] הם נכלאו בעיקר במחנות במחוז רוסיון (Roussillon), בהם מחנה הריכוז בארגלה-סור-מר (Argelès-sur-Mer). מחנות כליאה לרפובליקנים ספרדים הוקמו בכל צרפת, כולל בריטני בצפון-מערב צרפת.[5] המחנות הללו היו ב:

ב-1939 הוקמו מחנות לאסירים גרמנים, אם כי אלה נכלאו לעיתים גם במחנות שכבר התקיימו קודם לכן. בנוסף התקיימו מחנות של האימפריה הקולוניאלית הצרפתית.

המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה, אשר מונה לקונסול בפריז לענייני הגירה, ארגן את ההסעות לצ'ילה של 2,200 פליטים ספרדים שנעצרו במחנות. הם יצאו על סיפון הוויניפג ב-2 באוגוסט 1939, והגיעו לוולפראיסו בתחילת ספטמבר 1939.

ב-1940, לאחר שגרמניה הנאצית חילקה את צרפת לאזור כבוש ולאזור חופשי, שימשו המחנות גם לכליאת יהודים, צוענים ולעיתים הומואים, והאסירים המקוריים עבדו בעבודות כפייה לשם הגדלת המחנות.[4]

במהלך מלחמת העולם השנייה ומשטר וישי עריכה

 
שומר המיליציה הצרפתית שומר על חברי תנועת ההתנגדות הצרפתית במעצר
 
מעצר יהודים בצרפת, אוגוסט 1941
 
מעצר יהודים בצרפת, אוגוסט 1941
 
מעצרו של גבר יהודי על ידי המשטרה הצרפתית בפריז, במהלך הסריקה ב-20 באוגוסט 1941
 
מעצר יהודים על ידי המשטרה הצרפתית בפריז, אוגוסט 1941
 
אסירים יהודים בצרפת, אוגוסט 1941
 
אסירים יהודים בצרפת, אוגוסט 1941
 
אסירים יהודים בצרפת, אוגוסט 1941
 
משטרת צרפת בודקת אסירים חדשים במחנה המעבר פיטיבייה
 
אסירים יהודים בצרפת, אוגוסט 1941
 
אסיר ההתנגדות הקומוניסטית לכאורה בצרפת, יולי 1944

כבר ב-1939 התמלאו המחנות הקיימים בגרמנים אנטי-נאצים (קומוניסטים, יהודים גרמנים וכו'). לאחר התבוסה ב-1940 ומתן הסמכויות המלאות למשטר וישי ב-10 ביולי 1940, התמלאו מחנות אלו ביהודים, תחילה ביהודים זרים ולאחר מכן ביהודים זרים וצרפתים כאחד. ממשלת וישי מסרה אותם בהדרגה לגסטפו, והם עברו למחנה המעצר דרנסי, ממנו נשלחו למחנות ריכוז הרייך השלישי ובמזרח אירופה וכן למחנות ההשמדה.

לצד יהודים, רוכזו במחנות גרמנים ואוסטרים, וכן פליטים ספרדים, שגורשו מאוחר יותר. 5,000 ספרדים מתו במחנה הריכוז מאוטהאוזן. החיילים הקולוניאליים הצרפתים נכלאו על ידי הגרמנים בשטח צרפת ולא גורשו.[7]

הרפובליקה השלישית ומשטר וישי קראו למקומות אלה "מחנות קבלה" (camps d'accueil), "מחנות מעצר" (camps d'internement), מחנות השהיה (camps de séjour), "מחנות השהיה שמורים" (camps de séjour surveillés), "מחנות שבויים" (camps de prisonniers) וכו'. קטגוריה נוספת נוצרה על ידי משטר וישי: "מחנות מעבר" (camps de transit), בהתייחס לעובדה שהעצורים היו אמורים להיות מגורשים לגרמניה. מחנות מעבר אלה כללו את דרנסי, מחנה המעבר פיטיבייה ועוד. פיטיבייה שימש בשנת 1941 עבור מבצע המעצר "הכרטיס הירוק",[8] ומחנה דרנסי שימש בשנת 1942 עבור המעצר לקראת גירוש היהודים מפריז.[9]

במהלך הקרב על מרסיי ב-1944 במרכז העיר, 20,000 אנשים גורשו מבתיהם ונכלאו במשך מספר חודשים במחנות צבאיים הסמוכים לפרז'וס (Fréjus): לה לג (La Lègue), קה (Caïs) ופוז'ה (Puget).[2]

מחנה הריכוז נאצוויילר-שטרוטהוף באלזס, אחד ממחנות הריכוז שיצרו הנאצים בשטח צרפתי שסופח לגרמניה, כלל תא גזים ששימש להרג של לפחות 86 עצורים (רובם יהודים) במטרה ליצור אוסף של שלדים משומרים לשימושו של הפרופסור הנאצי אוגוסט הירט.

מחנות מלחמת העולם השנייה עריכה

  • אנקור (Aincourt), בסיין-אט-אואז (Seine-et-Oise), היה מחנה המעצר הראשון באזור הצפוני, הכבוש. הוא נפתח ב-5 באוקטובר 1940, ובו נעצרו במהרה חברי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית (PCF)
  • לז אייר (Les Alliers), ליד אנגולם (Angoulême), בשראנט (Charente)
  • מפעל מלח מלכותי בארק-א-סנאן (Arc-et-Senans) במחוז דו (Doubs), ששימש למעצר צוענים
  • אוורייה-לה-פונסו (Avrillé-les-Ponceaux) באנדר ולואר (Indre-et-Loire), מחנה מעצר לצוענים
  • לה בארקארה (Le Barcarès) ברוסיון
  • מחנה המעצר בון לה רולנד בלואר
  • בור-לסטיס (Bourg-Lastic) בפוי דה דום, מחנה צבאי לשעבר שבו נעצרו יהודים (אנדרה גלוקסמן היה עצור שם במשך ארבע שנים). המחנה שימש למעצר חארכי בשנות ה-60 ופליטים כורדים מעיראק בשנות ה-80.
  • בראם באוד (1939–1940)
  • ברן (Brens) בטארן (Tarn), ליד גאיאק (Gaillac) - (1939–1940)
  • שואסה (Choiseul), בשאטובריאן שבבריטאני, בלואר-אטלנטיק (1941–1942)
  • מחנה רויאיו קומפיין, פיקארדי (יוני 1941 עד אוגוסט 1944). הוא שימש למעצר יהודים שנעצרו במהלך קרב מרסיי באוגוסט 1944. רוברט דנו (Desnos) (1900–1945) ואיש המחתרת הצרפתית המפורסם ז'אן מולן (1899–1943) עברו במחנה זה.
  • קודרסיו (Coudrecieux) בחבל סארת (Sarthe) שימש למעצר צוענים.
  • דואדי (Douadic) במחוז אנדר.
  • מחנה המעצר דרנסי: ב-20 באוגוסט 1941 ערכה המשטרה הצרפתית פשיטות ברחבי הרובע (המחוז) ה-11 של פריז ועצרה יותר מ-4,000 יהודים, בעיקר יהודים זרים או חסרי אזרחות. השלטונות הצרפתיים כלאו יהודים אלה בדרנסי. המשטרה הצרפתית הקיפה אותו בגדרות תיל וסיפקה ז'נדרמריה לשמירה על המחנה. דרנסי היה בפיקודו של משרד הגסטפו לענייני יהודים בצרפת ואיש האס-אס הגרמני תיאודור דנקר. חמישה מחנות משנה של דרנסי היו ברחבי פריז (שלושה מהם היו מחנות אוסטרליץ, לויתן ובסאנו - Austerlitz, Lévitan, Bassano).
  • פור-בארו (Fort-Barraux) במחוז איזר (Isère). הוא שימש כבית סוהר במהלך המהפכה הצרפתית; אנטואן ברנב (Antoine Barnave) נכלא שם.
  • מחנה המעצר גירס בפירנאים האטלנטיים, שהוקם ב-1939 עבור הפליטים הספרדים. במהלך המלחמה המדומה, הרפובליקה השלישית השתמשה בו כדי להחזיק "בלתי רצויים", גרמנים שנמצאו בצרפת, ללא קשר למוצא אתני או נטייה פוליטית, כאזרחים זרים של מעצמת אויב. ביניהם היו יהודים גרמנים שנמלטו מהמשטר הנאצי עצמו; אזרחים של מדינות שהיו תחת כיבוש הרייך, בהן אוסטריה, הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה, הרפובליקה הסלובקית, איטליה הפשיסטית או פולין; אנשי שמאל צרפתים (אנשי איגודים מקצועיים, סוציאליסטים, אנרכיסטים, ובמיוחד קומוניסטים), בעקבות האיסור על פעילותה של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית על ידי דאלאדיה לאחר הסכם אי-ההתקפה הגרמני-סובייטי; הראשון שבהם נאסר ב-21 ביוני 1940, ורובם הועברו למחנות אחרים לפני סוף השנה. בגירס נכלאו בתקופה זו גם אנטי-מיליטריסטים, נציגי הימין הקיצוני הצרפתי שאהדו את המשטר הנאצי, אסירים שפונו מבתי הכלא בצפון עם ההתקדמות הגרמנית, ופושעים הממתינים למשפט. לאחר מכן, תחת משטר וישי, שימש מחנה גירס למעצר יהודים זרים, יהודים גרמנים שגורשו על ידי האס אס מדרום גרמניה, אנשים שחצו באופן בלתי חוקי את גבול האזור בצרפת שנכבש על ידי הגרמנים, ספרדים שנמלטו מספרד של פרנקו, ספרדים שהגיעו ממחנות אחרים שהיו בלתי ראויים למגורים, חסרי אזרחות, אנשים המעורבים בזנות, הומוסקסואלים, צוענים ועניים.
  • ז'רגו (Jargeau), ליד אורליאן, שימש למעצר צוענים
  • לאלנד (Lalande) ביון.
  • לינה-מונלרי (Linas-Montlhéry) במחוז סן ואואז (Seine-et-Oise), מחנה לכליאת צוענים
  • מארול (Marolles) בלואר-א-שר (Loir-et-Cher)
  • מסוב (Masseube) בגר (Gers)
  • לה מזור (Les Mazures) במחוז הארדנים, שם נפתח מחנה מעצר ליהודים ביולי 1942 ופעל עד ינואר 1944
  • מחנה המעצר מריניאק (Merignac) בז'ירונד. כאן כלא מוריס פאפון את יהודי מחוז בורדו לפני שהוסעו לדרנסי. בין היתר נעצר שם רובר ארון.
  • מסליי-דו-מיין (Meslay-du-Maine), במחוז מאיין (1939–1940) (השחקן ליאון אסקין הוחזק כאן ב-1939)
  • מחנה מיל ליד אקס-אן-פרובאנס בבוש-דו-רון - מחנה המעצר הגדול ביותר בדרום מזרח צרפת. 2,500 יהודים גורשו משם בעקבות הפשיטות באוגוסט 1942. הסופר ליון פויכטוונגר והאמנים הסוריאליסטים הנס בלמר ומקס ארנסט היו בין האסירים שנעצרו במחנה זה.
  • מונסו-לה-מין (Montceau-les-Mines)
  • נצוויילר-שטרוטהוף - מחנה ריכוז בניהול גרמני בהרי הווז', קרוב לכפר האלזסי נאצווילר (Natzwiller) (נאצווילר בגרמנית).
  • נקסון (Nexon) בוויין עילית
  • נואה-מוזאק (Noé-Mauzac) בגארון עילית
  • מונרווי-בלה (Montreuil-Bellay) במן ולואר, הוקם למעצר צוענים
  • לה טורל (Les Tourelles) בפריז
