זאב ז'בוטינסקי – הבדלי גרסאות

ב-[[1919]]באותה שנה שלח ז'בוטינסקי מכתב לשר המלחמה, שבו הזכיר את ההבטחה לתת לגוף הלוחם היהודי שם וסמל [[עברית|עבריים]]. הדבר התקיים: שרידי שלושת הגדודים שהוקמו אוחדו לגדוד אחד בשם "הראשון ליהודה", וכ[[סמל]] הגדוד נקבעה [[המנורה]]. לאחר מכן שימש ז'בוטינסקי תקופה קצרה כקצין במטה הכללי בירושלים. הוא היה עד למדיניות שלטונות הצבא, שלא התחשבה ברצונותיהם ובשאיפותיהם של המתנדבים היהודים. על נושא זה הוא שלח מחאה כתובה אל אלנבי ואל [[ממשלת בריטניה]], מעשה שלא היה מקובל מצידו של קצין זוטר. בנוסף, יצא ז'בוטינסקי לעזרתם של 54 חיילים שהביעו התמרמרות על כך שהצבא מייעד אותם לפעילות שאינה קשורה לשחרור ארץ ישראל מהשלטון העות'מאני והואשמו בהמרדה. הוא עורר על עצמו זעם וקיבל הוראה להתייצב ב-2 בספטמבר ב[[קנטרה]] לשם שחרורו מן הצבא. אז שלח ז'בוטינסקי מחאה בעניין אל משרד החוץ; שר החוץ קיבל את טענותיו, והמליץ כי המלך יעניק לז'בוטינסקי את תו הכבוד של הקיסרות. ז'בוטינסקי סירב לקבל את האות כדי לשמור על מחאתו.

לקראת סוף [[1919]] החל מצב הביטחון של היישובים היהודים ב[[אצבע הגליל]] להתדרדר. לאחר נפילתו של [[אהרן שר]] התעורר ביישוב העברי ויכוח פנימי ביחס לדרכי ההגנה על ההתיישבות בגליל העליון. תנועות הפועלים הכריזו על גיוס מתנדבים לעזרת [[מאורעות תל חי|תל-חי]]. ז'בוטינסקי התנגד לעמדה זו וטען כי התפקיד להגן על תל-חי מסור בידו של הכוח הקולוניאלי הבריטי וכי במקום ניסיונות נפל להגנה על תל-חי, על היישוב להפנות את מאמציו ללחץ על הבריטים כדי שהם יעשו זאת: