אדולף אייכמן – הבדלי גרסאות

אחרי דחיית טענות אלה השיב הנאשם על כל כתב האישום בצורה דומה: "במובנו של כתב האישום – לא אשם" (Im Sinne der Anklage – nicht schuldig). העדויות במשפט כללו 121 עדים ו-1,600 מסמכים, מהם בחתימת אייכמן עצמו. התביעה הראתה את חלקו הפעיל של אייכמן בגירוש והשמדת היהודים בכל רחבי אירופה; החזקתם בתנאים מחפירים תת-אנושיים ורציחתם בשיטתיות במטרה להשמיד את העם היהודי כולו. הסניגוריה לא ניסתה כמעט לטעון להפרכת האירועים אלא ניסתה לצמצם את מעורבות אייכמן במקרים אלה לכדי 'בורג קטן במערכת'. הסניגוריה טענה כי אייכמן רק ציית לפקודות הממשל הנאצי שלא יכול היה להפר בהיותו פקיד נמוך דרג, וכי האשם העיקרי במאורעות השואה היה הממשל הגרמני ולא מערך הפקידות שלו. טענות אלו נדחו על ידי השופטים. בפסק הדין נקבע, כי ניתן היה לסכל את ביצוען של הפקודות ואף לפרוש מהמנגנון הנאצי, וכי לאייכמן, גם אם היה רק פקיד צייתן, אסור היה לבצע פקודות של רצח.

 

 

ב-[[15 בדצמבר]] [[1961]] נמצא אייכמן אשם ונידון למוות. ב-[[29 במאי]] [[1962]] דחה [[בית המשפט העליון]] את ה[[ערעור]] של אייכמן, ואישר את פסק הדין של המשפט הראשון. אייכמן, אשתו ורה (ורוניקה), חמשת אחיו ומספר אנשי רוח ישראלים{{הערה|{{מידה|כותב=צבי צמרת|כותרת=כשאנשי הרוח ביקשו לחון את אדולף אייכמן|מספר כתבה=41507|תאריך=28 בינואר 2016}}.}} שלחו בקשות [[חנינה (ישראל)|חנינה]] ל[[נשיא המדינה]], [[יצחק בן-צבי]], שפרטיהן פורסמו בשנת 2016{{הערה|{{הארץ|עופר אדרת|בקשת החנינה של אייכמן מהנשיא: "הושפעתי מרגשות אנושיים, ביקשתי לעבור תפקיד"|1.2831985|27 בינואר 2016}}}}. הנשיא דחה את הבקשה, וכתב בכתב ידו על גבי מסמך הבקשה את דברי הנביא [[שמואל]] ל[[אגג]]: "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ" ({{תנ"ך|שמואל א|טו|לג}}. פירוש: כשם שחרבך הפכה נשים לשכולות, כך תהפוך כעת אימך לשכולה){{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=איתמר דגן|שם=אייכמן ואגג|כתב עת=דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן|שנת הוצאה=פרשת תצוה ה'תשע"ז|קישור=https://www1.biu.ac.il/Parasha/Tetzave/Dagan}} – דיון בפתק המפורסם שהוצמד לבקשת החנינה ששלחה ורה אייכמן.}}.