חילונים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←תפיסת העולם החילונית: אגב, גם לזה יש רוב של מתנגדים בדף שיחה - בדקתי. להחלפה של אווה אילוז וארנה בן נפתלי אני גם לא בטוח שיש רוב, אבל בינתיים לא היה לי כוח לקרוא. |
AddMore-III (שיחה | תרומות) רוב בדיון הנוכחי, רוב בדיון הקודם; וסאפיינס הכריז שהוא עובד על טיוטה. יהיה אפשר לדון/לערוך הצבעה גם עליה, אם תושלם. כל ניסיון שחזור יענה בפנייה למפעילים. על פרט הסיווג ("זיקתם לדת") ניתן להמשיך לדון. |
||
שורה 1:
{{אין לבלבל עם|חילוניות|חוסר דת|חילוניות יהודית|יהדות חילונית-הומניסטית}}
[[קובץ:Yom Kippur on Highway 20 Tel-Aviv.jpg|שמאל|ממוזער|250px|רוכבי אופניים נוסעים ב[[נתיבי איילון]] ב[[תל אביב]] ב[[יום הכיפורים]], 2004]]
'''חילונים''' (בעבר '''חופשיים''') הם [[סוציולוגיה|קטגוריה חברתית]] במדינת ישראל, המתייחסת לחלק בציבור היהודי שזיקתו ל[[יהדות אורתודוקסית|דת]] היא הנמוכה ביותר. הקטגוריה מכסה מגוון רחב של תפישות דתיות, ונשענת בעיקר על הגדרה עצמית. ב-2018, 43.2% מיהודי ישראל הבוגרים דיווחו על עצמם כ"חילונים" או "לא דתיים". החלוקה של הציבור היהודי בישראל על פי מפתח של אמונה וזיקה למסורת מכילה גם את המגזרים ה[[מסורתיים|מסורתי]], ה[[דתי לאומי|דתי]] וה[[חרדי]].
==הגדרה==
המושג "חילונים" בישראל מתייחס ליהודים שאינם מקיימים פרקטיקות דתיות ברמה המזוהה עם פרטים מקבוצות אדוקות יותר;{{הערה|ליבמן, ידגר, Condition, עמ' 2.}}{{הערה|שם=זאקס|Natan Sachs, Brian Reeves.{{כ}} [https://www.brookings.edu/wp-content/uploads/2017/03/cmep_20170331_tribes-of-israel.pdf Tribes, Identity, and Individual Freedom in Israel]. [[מכון ברוקינגס]], 2016. עמ' 9 (להלן '''זאקס''').}}{{הערה|1=פישר, Concepts, עמ' 112.}} כל מי שאיננו דבק באורח חיים הלכתי יכול להיות מוגדר כחילוני.{{הערה|ליבמן, Reconceptualizing, עמ' 178-179; מאיר יפה ועוזי ארד, "המקום, התרומה והתפקיד של ארגוני המגזר השלישי בתחום החינוך ליהדות כתרבות במערכת החינוך הממלכתית-כללית בישראל ובמרחב הקהילתי שלה", יחידת התיאום לקידום החילוניות היהודית בישראל, 2003. עמ' 18.}} מספר חוקרים סברו שהתווית "חילונים" בעייתית או מטעה, לפחות במשמעות הלועזית של המושג,{{הערה|ידגר, Crisis עמ' 71; אילן טרואן, '''[https://go.gale.com/ps/anonymous?id=GALE%7CA447747276 Secular Judaism in Israel]'''.{{כ}} Society, כרך 53,{{כ}} גליון 2, עמ' 2; בנוסף, פלד ושיע/ואלד בהער"ש הבאות. ראו גם: [http://jppi.org.il/en/article/aa2018/part2/identity/israeljudaism70/note/#.Xv8rVCj7TIV Annual Assessment 2018], [[המכון למדיניות העם היהודי]].}} ו[[יואב פלד]] טען ש"אינם שומרי מצוות" תהיה הגדרה מדויקת יותר.{{הערה|שם=פלד1|1=non-observant; פלד, עמ' 14-15 ולאורך הספר.}}{{הערה|לקביעה דומה, ראו גם [[אהוד לוז]] בתוך: יהודה ריינהרץ (עורך), '''Zionism and Religion'''.{{כ}} University Press of New England, 1998. עמ' 53.}} קנט ואלד וסמואל שיע כתבו:
{{ציטוטון|חיוני להזכיר ש[[סקולאריות|ההוויה החילונית]] בישראל מוגדרת על ידי התנגדות לדרישות הנוקשות מאוד של היהדות האורתודוקסית, ואיננה בהכרח כוללת שלילה מודעת של זהות דתית-יהודית, ואף לא אדישות כלפיה. למרות שרמת קיום הפרקטיקה שלהם נמוכה לפי התקן האורתודוקסי, רבים מהחילונים-לכאורה מציגים מגוון של התנהגויות דתיות שהיו מסמנים אותם כדתיים למדי בהקשר אמריקני. אף על פי שהמונח מטעה, "חילוני" הוא התווית השגורה לזיהוי אנשים שאינם מקיימים בעקביות את ציוויי היהדות האורתודוקסית.}}{{הערה|שם=גאלן|1=לוק גאלן (עורך) ,{{כ}} '''The Nonreligious: Understanding Secular People and Societies'''. [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], 2016. עמ' 50 והער"ש 104-106 שם. מצוטט מתוך: שמואל שיע, קנת ואלד.{{כ}} [https://link.springer.com/article/10.1007/BF01541646 Interreligious Conflict in Israel: The Group Basis of Conflicting Visions].{{כ}} Political Behavior. כרך 16, 1994. עמ' 164.}}
אחוזי החילונים באוכלוסייה נמדדים על פי הגדרה עצמית במענה לסקרים, אך הגבולות בין הקטגוריות "[[מסורתיים|מסורתי]]" (הבאים במדרג לפי מידת דתיות) ו"חילוני" מטושטשים ביותר. הזדהות עמן איננה נשענת על תבחינים אובייקטיביים כלשהם של התנהגות או אמונה, אם כי יש לה מתאם חזק עם [[השסע העדתי בישראל|החלוקה הסוציו-אתנית]]: [[העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90|פוסט-סובייטים]] או [[אשכנזים (ישראל)|אשכנזים]], גם אלו המקיימים טווח רחב של פרקטיקה דתית או מחזיקים באמונות דתיות, יקפידו יותר להגדיר את עצמם כ"חילונים", בעוד ש[[מזרחים]] ייטו יותר לראות עצמם כ"מסורתיים", ללא קשר לאורח חייהם. מזרחים השואפים לחקות אשכנזים, מאמצים אף הם את התווית "חילוני" יותר.{{הערה|שוהם, עמ' 50.}}{{הערה|1=ליבמן, ידגר. '''תרבות פופולרית'''. עמ' 163-164.}}{{הערה|1=ראו גם קימרלינג, עמ' 353.}} בחלוקה בינרית של החברה היהודית בישראל ל"דתיים" ו"חילונים" בלבד, המסורתיים (שגם הם אינם מקיימים אורח חיים הלכתי) נספרים לעתים יחד עם האחרונים,{{הערה|1=שוהם, עמ' 45}} ושיעור החילונים מגיע אז לכ-80%.{{הערה|1=למשל, טרואן עמ' 1.}} בסקרים רבים מציעים לנשאלים את האפשרות להזדהות כ"מסורתיים נוטים לחילוניות", או "מסורתיים לא כל כך דתיים": בין 2002 ל-2018 בחרו בקטגוריה הזו בין 21.4% ל-28.4% (22.1% ב-2018) מהמשיבים לסקרי הלמ"ס.{{הערה|שם=למס1}}
מנגד, ישנן גישות מצמצמות. כותבים ישראלים ליברלים נוטים להתלונן שרבים מהמזדהים כחילונים הם דתיים מכדי להיחשב "חילונים אמיתיים", בעוד ששיעור ה"חילונים האמיתיים" להערכתם נמוך משמעותית.{{הערה|ליבמן, Reconceptualizing, עמ' 177-178. שהם, עמ' 43.}} רם פרומן, לדוגמא, סבר שלא ניתן להחיל את השם על המתנגדים לביטול החוקים הדתיים המגבילים את האזרח, ולכן קבע שרבע עד שליש מן החילונים הם מסורתיים למעשה.{{הערה|1=פרומן, הדרך החילונית, עמ' 122.}} מאחר ש[[המכון למחקר חברתי שימושי|מכון גוטמן]] בודק כמה "לא שומרים מסורת כלל", הבלבול בין ההגדרות גרם לכך, שבמקורות רבים דווח ששיעור החילונים בישראל הוא רק כ-20%, כשיעור ה"לא שומרים כלל" בשנות ה-90.{{הערה|1=דינור, עמ' 31, הער"ש 8. נתון זה מופיע רבות בספרות בשפה האנגלית.}}
==חלוקה פנימית==
על פי סקרים מן העשור השני של המאה ה-21 שעסקו בחלוקה לפי מידת דתיות, החילונים הם המגזר הגדול ב[[יהדות ישראל]] ובמדינת ישראל בכלל. לפי סקרי ה[[הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה|למ״ס]] בין 2002 ל-2018, בקרב ישראלים יהודים בני 20 ומעלה, שיעור המזדהים כ"חילונים"/"לא דתיים" נע בין שפל של 41.4% ב-2009 לשיא של 45% ב-2005. ב-2018 הוא עמד על 43.2%.{{הערה|שם=למס1|[https://www.cbs.gov.il/he/publications/DocLib/2020/seker_hevrati18_1788/h_print.pdf] הסקר החברתי של הלמ"ס ל-2018, עמ' 76.}}. בסקר מרכז גוטמן ב-[[2009]], 46% מהאוכלוסייה היהודית בישראל הגדירו עצמם כחילונים (43% "לא-דתיים" ו-3% "[[אנטי-דת]]יים").{{הערה|1=[https://www.idi.org.il/media/5033/%D7%93%D7%95%D7%97_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A8.pdf יהודים ישראלים - דיוקן, 2009]. קרן אבי חי. עמ' 11.}} בסקר של [[מרכז המחקר פיו]] מ-2014, 49% מהיהודים הגדירו עצמם כחילונים.{{הערה|שם=סקרפיו|[https://www.pewresearch.org/wp-content/uploads/sites/7/2016/03/israel_survey_overview.hebrew_final.pdf החלוקה הדתית בחברה הישראלית], מרכז המחקר פיו, 2014}}
בתוך הכלל החילוני, חוקרים שונים הציעו סיווגים לתת-קבוצות. ליבמן וידגר חילקו, לשיטתם, בין שלוש כאלו.{{הערה|שם=קבוצות|1=ליבמן וידגר, Condition, עמ' 13-22.}} הרוב הגדול הוא של "חילונים-ממילא", שהיותם כאלו נובעים מנסיבות חברתיות, והם חסרים השקפה ברורה ומתאפיינים בפסיביות.{{הערה|ראו גם: ידגר, Crisis, עמ' 25.}} [[שלמה דשן]] סבר שממצאי סקר מרכז גוטמן מ-1991 (לפיו יותר מהחילונים הסכימו עם הקביעה שמחסור בחינוך הוא הסיבה לאורח חייהם, מאשר אלו שנקבו בהסברים הומניסטיים) מעידים על שכיחות הקטגוריה.{{הערה|שם=ממילא}}{{הערה|1=ראו גם: פרס, בן-רפאל, עמ' 109.}} לעומת ה"חילונים-ממילא", ישנן שתי קבוצות-מיעוט בעלות צביון אידאולוגי ברור: דוגלים ביהדות חילונית ו"חילונים אוניברסליסטים."{{הערה|שם=קבוצות}}
אנשי היהדות החילונית הם בעלי זיקה חזקה לזהות היהודית, ועומדים על כך שמדובר במורשת חשובה. קבוצה זו קשורה תכופות לחוגי [[התחדשות יהודית (ישראל)|ההתחדשות היהודית]],{{הערה|שם=לידגר2}} הפועלים לביסוס יהדות לא-אורתודוקסית כאלטרנטיבה לממסד, על ידי ניכוס מחדש של פרקטיקות מסורתיות. בתוך ההתחדשות קיימים חוגים הרואים את ה[[יהדות כתרבות]] צרופה, ללא מימד דתי, לצד בעלי זיקה חזקה למושגים רוחניים ועל-טבעיים;{{הערה|1=ישעיהו ליבמן, שרה ליבמן (עורכים). '''דת ופוליטיקה: היבטים אחדים, קובץ מאמרים, כרך 2'''. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1991. עמ' 456; רחל ורצברגר, '''[https://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/DocLib8/Werczberger.pdf רוחניות של חיפוש ויהדות של בחירה: נרטיב הזהות של אנשי ההתחדשות הרוחנית היהודית בישראל]'''. עיונים בתקומת ישראל, תשע"ד. עמ' 560.}} כמה ממנהיגי התנועה מסייגים את הזדהותם כחילונים: [[בית תפילה ישראלי|רני יגר]] אמר ב-2011 שהוא חילוני "בהקשר הסוציולוגי" אך מבחינת תחושתו הפנימית, הוא דתי.{{הערה|1=פישר, חילון וחילוניות עמ' 324, 331-332.}}
"חילונים אוניברסליסטים", מנגד, דוגלים בערכים כלל-אנושיים, ממעטים לייחס חשיבות לזהות היהודית, ואף רואים בה נטל ומכשול. הם מזוהים עם העמדות הקוראות למינימליזציה של היבטים יהודיים במדינת ישראל, ובכלל זה [[פוסט-ציונות]].{{הערה|שם=לידגר2}} האוניברסליסטים נוטים למחנה המבקש להפוך את המדינה לדמוקרטיה ליברלית אזרחית, שייכים לקוטב הליברלי ביותר במפה הפוליטית, ומאמצים את [[תרבות המערב|התרבות והאתוס המערביים]].{{הערה|שם=אונ|1=ישעיהו ליבמן, ברוך זיסר. '''Choosing Survival: Strategies for a Jewish Future'''. [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], 1999. עמ' 125-129.}} ברוך זיסר וליבמן זיהו ב-1995 בערך 10% מהאוכלוסייה היהודית כ"חילונים רדיקלים", המחזיקים בעמדות המתכתבות עם תפישות כאלו; למרות שיעורם הקטן יחסית, קבוצה זו מיוצגת מאוד באליטה הישראלית, והשפעתה נרחבת.{{הערה|1=ליבמן וזיסר, Judaism and Jewishness, עמ' 20 ויתר המאמר.}} [[שמואל רוזנר]] ו[[קמיל פוקס]] סיווגו כ-13% מהמדגם שלהם כ"אוניברסליסטים". רוזנר ופוקס הציעו גם קטגוריה נוספת משלהם, "ישראלים", שכמעט כל חבריה מזדהים כחילונים. הם מנו 15% מכלל הנסקרים, ומשלבים לאומיות חזקה וקרבה ל[[ממלכתיות|דת האזרחית הישראלית]] יחד עם זיקה מועטה למסורת, ברוח השמאל הישראלי הישן.{{הערה|רוזנר ופוקס, עמ' 44, 212-213.}}
חלוקה אחרת של הציבור החילוני, תחת שמות שונים, היא בין חילונים האדישים כליל או עוינים לדת לבין חילונים המגלים כלפיה יחס חיובי במידת מה. סקרים שונים הבדילו בין קבוצות אלו, תחת השמות "חילונים גמורים" ואף "חילונים אנטי-דתיים", לעומת "חילוני קרוב למסורתי" וכדומה.{{הערה|שם=לידגר2|1=ליבמן וידגר, Condition, עמ' 3, 7-8. ראו גם סקרים אחרים.}} ב-2016, [[המכון למדיניות העם היהודי]] הציע לנסקריו לסווג את עצמם כ"חילונים לחלוטין" או כ"חילונים קצת מסורתיים." 30.4% מהמשיבים בחרו בקטגוריה הראשונה, ו-20.8% בקטגוריה השנייה. רוזנר ופוקס תיארו את שתי הקבוצות כנבדלות זו מזו במדדים רבים. "הקצת מסורתיים" הם שמרנים יחסית ובעלי יחס חיובי למסורת, בעוד שה"חילונים לחלוטין" ליברלים יותר ונוטים לחשוש מהתחזקות הדת בישראל. בקרב ה"חילונים לחלוטין" יש כ-29% אתאיסטים, בעוד שאצל ה"קצת מסורתיים" הללו מהווים רק 5%.{{הערה|שם=רוזנר}}
גם המזדהים עם הזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסיים נוטים להימנות על המגזר: רוב ה[[רפורמי]]ם וחלק גדול מה[[קונסרבטיבי]]ם בישראל מדווחים על עצמם כחילונים.{{הערה|1=זאקס, עמ' 14.}}{{הערה|1=[[שמואל רוזנר]], [https://blogs.timesofisrael.com/jppi-does-not-leave-out-reform-and-conservative-half-of-israeli-jews-prefer-mixed-seating-synagogues/ JPPI does not leave out Reform and Conservative].{{כ}} [[The Times of Israel]],{{כ}} 23 באפריל 2017.}}
==יחס לדת==
סקרים שונים העלו שכ-60% מהחילונים בהגדרתם העצמית מאמינים באלוהים,{{הערה|שם=פלד1}} בעוד שכ-20% מהם הם [[אתאיסט]]ים.{{הערה|שם=רוזנר|רוזנר ופוקס, עמ' 119-120. להלן '''רוזנר ופוקס'''. ראו גם:[https://www.maariv.co.il/journalists/Article-727017 מי שמאמין: המספרים שמאחורי האמונה בחברה הישראלית]. [[מעריב]], 2 בנובמבר 2019.}} אחוזים ניכרים (בין 20% ל-36%) מבין החילונים שנסקרו מאמינים ש[[בחירת עם ישראל|היהודים הם עם נבחר]], ב[[הישארות הנפש|קיומה של נשמה השורדת את המוות]], בכך ש[[תורה מן השמים|התורה היא תוצר של התגלות אלוהית]] ובכך שכח עליון מנחה את ההיסטוריה היהודית.{{הערה|1=ליבמן וידגר, Condition, עמ' 10-11}}{{הערה|שוהם, עמ' 40.}} בתוך כלל החברה היהודית קיימים הבדלים משמעותיים רק לגבי שני נושאים: מציאות [[העולם הבא]] (כולל [[ימות המשיח]]) ו[[שכר ועונש]]. יתר האמונות הוחזקו בקרב האוכלוסייה ללא הפרשים מובהקים בין הקבוצות.{{הערה| קימרלינג, עמ' 191.}}
מבחינת אורח החיים, רוב גדול מכלל החילונים עורך פרקטיקות מסורתיות שונות באופן סלקטיבי, בייחוד [[ברית מילה]], הדלקת [[נרות חנוכה]], חגיגת [[סדר פסח]], קביעת [[מזוזה]], הימנעות מאכילת [[חזיר]], ציון החגים ו[[מנהגי אבלות]] באופן מסוים, וכדומה.{{הערה|שם=שרוט|שרוט, עמ' 232-234.}} עקב הדגש על התנהגות, ולא אמונה, במדידת דתיות בקרב יהודי ישראל, מכון גוטמן משתמש בקטגוריה של "לא שומרים מסורת כלל" כדי לסווג את האוכלוסייה הבלתי-דתית לחלוטין. קבוצה זו מנתה 16% מהמדגם ב-2009,{{הערה|שם=פלד1}}{{הערה|1=על בעיות המדידה: ראו דינור, עמ' 31, שהם עמ' 39.}} ואף ביניהם הרוב מדווח על קיום פרקטיקות שונות בהיקף משמעותי. בסקר גוטמן 99', בעוד ש-21% מהמדגם הזדהו כ"לא שומרים כלל", רק 7% אכן לא קיימו אף אחת מהפרקטיקות שנבדקו.{{הערה|שם=ממילא|ליבמן, Jewishness of Israelis, עמ' 66; שלמה דשן, עמ' 130-131 בנספח שם.}} חלק מההתנהגויות הללו הוטמעו בתוך אורח החיים היהודי-ישראלי הכללי ואינן נושאות שום משמעות דתית, לפחות בעיני חלק מהאוכלוסייה; עם זאת, הסבך בין זהות קולקטיבית, דת ולאומיות מקשה על אבחון המניעים לעריכתן.{{הערה|1=ליבמן וידגר, Condition עמ' 11-12.}}{{הערה|יונה, גודמן. עמ' 368; ליבמן, זיסר, Judaism and Jewishness עמ' 16.}} תיוגן כנייטרליות מאפשר לאנשים להזדהות כ"לא שומרים כלל", למרות שהם מקיימים אותן.{{הערה|שם=ריבוני}} מאידך, ליבמן וידגר העריכו ב-1999 שבערך רבע מן החילונים עורכים פרקטיקות מסורתיות במידה נרחבת מאוד, ברמה הקרובה לזו של בני הקבוצות הדתיות.{{הערה|1=ליבמן וידגר, עמ' 10, 30.}}
אחד ההיבטים הנוכחים ביותר של המסורת היהודית בקרב חילונים הוא החגים. עריכת הסעודות והיבטים משפחתיים אחרים של המועדים רווחים מאוד. בעבר, נערך ניסיון להלאים את החגים ולעצב את מרכיביהם, כחלק מ[[דת אזרחית]] ישראלית ברוח ה[[ציונות]]; פירות מאמץ זה, שהתבטא באופן רדיקלי ב[[קיבוץ|קיבוצים]] (שם הותקנו הגדות אתאיסטיות לפסח){{הערה|1=פרומן, מה עושים בחגים, עמ' 209. "הדוגמה הטובה ביותר היא הגדת פסח הקיבוצית, שבמקרים רבים מיגרה כל זכר לאל גם בטקסטים שהועתקו אליה מההגדה המסורתית".}} ובאופן מתון יותר בחברה העירונית, נמוגו כמעט לגמרי. מתכונת החגים בציבור החילוני מתאפיינת בהיצמדות לסדרי הטקס המסורתיים, אם כי המניע לשימורם הוא בעיקר משפחתי-הווייתי, ובריקון התכנים, בין אם האמוניים הישנים או הציונים-לאומיים מימי ראשית המדינה. באופן ספונטני, התפתחו גם התנהגויות ייחודיות לחילונים בחגים, בעיקר ב[[יום כיפור]]. השבתת התחבורה ביום זה גורמת לכך שילדים ונוער מרבים לנסוע באופניים, במעין טקס חניכה. [[פורים]] ו[[ל"ג בעומר]] זוכים לפופולריות כחגיגות אטרקטיביות עבור ילדים ונוער.{{הערה|פרומן, מה עושים בחגים?, בייחוד עמ' 220-222, 232-233).}}
ברמת הזהות הקולקטיבית, חילונים הם הקבוצה היהודית היחידה בחברה הישראלית שמזדהה כ"ישראלית" יותר מאשר "יהודית"; עזרא קופלוביץ וליאור רוזנברג הצביעו על כך שזהותם היהודית של רבים מהם כרוכה בישראליותם ללא הפרד, עד כדי בלבול מוחלט, אי-הבחנה בין שתי ההגדרות וחוסר יכולת לדמיין את עצמם חיים כיהודים מחוץ למדינה. בהשלכה מכך, פרקטיקות יהודיות כמו [[כשרות]] נתפשו אצל המשיבים כשייכות לתחום הציבורי, ואף כחיוניות שם, אך בתחום הפרטי אין להן חשיבות יתרה.{{הערה|סטיבן מ. כהן (עורך), '''Dynamic Belonging: Contemporary Jewish Collective Identities'''.{{כ}} Berghahn Books, 2011. עמ' 146-150, 167-168.}} זהות יהודית "מדינתית", הכוללת מרכיבים דתיים גלויים ומובלעים, מוחלת על החילונים מתוקף אופייה של ישראל. היא מבדלת אותם מן האזרחים הלא-יהודים ומייחסת אותם אל הרוב השליט, ולפיכך יש לה חשיבות רבה. פן זה מתבטא גם בעת היעדרו: מהגרים מישראל "שאינם שומרי מסורת כלל", נוטים במקרים רבים להצטרף לבתי-כנסת בארצות מגוריהם החדשות.{{הערה|שם=ריבוני}}