  • מחנה המעבר פיטיבייה. הסופרת היהודייה אירן נמירובסקי (1903–1942) נכלאה שם.
  • פואטייה במחוז ויין למעצר צוענים
  • פור-לואי (Port-Louis), במורביה (Morbihan), במבצר
  • רסבדו (Recebedou), בגארון עילית, בפרברי טולוז
  • מחנה ריוקרוס (Rieucros) בלוז'ר (Lozère) (המתמטיקאי אלכסנדר גרותנדיק נכלא שם)
  • מחנה הריכוז ריווזאלט, בפירנאים המזרחיים, "הדרנסי של אזור הדרום"
  • מבצר רומנוויל (Fort de Romainville) היה בית כלא גרמני בפאתי פריז. המבצר היה בשימוש הצבא הגרמני משנת 1940 והפך לכלא. משם הופנו אנשי כוחות ההתנגדות הצרפתית ובני ערובה למחנות הריכוז הנאציים: 3,900 נשים ו-3,100 גברים נכלאו לפני שגורשו לאושוויץ, ראוונסבריק, בוכנוואלד ודכאו. 152 בני אדם הוצאו להורג על ידי כיתת יורים במבצר. מעטים נמלטו, בהם פייר ז'ורז' (Pierre Georges), המכונה "קולונל פביאן". מתאה, דניאל קזנובה (Danielle Casanova) הניעה ועודדה את חבריה להתעמת עם מעניהם. מאוקטובר 1940 הוחזקו במבצר רק אסירות (חברות תנועת ההתנגדות ובנות ערובה) שנכלאו ולאחר מכן הוצאו להורג או הועברו למחנות ריכוז גרמניים מחוץ לצרפת. עם השחרור באוגוסט 1944 נמצאו גופות נטושות רבות בחצר המצודה.
  • סן סיפריאן, הפירנאים המזרחיים. 90,000 פליטים ספרדים נכלאו שם במרץ 1939, והוא נסגר רשמית ב-19 בדצמבר 1940 מסיבות סניטריות. דייריו הועברו למחנה גירס.
  • סן-מוריס-או-ריש-הום (Saint-Maurice-aux-Riches-Hommes) ביון, מחנה ריכוז לצוענים
  • סן-פול דיו (Saint-Paul d'Eyjeaux) בוויין עילית
  • סן-סולפיס-לה-פואנט, מחנה מעבר ליד טולוז, הוקם לאחר תחילת המלחמה המזויפת, לאסירים "המהווים סכנה לביטחון הלאומי" - בעיקר קומוניסטים מיליטנטיים. ביוני 1940 נכלאו שם בעלי אזרחות רוסית. מאוחר יותר נשלחו למחנה גם יהודים זרים שחיו במחבוא בדרום צרפת ונאסרו בקיץ 1942. האסירים, בעיקר הקומוניסטים, ארגנו פעילויות תרבות רבות, כולל "אוניברסיטה קטנה", שבה כל אחד תרם מידיעותיו לטובת הכלל. מקיץ 1942 ועד סגירת המחנה באוגוסט 1944, רוב אסיריו גורשו למחנות במזרח אירופה ובגרמניה, בהם אושוויץ ובוכנוואלד.
  • מחנה הריכוז סאלייר (Saliers) ליד ארל בבוש-דו-רון (Bouches-du-Rhône), למעצר צוענים
  • שירמק (Schirmeck) באלזס, בחלק שלא סופח לרייך השלישי
  • סטפון (Septfonds)
  • תיל (Thil) במרת ומוזל (Meurthe-et-Moselle)
  • מחנה ורנה (Le Vernet) בארייז', בו רוכזו 12,000 פליטים ספרדים בשנת 1939. הוא שימש מאוחר יותר למעצר של חארכי.
  • ויטל (Vittel) במחוז ווז', שם נכלאו אזרחים אמריקאים ובריטים
  • ווב (Voves) באר ולואר
  • וואפי (Woippy) במחוז מוזל, הוקם ב-1943.

