הנרי מילר – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
החלפות (הייתה , ארצות הברית, על ידי , "הסיוט הממוזג"); ואי לא ערוך כמעט |
|||
שורה 1:
{{עריכה}}
{{סופר}}
'''הנרי ולנטיין מילר''' (ב[[אנגלית]]: '''Henry Valentine Miller''';{{כ}} [[26 בדצמבר]] [[1891]] - [[7 ביוני]] [[1980]]), [[סופר]] [[ארצות הברית|אמריקני]]. מילר ידוע כסופר [[אוונגרד]] שיצר סגנון חדש של [[רומן]] שהוא תערובת של רומן בדיוני, [[אוטוביוגרפיה]], ביקורת [[חברתי]]ת, ניתוח דמויות, השקפה [[פילוסופיה|פילוסופית]], [[אסוציאציה]] [[סוריאליזם|סוריאליסטית]], [[מיניות|מין]], [[פסיכואנליזה]] ו[[זרם התודעה|זרם תודעה]]. כתיבה זו הייתה, מצד אחד, תמיד על חייו האמיתיים של מילר, ומצד שני, פרי דמיונו. יצירותיו הידועות בסוגה זאת כוללים את "[[חוג הסרטן (ספר)|חוג הסרטן]]", "[[חוג הגדי (ספר)|חוג הגדי]]", "[[אביב שחור]]" וטרילוגיית ה"[[צליבה הוורודה]]" שמבוססים על חוויותיו כבוהמיין בניו יורק ופריז. מילר כתב גם זיכרונות מסע, מאמרי ביקורת וניתוח [[ספרות]] וצייר בצבעי מים.
שורה 40 ⟵ 41:
==== קליפורניה (1942-1980) ====
בשנת 1940, מילר שב לניו יורק, לאחר מסע בן שנה ברחבי ארצות הברית, מסע שיהפוך לחומר גלם ל"[[
בשנת 1942, זמן קצר לפני שעבר לקליפורניה, החל מילר לכתוב את "סקסוס", הרומן הראשון בטרילוגיית "הצליבה הוורודה", תיאור בדיוני המתעד את תקופת שש שנות חייו בברוקלין כשהתאהב בג'ון ונאבק למצוא את הקול שלו ולהפוך לסופר. כמו כמה מיצירותיו האחרות, הטרילוגיה שהושלמה בשנת 1959 נאסרה בתחילה בארצות הברית ופורסמה רק בצרפת וביפן. מילר התגורר בצריף בקניון אנדרסון משנת 1944 ועד 1947 ביחד עם סופרים בוהמיים אחרים כמו הארי פארץ', אמיל ווייט וג'ין ורדה. בעודו גר שם הוא כותב את "[[
ביצירות אחרות שנכתבו בתקופתו בקליפורניה מילר הביע ביקורת רחבת אופקים כלפי התרבות האמריקאית, כפי שהשתקף ב"יום ראשון לאחר המלחמה" (1944) וב"הסיוט הממוזג" (1945) וביקורת כלפי הנטייה המיסטיקנית של אמני בוהמה כפי במתבטא בספרים כגון "[[
בשנת 1944 נפגש מילר והתחתן עם אשתו השלישית, ג'נינה מרתה לאפסקה, סטודנטית לפילוסופיה
בשנת 1959, מילר כתב סיפור קצר אותו הוא תיאר בחיבה כ"הסיפור הכי ייחודי" שלי. למעשה יצירה ספרותית שכותרתה "החיוך לרגלי הסולם".
שורה 52 ⟵ 53:
בפברואר 1963 עבר מילר לכלונסאות הפסיפיק -444 באוקאמפו דרייב, לוס אנג'לס, קליפורניה, שם הוא יבלה את 17 השנים האחרונות לחייו. בשנת 1967 התחתן מילר עם אשתו החמישית, הזמרת ילידת יפן הוקי טוקודה (ja: ホ キ 徳 田). בשנת 1968 חתם מילר על "מחאת מסי המלחמה של הסופרים והעורכים", ונדר לסרב לתשלומי מיסים במחאה על מלחמת וייטנאם. לאחר המעבר שלו לאוקמפו דרייב, הוא ערך מסיבות ארוחת ערב לדמויות האמנותיות והספרותיות של אותה תקופה. הטבחית והמטפלת שלו הייתה דוגמנית של אמן צעיר בשם טווינקה ת'יבוד, שלימים כתב ספר על שיחות הערב שלו עם מילר.
רק 200 עותקים של ספרון של מילר משנת 1972, "על הגעה לגבורות", פורסם
{{ציטוט|מירכאות=כן|תוכן=אם בגיל שמונים אתה לא נכה או אחרת מוגבל, אם יש לך בריאותך, אם אתה עדיין נהנה מטיול טוב, ארוחה טובה (עם כל הקציצות), אם אתה יכול לישון בלי לקחת קודם כדור, אם ציפורים ופרחים, הרים וים עדיין נותנים לך השראה, אתה אדם בר מזל ביותר ועליך לרדת על ברכייך בוקר וערב ולהודות לאל הטוב על כוחו המצל והמשאיר.}}
מילר וטוקודה התגרשו בשנת 1977. ואז בסוף שנות השמונים לחייו, הצטלם מילר עם [[וורן בייטי]] לסרט "[[האדומים]]" משנת 1981, שביום גם על ידי בייטי. הוא מדבר בסרט על זכרונותיו מג'ון ריד ולואיז בראיינט כחלק מסדרת "עדויות" שמצולמת בו. הסרט שוחרר שמונה עשר חודשים לאחר מותו של מילר. בארבע השנים האחרונות לחייו קיים מילר התכתבות מתמשכת של למעלה מ -1,500 מכתבים עם ברנדה ונוס, דוגמנית פלייבוי צעירה ובעלת טור, שחקנית ורקדנית. ספר על התכתבויותיהם ראה אור בשנת 1986.
שורה 61:
==== מוות ====
מילר נפטר מסיבוכי מחזור הדם בביתו בכלונסאות הפסיפיק
== קישורים חיצוניים ==
| |||