יחסם של החילונים לתפקיד הדת במרחב הציבורי הוא אמביוולנטי. מחד, הם נוטים להתנגד באופן משמעותי יותר מהקבוצות האחרות, למה שנתפש כמעורבות יתרה של [[הרבנות הראשית לישראל]] וגורמים דתיים בכלל,{{הערה|שם=שרוט}} תופעה הידועה כ[[כפייה דתית בישראל|כפייה דתית]].{{הערה|1=על "הכפייה הדתית", ראו: ידגר, Crisis, עמ' 38, 43.}} כך, לדוגמא, סקרים מעלים שרובם ואף רובם המוחלט של החילונים תומכים בעמדות הליברליות בסוגיות כמו התרת נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית ושירותים אחרים בשבת, ועוד. חלק ניכר גם תומכים ב"[[הפרדת הדת מהמדינה]]", אם כי סטיבן שרוט התריע שמשמעותו של הביטוי הזה היא לא נייטרליות בענייני דת, אלא ביטול חקיקה דתית המגבילה חירות אישית. ישנה גם התנגדות ספציפית יותר להתפשטות ה[[חרדים]] ולהשלטת הנורמות שלהם. מאידך, אחוזים גדולים מהחילונים מביעים גם תמיכה בנוכחות של הדת במרחב הציבורי ובכך שהמסורת צריכה להוות גורם משמעותי בעיצובו.{{הערה|שם=שרוט}} שאלות דתיות, כמו [[גיור]], הן נושא חשוב בסדר היום התקשורתי והפוליטי של הציבור החילוני.{{הערה|1=ידגר, Crisis, עמ' 3, 17.}} האורתודוקסיה ממלאת תפקיד מרכזי במדינה, הן בהיבט פוזיטיבי של הבניית הזהות הלאומית – היא מהווה "דת שילוּחית" (שאינה מקוימת באופן אישי אך נתפשת כחשובה), עבור ישראל בכלל ועבור רבים מהחילונים באופן אישי{{הערה|פלד, עמ' 22. ראו גם: בית-הלחמי' Impossible Dream.}} – והן בכך שהסתמכות על הממסד הרבני מאפשרת לה לקיים את אופיה הציוני, מבלי להידרש לחקיקה גזענית גלויה.{{הערה|1=[[אורי רם]], [https://www.jstor.org/stable/40206157 Why Secularism Fails? Secular Nationalism and Religious Revivalism in Israel].{{כ}} International Journal of Politics, Culture, and Society, 2008. עמ' 61.}} בשל כך, ההתנגדות לחקיקה הדתית העניפה התבטאה רק מעט בקריאה להפריד את הדת מהמדינה וברטוריקה של שוויון אזרחי. תחת זאת, היא נשאה אופי של עקיפת ההגבלות באמצעות מסלולים אלטרנטיביים ולא של התנגשות. [[חילוניות בישראל]], במובן המקובל של המילה "[[חילוניות]]" בעולם, היא נדירה למדי{{הערה|שם=ריבוני|1=יעקב ידגר, Sovereign Jews. עמ' 183, 187-192 (חילוניות נדירה: עמ' 189).}} ונחלתו של מיעוט קטן.{{הערה|1=בן-פורת, עמ' 37. [https://7minim.wordpress.com/2016/04/24/bpb/ למקור נגיש, ראו גם כאן]}}
==מגזריות==
בעוד שלהזדהות כחילוני יש קשר חלקי בלבד למידת הדתיות של היחיד – לבד מן הטשטוש ביחס למסורתיים, אפילו התוויות "דתי" ו"חילוני" משמשות, לדברי חזקי שהם, {{ציטוטון|אמצעי הזדהות יותר מאשר תוכן חיובי של זהות}} – יש לה מתאם גבוה יחסית עם פרטים כמו השקפה פוליטית, אזור מגורים ושאר מאפיינים של הציבור החילוני כסקטור בחברה הישראלית.{{הערה|שוהם, 45-46}}{{הערה|נוימן, עמ' 104.}} 89% מהנשאלים החילונים במחקר אחד השיבו ש"כמעט כל חבריהם" חילונים אף הם.{{הערה|פרס ובן-רפאל, עמ' 114.}} למעשה, במובנו הרחב, המגזר החילוני הוא קטגוריה שִיוּרית המכילה את כל מי שאיננו [[ערביי ישראל|ערבי]], [[חרדי]] או [[דתי לאומי]] – שלוש הקבוצות המובחנות האחרות בחברה, שיש להן אוטונומיה חינוכית ומוסדות נבדלים, ולעתים קרובות גם שטחי מגורים נפרדים. מערכת החינוך של המגזר היא [[חינוך ממלכתי|בתי-הספר הממלכתיים הכלליים]]. מבחינה זו, הסקטור כולל בתוכו גם את מרבית המסורתיים, השולחים את ילדיהם תכופות לחינוך הממלכתי, ומקיימים את חייהם במרחב שלו.{{הערה|זאקס, עמ' 9-10.}}
בשאלת מדיניות החוץ והסכסוך עם הפלסטינים, החילונים לגמרי (בניגוד ל"חילונים מסורתיים במקצת" וכדומה) הם הקבוצה היהודית היחידה, שעולה מסקרים שיש בה רוב מובהק למרכז ולשמאל. מפלגות ותנועות הדוגלות בסיום הכיבוש בגדה המערבית מזוהות כמעט ללא יוצא מן הכלל עם ציבור זה.{{הערה|נוימן, עמ' 16-17, 85, 91, 102.}} באופן כללי, החילונים המובהקים יותר (בין אם "החילונים הרדיקלים", אלו "שאינם שומרים מסורת כלל" או "החילונים לחלוטין") נוטים להיות חריגים בעמדותיהם ומבודדים חברתית ביחס לשאר הציבור היהודי במדינה. הם ליברלים ופרוגרסיביים יותר, וחשים תכופות אי-נוחות ופסימיות בקשר להתנהלותה ועתידה של ישראל.{{הערה|שם=רוזנר}}{{הערה|ליבמן וזיסר, עמ' 20 וכו'; ליבמן, Jewishness. עמ' 86.}}