מחנות תחת רשויות חוץ עריכה

למשטרה הצבאית של ארצות הברית הייתה סמכות חוקית על המחנה ב- ספטם-לה-ואלון (Septèmes-les-Vallons) במחוז בוש-דו-רון.[2]

אילאג עריכה

אילאג (Ilag - קיצור של Internierunslager, מחנה מעצר) היו מחנות מעצר שהוקמו על ידי הצבא הגרמני להחזקת אזרחי בעלות הברית שנתפסו באזורים שנכבשו על ידי הגרמנים. הם כללו אזרחים אמריקאים שנתפסו באירופה כשגרמניה הכריזה מלחמה על ארצות הברית בדצמבר 1941 ואזרחי חבר העמים הבריטי שנתפסו באזורים שנכבשו במלחמת הבזק.

  • בזאנסון (קסרקטין וובאן). נקרא גם Frontstalag 142. בסוף 1940 נכלאו בו 2,400 נשים, רובן בריטיות, ועוד 500 זקנות וחולות בבית החולים סנט ז'אק הסמוך. בתחילת 1941 רבות מהן שוחררו. השאר הועברו לוויטל.
  • סן-דני, ליד פריז. מחנה צריפים שנפתח ביוני 1940 ושוחרר על ידי צבא ארצות הברית באוגוסט 1944. חלק מהשטח היה מוקף בתיל כדי לספק מרחב פתוח לפעילות גופנית. בתחילת 1942 היו במחנה יותר מ-1,000 גברים בריטים. מנות המזון הדלות תוגברו על ידי חבילות הצלב האדום הבינלאומי. הייתה ספרייה ופעילויות ספורט ותיאטרון.[10]
  • פרונט-סטלג (Frontstalag) 121 בוויטל שכן במלונות שנרכשו בספא ליד אפינאל במחוז ווז'. רוב הבריטים הועברו למחנה זה מסן-דני ובזנסון. בתחילת 1942 שוחררו נשים מעל גיל שישים, גברים מעל גיל שבעים וחמש וילדים מתחת גיל שש עשרה. האוכלוסייה צומצמה לכ-2,400 אסירים. האסירים כללו מספר משפחות ונשים מצפון אמריקה.

ממשל קולוניאלי עריכה

למרות שוולודרום ד'איבר לא תוכנן מבחינה ארכיטקטונית כמחנה מעצר, נעשה בו שימוש במהלך המעצרים לקראת גירוש היהודים מפריז.[2] הוולודרום שימש למעצר גם במהלך מלחמת אלג'יריה.

באימפריה הקולוניאלית יצר משטר וישי באלג'יריה ובמרוקו מחנות עבודה ("camps de travail") ליהודים במקומות הבאים:[11]

  • עבאדלה (Abadla), אלג'יריה
  • עין אל אורק (Ain el Ourak)
  • בכר (Bechar), אלג'יריה
  • ברג (Berguent)
  • בוגארי (Bogari)
  • בוארפה (Bouarfa), מרוקו
  • דג'פה (Djefa)
  • קנאדסה (Kénadsa), אלג'יריה
  • מרידג'ה (Meridja), אלג'יריה
  • מיסור (Missour), מרוקו
  • טנדררה (Tendrara), מרוקו

השחרור עריכה

שבויי מלחמה גרמנים עריכה

מחנות שימשו לאחר השחרור גם לכליאת אסירים גרמנים. ברן, לאחר שהארמייה השלישית של פטון שחררה את העיר ב-4 באוגוסט 1944, הוחזקו כ-50,000 אסירים גרמנים בארבעה מחנות בעיר של 100,000 תושבים באותה עת.

בריווזאלט, האסירים הגרמנים עבדו בשיקום מחוז הפירנאים אוריינטל. בין מאי 1945 ל-1946 מתו במחנה 412 שבויי מלחמה גרמנים.[דרוש מקור]

לאחר מלחמת העולם השנייה עריכה

מלחמת הודו עריכה

מחנות הכליאה שימשו לקליטת צרפתים מהודו-סין לאחר סיום מלחמת הודו ב-1954[2]  וכן 9000 הונגרים שהפכו לפליטים בעקבות המרד ההונגרי של 1956 (באנסי, קולמר - צריפי ולטר (Caserne Valter) - גאפ (Gap), לה האבר, מץ (Caserne Raffenel), מונדופן (Montdauphin), מונליסון (Montluçon) - Caserne de Richemond - נאנסי - camp de Chatelleraud - פואטייה, רן, רואן, שטרסבורג - caserne Stirn - וואלדהון (Valdahon). במחנות היה ניסיון לסיוע הומניטרי לצד דיכוי, והגבלות כליאה וסיוע היו שונות מאוד (פליטים הונגרים זכו ליחס טוב יותר מאשר צרפתים מהודו-סין).[2]

מלחמת אלג'יריה עריכה

מחנות כליאה פעלו במהלך מלחמת אלג'יריה (1954–1962), בדרך כלל תחת השם "מחנות ארגון מחדש" (camps de regroupement). באלג'יריה הממשל הקולוניאלי השתמש במחנות כטקטיקה נגד התקוממות, כאשר עד 2 מיליון אזרחים עברו טרנספר בתוך אלג'יריה לכפרים שנועדו לשכן את המועברים[2] ולשטחי מטרופולין צרפתיים, כדי למנוע את נפילתם תחת השפעתה של החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה.

בצרפת, מספר מחנות ששימשו במשטר וישי נפתחו שוב, בפריז במיוחד, כדי להחזיק חשודים בחברות בחזית לשחרור לאומי של אלג'יריה ועצמאיים אלג'יראים אחרים.

חארכי עריכה

מחנות הכליאה שימשו גם למעצר חארכי (אלג'יראים שלחמו בצד הצבא הצרפתי) לאחר הסכמי אוויאן ב-19 במרץ 1962 ששמו קץ רשמי למלחמה. מחנה הריכוז ריווזאלט בפירנאים המזרחיים, ובור-לאסטיס (Bourg-Lastic) בפוי דה דום, ששימשו לכליאת יהודים, שימשו גם לכליאת חארכי בשנות ה-60, ולפליטים כורדים מעיראק בשנות ה-80.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • La SNCF sous l'Occupation allemande. Institut du temps présent, CNRS. 1996.
  • Rajsfus, Maurice (2005). Drancy, un camp de concentration très ordinaire, 1941–1944. Le Cherche-midi éditeur. ISBN 2-86274-435-2.2-86274-435-2
  • Steinbeck, Madeleine (בינואר–במרץ 1990). "Les camps de Besançon et de Vittel". Le Monde Juif. 137. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Fontaine, Thomas (2005). Les oubliés de Romainville. Un camp allemand en France (1940–1944). Paris: Taillandier. ISBN 2-84734-217-6.2-84734-217-6
  • Peter Gaida, Camps de travail sous Vichy, Lulu Press 2014

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מחנות ריכוז בצרפת בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Maurice Rajsfus, Drancy, un camp de concentration très ordinaire, Cherche Midi éditeur (2005).
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Bernardot, Marc (2008). Camps d'étrangers (בצרפתית). Paris: Terra. ISBN 9782914968409.
  3. ^ Hugh Thomas, (1976). Historia de la Guerra Civil Española. Barcelona: Círculo de Lectores. ISBN 84-226-0873-1; p. 943
  4. ^ 1 2 Franco refugees still haunted by the past: ‘We were cold, hungry and scared’ The Guardian, 2019
  5. ^ "Memoria Republicana - Imágenes - Corazón helado de 1939". אורכב מ-המקור ב-18 בפברואר 2015. נבדק ב-13 באפריל 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ "Redirection". נבדק ב-13 באפריל 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Film documentary on the website of the Cité nationale de l'histoire de l'immigration (בצרפתית)
  8. ^ יד ושם, גל מעצרים ראשון בפריס: מאי 1941, באתר יד ושם, ‏2020
  9. ^ Grynberg, Anne (1991). Les camps de la honte: les internés juifs des camps français, 1939-1944 [Camps of shame: Jewish internees in the French camps, 1939-1944]. Textes à l'appui. Paris: La Découverte. p. 135. ISBN 978-2-7071-2030-4. OCLC 878985416., as quoted in Rosenberg, Pnina (10 בספטמבר 2018). "Yiddish Theatre in the camps of the Occupied Zone". In Dalinger, Brigitte; Zangl, Veronika (eds.). Theater unter NS-Herrschaft: Theatre under Pressure [Theatre under NS rule: Theatre under Pressure]. Theater - Film - Medien (Print) #2 (באנגלית). Göttingen: V&R Unipress. p. 297. ISBN 978-3-8470-0642-8. OCLC 1135506612. נבדק ב-27 במאי 2020. {{cite book}}: (עזרה)
  10. ^ "III: Civilians in Europe | NZETC". nzetc.victoria.ac.nz.
  11. ^ Satloff, Robert (2006). Among the Righteous: Lost Stories from the Holocaust's Long Reach into Arab Lands. New York: Public Affairs. p. 67. ISBN 1586483994.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מחנות_ריכוז_בצרפת&oldid=37332459"