תת-הקבוצה המזוהה ביותר עם החילונים, היא המעמד הבינוני הוותיק, ה[[אשכנזים (ישראל)|אשכנזי]] רובו ככולו, שהיווה את שכבת האליטה בישראל במשך רוב שנותיה ואת הנשא של תרבותה ההגמונית. קבוצה זו איישה את עמדות המפתח השונות במנהל ובשירות הציבורי, ונהנית מייצוג-יתר בולט בחיי הכלכלה, באקדמיה, בתרבות, בתקשורת ועוד.{{הערה|שם=קמ1}} אף מבחינת הייצוג בתקשורת ההמונים, הדמויות ה"נורמליות" בקולנוע ובטלוויזיה היו חילוניות באופן מובהק.{{הערה|1=ליבמן וידגר, תרבות פופולרית, עמ' 167-170.}} למרות שעודנו דומיננטי, מעמד זה מצוי בשקיעה מזה עשורים.{{הערה|שם=קמ1|קימרלינג, עמ' 13-14, 357.}} גם [[העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90|המהגרים מברית-המועצות לשעבר]] מזוהים במובהק עם החילונים.{{הערה|אפרים יערי, מגמות בחברה הישראלית, כרך 2. האוניברסיטה הפתוחה, 2001. עמ' 1182.}} הפוסט-סובייטים, בעת הגעתם בשנות ה-90, היו מנוכרים למסורת הדתית, וסבלו קשיים מן הממסד הרבני בשל האחוז הגבוה של לא-יהודים בקרבם –{{הערה|שם=פורת|בן-פורת, עמ' 221-223}} אלו האחרונים, הרשומים במדינה כ"[[חסר דת (ישראל)|חסרי דת]]" עברו [[חיברות]] ניכר, אך לא שלם, במגזר החילוני; רוב החילונים מצפים מהם לעבור המרת דת פורמלית ליהדות, לפחות כתנאי לנישואין.{{הערה|1=נתנאל פישר, [https://www.academia.edu/28639535 אתגר הגיור בישראל: ניתוח מדיניות והמלצות], [[המכון הישראלי לדמוקרטיה]], 2015. עמ' 129-131.}} המהגרים עברו הדתה בשל הצורך להתערות בחברה הישראלית, וברית נציגיהם הפוליטיים עם הימין ניכרה אותם מן המעמד האשכנזי הוותיק.{{הערה|שם=פורת}}{{הערה|ראו גם: [[תומר פרסיקו]], [https://tomerpersico.com/2014/11/11/viki_interview/ הדתה ומסורתיות בקרב הציבור ה"רוסי" – ראיון עם ויקי אידזינסקי].}}
ב-2019, 41% מהילדים הישראלים שנכנסו לבתי-הספר היסודיים, למדו במערכת הממלכתית.{{הערה|[https://www.themarker.com/news/education/.premium-1.7844272 איום על הכלכלה הישראלית? רק 41% מתלמידי כיתה א' בחינוך חילוני]. [[TheMarker]],{{כ}} 16 בספטמבר 2019.}} נשים חילוניות ילדו בממוצע, נכון ל-2016, כ-2.2 ילדים; שיעור הילודה שלהן עלה עם רמת ההשכלה וההכנסה, בניגוד למצב הרווח בעולם.{{הערה|[https://www.themarker.com/allnews/.premium-1.6846247 נס הילודה הישראלי: החילוניות המשכילות והמבוססות יולדות יותר]. [[TheMarker]],{{כ}} 16 בספטמבר 2019.}} החילונים הם הקבוצה האמידה ביותר בציבור היהודי: ב-2016, ההכנסה הממוצעת למשק בית חילוני הייתה כ-22,000 ש"ח, שהייתה גבוהה בהתאמה ב-15% מזו של מסורתיים וב-60% משל חרדים.{{הערה|למ"ס, סקר הכנסות משק בית, 2016.}}
==היסטוריה==
בשלהי המאה ה-19, כשהחלו להופיע במזרח אירופה יהודים לא-מסורתיים במספרים גדולים, נכנסו לשימוש מונחים כמו "חופשי", במובן של פטור מעול מצוות, "פרייער" ב[[יידיש]], לתיאורם. כינוי יידי נפוץ אחר היה "ועלטליך" (במקורב: איש העולם הזה; על משקל weltlich הגרמני), תרגום ישיר של המשמעות הלועזית ל"חילוני" במובן של סקולארי. ה"חופשי" ודומיו, כפי שציינה יוכי פישר, כיוונו למשמעות שונה משל ה[[אפיקורס]] והחוטא בחברה הקדם-מודרנית, או ה"[[תנועת ההשכלה היהודית|משכיל]]". הכינויים הישנים התייחסו לחריגים בחברה שלדת היה בה מעמד נורמטיבי, בעוד שהמונחים החדשים סימנו את התגבשותה ההדרגתית של חברה חדשה, מרוחקת מן המסורת – תהליך שהושלם בשנות ה-1950 בישראל. המילה העברית '''חִלּוֹנִי''' נגזרה מהמילה '''חִילוֹנַי''' ב[[לשון חז"ל]], שמשמעותה היא "זר, שאיננו [[כהן]]". היא החלה להופיע בספרות העברית בסוף המאה ה-19, הן במובן המקורי של [[הדיוט]] והן כתרגום ל[[מטריאליזם|מטריאליסט]]. בשנות ה-50 וה-60 היא נעשתה יותר ויותר פופולרית לתיאור הציבור במדינת ישראל, שכונה עד אז בעברית "חופשי", "כללי" או "לא-דתי." ב-1965, בטור ב"[[הארץ]]", עמד הלשונאי [[משה גושן-גוטשטיין]] על תפוצתו הנרחבת של המונח החדש, תוך שהוא מביע אי-נחת מאימוצו. גוטשטיין כתב כי בעוד שחפצים, עיסוקים וכדומה יכולים להיות חילוניים (סקולאריים, משוללי קדושה), קשה להשתמש בו לתיאור בני אדם. גם כיום, רבים מעדיפים את התואר הישן "חופשיים" ומסתייגים מ"חילונים", אך זהו הכינוי המוכר והנפוץ.{{הערה|1=יוכי פישר, Concepts, עמ' 112-116, 120; ליבמן וידגר, Condition, עמ' 5-6.}}
ביישוב הציוני, מהגרי העליות השנייה והשלישית היו חופשיים בהשקפתם ברובם המכריע, והביאו עמם אידאולוגיות מפותחות של [[חילוניות יהודית]] ממזרח אירופה. ב-1920 ניתן תוקף מוסדי חשוב לחלוקה בין חופשיים לאדוקים בארץ ישראל, והוקמו [[שיטת הזרמים בחינוך|שתי מערכות חינוך נפרדות]], כללית ודתית. ב-1923 הצטרף אליהן גם [[זרם העובדים]] הציוני-סוציאליסטי, שלימד ברוח חילונית חד-משמעית. ב-1948, ערב הפסקת השלטון הבריטי, רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית השתייך לציבור ה"חופשי" – 78% מהילדים התחנכו בזרם הכללי או בזרם העובדים,{{הערה|1=[https://www.archives.gov.il/chapter/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%AA-%D7%94%D7%96%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%95%D7%95%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%97%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%91%D7%99%D7%91%D7%94/ שיטת הזרמים בחינוך – מקורותיה ומאפייניה] - ארכיון המדינה.; גם: זמן יהודי חדש, [https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=69569485#294.4968.4.default מערכת החינוך והמתח הדתי-חילוני].}} שבוטלו ב-1953 והפכו לחינוך הממלכתי-כללי (לשם השוואה, פחות מ-15% מהאוכלוסייה נמנו על [[הציונות הדתית]],{{הערה|ישעיהו ליבמן, '''Religion, Democracy and Israeli Society'''.{{כ}} Taylor & Francis, 1997. עמ' 40-41.}} והחרדים היוו מיעוט בטל).
בעשורים הראשונים לקיום המדינה, אותה קבוצה אשכנזית-ותיקה-חילונית הייתה מזוהה בעיקרה עם האידאולוגיה והאתוס של ה[[ממלכתיות]], שהכוחות השליטים בראשות מפלגת [[מפא"י]] שאפו לעצב לאורם את החברה הישראלית, שהכפילה את גודלה והתגוונה מאוד עקב גל ההגירה של שנות ה-50. מקרב שורות המגזר גויסו בעלי-התפקידים השונים, שהופקדו על הטמעת המהגרים ונועדו לשמש להם דוגמא, והוא היה הבסיס העיקרי למעמד הבינוני הישראלי. עד שנות ה-80, קבוצה זו תפקדה כהגמוניה, לא רק מבחינה פוליטית וכלכלית, אלא גם מבחינה תרבותית וערכית. העדפותיה והוויתה נתפשו (גם בעיני יתר הציבורים במדינה) כ"ישראליוּת" הנורמטיבית.{{הערה|שם=קמר}} היותה חילונית הייתה רק אחד ממאפייניה, בעוד שהממלכתיות הגדירה אותה.{{הערה|1=ראה גם ידגר, Crisis, עמ' 147.}}
עם עלייתם של יתר המגזרים בחברה הישראלית, לאחר הדחת מפא"י ב-1977, איבד ציבור זה את ההגמוניה בהדרגה, ומאפייניו הפכו מנורמטיביים לסממנים של עוד מגזר בחברה מפוצלת.{{הערה|שם=קמר}} התפרקות הממלכתיות גם הביאה לקצו של הסוציאליזם המגויס בקרבם: יותר ויותר חילונים החלו לאמץ, ולו באופן חלקי, את ערכי האינדיבידואליזם והליברליזם המערביים, ולהטיל ספק באתוס הלאומי הנוקשה.{{הערה|1=[[אורי רם]], '''Israeli Nationalism: Social Conflicts and the Politics of Knowledge'''. {{כ}}Routledge, 2010. עמ' 56-58.}} ההיחלשות התבטאה גם בהופעת ניצני תודעה מגזרית, ובצורך אובייקטיבי בהתארגנוית שייאבקו למען האינטרסים הקבוצתיים. הסוציולוג [[ברוך קימרלינג]] הבדיל בין שתי המפלגות שהופיעו בתגובה לכך (רוב החילונים הוסיפו להצביע למפלגות הגדולות), "[[מפלגת שינוי|שינוי]]" ו"[[מרצ]]", וראה בהן כמבטאות שתי מגמות מנוגדות בתוך ציבורן. "שינוי" ייצגה מודעות סקטוריאלית, הפנמה של השינויים החברתיים והכנה לקראת ניהול מלחמת תרבות עם המגזרים האחרים. "מרצ", לעומתה, הוסיפה להאמין בכך שהיא מייצגת את הכלל-"ישראליוּת" ולעמוד על דימוי זה, והדבר פגע באפקטיביות הפוליטית שלה.{{הערה|שם=קמר|1=קימרלינג, עמ' 12-14, 148-149, 353-356.}}
לאחר [[רצח יצחק רבין]], צברה תנופה בקרב הציבור החילוני תנועת [[התחדשות יהודית (ישראל)|ההתחדשות היהודית]], שצצה עוד בשנות ה-60. ההתחדשות ביקשה לחדש עצמאית את הדיאלוג עם המסורת היהודית ולנכסה-מחדש, מתוך מגוון תפישות שלה (מרוחנית-מיסטית עד תרבותית), ללא תלות בתיווך הממסד האורתודוקסי.{{הערה|1=פלד, עמ' 89-94.}} תופעה נוספת הייתה הפופולריות העולה של ההזדהות כ"[[מסורתיים]]", שקושרה קודם עם השכבות המזרחיות העניות ונחשבה פחותת סטטוס. חלקים גדלים בציבור האשכנזי הוותיק החלו להשתתף בטקסים של דת עממית.{{הערה|1= נסים לאון, [https://www.academia.edu/30579644 המסורתיות המזרחית במבט פוסט-אורתודוקסי: מדתיות שבורה לחילוניות שנקטעה]. [[פעמים]] 122-123, תשס"ט, עמ' 110.}} כמו כן, חלקים אחרים חשו ניכור לחברה הישראלית ואימצו זהות אוניברסלית, תוך הפגנת אדישות או סלידה כלפי היהדות והציונות גם יחד.{{הערה|שם=אונ}}{{הערה|שם=פלד3}}
בשנות ה-2010, גברה ההכרה בהיחלשות החילונים, באופי המגזרי של החברה הישראלית,{{הערה|שם=פורום|1=למשל: ידגר, Crisis, עמ' 124-127.}} ובהחלפת שיירי הממלכתיות ב[[דת אזרחית|אתוס חדש]], בעל מרכיבים דתיים-מסורתיים גלויים וחזקים הרבה יותר{{הערה|שם=פלד3|1=פלד, עמ' 17.}} (ב2018 העריכו [[שמואל רוזנר]] ו[[קמיל פוקס]] שכ-40% מהחילונים שותפים ל"יהדות ישראלית", יחד עם המסורתיים ורוב הדתיים-הלאומיים){{הערה|1=רוזנר ופוקס, עמ' 43-44. ראו גם את [https://ij.jppi.org.il/english/summary החלוקות כאן].}} – התהליך האחרון קודם אקטיבית על ידי [[הציונות הדתית]], ששאפה להפוך להגמונית, וזכה לכינוי "[[הדתה]]".{{הערה|שם=פלד3}} חלק מסוים בציבור החילוני, בדרך כלל זה המקורב להתחדשות היהודית, פעל למען ההדתה ואף נכנס לברית פוליטית עם הדתיים-הלאומיים.{{הערה|פלד, עמ' 81, 94, 215.}} חלק נוסף, שיוצג על ידי "[[הפורום החילוני]]", דחה אותה בתוקף. קבוצה זו קוראת לפיתוח תודעת מיעוט חילונית-ליברלית ולהקמת אוטונומיה לציבור המזדהה עם ערכים אלו, כולל מערכת חינוך עצמאית, שתאפשר לו לגבש את זהותו כ"שבט" נוסף בחברה הישראלית.{{הערה|שם=פורום}}
==לקריאה נוספת==
* גיא בן-פורת, '''Between State and Synagogue: The Secularization of Contemporary Israel'''. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2013.
* יעקב ידגר, '''Sovereign Jews: Israel, Zionism, and Judaism'''.{{כ}} State University of New York Press, 2017.
* [[יעקב ידגר]], '''Israel's Jewish Identity Crisis: State and Politics in the Middle East'''. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', מרץ 2020.
* יוסי יונה, יהודה גודמן. '''מערבולת הזהויות : דיון ביקורתי בדתיות ובחילוניות בישראל'''. מכון ון ליר, 2004.
* ישעיהו ליבמן, ברוך זיסר. '''Judaism and Jewishness in the Jewish State'''.{{כ}} The Annals of the American Academy of Political and Social Science, ינואר 1998.
* ישעיהו ליבמן (עורך), '''The Jewishness of Israelis: Responses to the Guttman Report'''.{{כ}} State University of New York Press, 1997
* קלמן נוימן, '''הוויכוח על גבולות המדינה: סוגיה של דת ומדינה?'''. [[המכון הישראלי לדמוקרטיה]], 2013.
* יוכי פישר, '''חילון וחילוניות: עיונים בין־תחומיים'''. הקיבוץ המאוחד, 2015
* יואב פלד, הורית הרמן-פלד. '''The Religionization of Israeli Society'''.{{כ}} Routledge, 2018.
* רם פרומן, '''מה עושים בחגים? החילונים והחגים היהודיים'''. בתוך: [[אביעד קליינברג]], '''לא להאמין: מבט אחר על דתיות וחילוניות'''. אוניברסיטת תל-אביב, 2004.
* רם פרומן, '''הדרך החילונית''', ידיעות ספרים, 2019.
* יוחנן פרס, אליעזר בן־רפאל. '''קירבה ומריבה: שסעים בחברה הישראלית'''. עם עובד, 2006.
* [[ברוך קימרלינג]], '''מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות'''. הוצאת עם עובד, 2004.
* [[שמואל רוזנר]], [[קמיל פוקס]].{{כ}} '''IsraeliJudaism: Portrait of a Cultural Revolution'''.{{כ}} The Jewish People Policy Institute, 2019.
* סטיבן שרוט,{{כ}} '''Comparative Perspectives on Judaisms and Jewish Identities'''.{{כ}} Wayne State University Press, 2011.
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקימילון=חלוני|שם ויקימילון=חילוני}}
* [[
* אבנר דינור, [https://bmj.org.il/wp-content/uploads/2019/12/30.5.Dinur_.pdf לקראת חילוניות מאמינה], [[אקדמות]] ל', שבט תשע"ה.
* [[ישעיהו ליבמן]], יעקב ידגר. '''[https://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/13/8.pdf מסורתיות יהודית ותרבות פופולרית בישראל]'''. [[עיונים בתקומת ישראל]], כרך 13, 2003.
* ישעיהו ליבמן, יעקב ידגר, '''[https://www.bjpa.org/search-results/publication/11950 Secular-Jewish Identity and the Condition of Secular Judaism in Israel]'''. {{כ}}Rutgers University Press,{{כ}} 2009.
* ישעיהו ליבמן, '''[https://www.bjpa.org/content/upload/bjpa/lieb/Liebman-IsraelStudies2.pdf Reconceptualizing the Culture Conflict among Israeli Jews]'''.{{כ}} Israel Studies, הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, סתיו 1997.
* יוכי פישר '''[https://brill.com/view/book/edcoll/9789004251335/B9789004251335_007.xml The Concepts of ‘Religion’ and ‘Secularism’ in the Hebrew Language and Their Manifestations in Israel’s Socio-Political Dynamics]'''. [[הוצאת בריל]], 2013.
* חיזקי שוהם, '''[http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/24/Hizky-Shoham.pdf 'דת', 'חילוניות' ו'מסורת' במחשבה הציבורית בישראל]'''. [[עיונים]], 2014.
[[קטגוריה:קבוצות בחברה הישראלית]]
[[קטגוריה:ישראל: יחסי דת ומדינה]]
|