אברהם ישעיהו קרליץ – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תגית: שוחזרה |
מ שוחזר מעריכות של 192.117.183.158 (שיחה) לעריכה האחרונה של Neriah |
||
שורה 157:
====פרשת קו התאריך====
בעת [[מלחמת העולם השנייה]], כאשר ברחו תלמידי [[ישיבת מיר]] ואחרים ל[[מזרח אסיה]], נוצר "[[פולמוס השבת ביפן]]", שבמסגרתו נחלקו רבים מפוסקי ההלכה באשר לשאלת קביעת היום שבו חלים ה[[שבת]] והמועדים באזור זה של כדור הארץ. לקראת [[יום הכיפורים]] [[תש"ב]] (ראשית אוקטובר [[1941]]) התעוררה השאלה בקרב קהילת הגולים ביפן ביתר שאת: עד אז יכלו הרוצים להחמיר על עצמם לחמוק מהכרעה ולשמור יומיים רצופים כשבת, אולם צום בן שני ימים לא היה פתרון ישים עבור רוב הגולים, ובפרט בתנאי המחיה של זמן המלחמה. הגולים פנו במברקים לרבנים בארץ ומחוצה לה, בשאלה כיצד לנהוג. החזון איש, שנדרש לנושא זה כבר בעבר{{הערה|ראו בקצרה להלן [[#ספריו|ספריו]], על [[פולמוס]]ו עם משנתו של [[חז"ס]] בנושא זה.}}, נשאל אף הוא בנושא ותשובתו לשואליו{{הערה|י. קניג (עורך) '''גנזים ושו"ת חזון איש''', ב, בני ברק תשע"ב, עמוד תיט.}} התפרסמה ב[[פסק הלכה]] נודע, שעמד בניגוד לעמדת רבני ירושלים ורבנים מחוגי [[הרבנות הראשית]]. לפי פסק זה, [[קו התאריך בהלכה|קו התאריך]] היהודי עובר מערבית ל[[יפן]], ועל כן השבת שם היא ביום ראשון, בניגוד למנהג המקובל בקרב היהודים המקומיים. את שיטתו בעניין קו התאריך הציג ב"קונטרס שמונה עשרה שעות", שנדפס תחילה כתדפיס עצמאי{{הערה|{{HebrewBooks||חזון איש - קונטרס שמונה עשרה שעות - ירושלים תש"ג|14301}}.}}. ומאוחר יותר בתוך ספרו על אורח חיים. "הרב מבריסק", רבי [[יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק]], שסבר אף הוא בסוגיה העקרונית כדברי החזון איש, מיאן להצטרף למברקו המורה לצום ביום השונה מהנהוג, כי חשש שיהיו רבים שלא יקבלו בלב שלם את ההוראה, אך מחשש לעבור עליה יתענו יומיים רצופים, מה שעלול לגרום לסכנת נפשות. הרב [[יחזקאל לוינשטיין]], שהיה הסמכות הרוחנית הבולטת בקרב בני ישיבת מיר במקום, הורה להישמע לדעת החזון איש אף נגד הרבים החולקים עליו.
[[אהרן סורסקי]] מודה שהרב לא שיער נכוחה את ממדי האסון בתקופת השואה, והתבטא כלפיו במילים "נסתם ממנו חזון", להלן דבריו בעניין זה: "בראשית ימי השמדה, כהיטלר ימ"ש גזר להכחיד את כל היהודים עד האחרון שבהם, נסתם ממנו חזון. היה מיצר בצרת כלל ישראל, והרגיש כי התרגשה ובאה עליהם פורענות נוראה עד מאוד, היגון עטפו יומם ולילה, אולם לבו הטהור סרב להאמין שמדובר בהשמדת מיליונים. כשדיברו אנשים על כך, התפלל בלבו שיתגלה כי בדו זוועות מלבם, וכי הגזימו בתיאוריהם. גיסו רבי שמואל גריינימן סיפר (בהספד שנשא בישיבת פוניבז' למחרת יום הסתלקותו של החזון אי"ש) שפעם אחת התאונן לפניו בלשון זו: "מן השמים העלימו מאתנו את האסון שירד על יהודי אירופה, אפילו לא התאמצנו בתפלה לבטל את רוע הגזרה".{{הערה| החזון אי"ש בדורותיו, אהרן סורסקי, עמד ריד. הציטוט מתוך הבלוג [https://haredim-ziyonut.blogspot.com/p/1878-1953.html העולם החרדי בתקופת השואה - עובדות חדשות].}}▼
בשנים בין סוף מלחמת העולם השנייה לבין פרוץ מלחמת העצמאות, אנו מוצאים מכתב ארוך שבו הרב הגיב על ההצעה לקבוע תענית ציבור לדורות ול'שבעה' קולקטיבית: ▼
{{ציטוט| "ענייני ההלכה קבועים הם ע"פ התורה, שעיקרן בכתב ויפרושן בתורה שבע"פ. ואף נביא אין רשאי לחדש, עד שמצאו להן סמך בתורה.▼
וכשם שהגרעון בכלל נליזה מהתורה – כך ההוספה על מצות התורה נליזה מהתורה. ביסוד זה צריך שאלת חכם, אם חייבים לנהוג ז' ימי אבלות על הצרות הנוראות שעברו עלינו אם לא. אם חייבים – אין צריך הסכמות, ואם פטורים – אנו מוזהרים לנהוג בפטור זה מהתורה שפטרתן, ולשמוע מזבח טוב, וההצעה להכנס ולקבוע ולעשות, לגזור ולקיים היא כהקלת ראש ח"ו ביסוד ההלכה, וראוי להסירה מעל הפרק בטרם הועלתה. ▼
כן קביעת תענית לדורות הוא בכלל מצות דרבנן, ומה שיש בידינו הוא מזמן שהיתה עדיין נבואה, ואיך נעיז פנינו, דור שטוב לו השתיקה, להרהר כזאת לקבוע דברים לדורות. והרי ההצעה הזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל חטאתנו ושפלנו, בזמן שאנו מלוכלכים בעוונותינו ובפשעינו, דלים וריקים מן התורה וערומים ממצות. אל נא נעבור לגדולות ממנו, נחפשה גרכינו ונשובה, וזוהי חובתנו, כמו שנאמר: הלא זה צום אבחרנו וגו' |מרכאות=לא|מקור= קובץ אגרות חזון איש, א, צז. תשכו"כ, או"ח, קכח, עמ' קסב-קסג .{{הערה| המכתב מופיע גם בספר 'החזון איש : הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית', בנימין בראון, 2011, עמ' 791-792}}}}. ▼
השואה מוזכרת במכתב כ"הצרות הנוראות שעברו עלינו", ואינה נחשבת כאירוע חריג ביחס לאסונות שפקדו בהיסטוריה היהודית. עמדה זו מצטרפת להשקפתו של הרב [[יצחק הוטנר]] (1980-1907), ממנהיגי היהדות החרדית האמריקנית שפסל את השימוש במונח 'שואה', מאחר ש"המלה שואה בעברית באה לציין אסון מיוחד, שאין להשוותו לשום דבר לפניו או לאחריו... גישה כזאת הינה רחוקה מהשקפת התורה על ההיסטוריה היהודית". {{הערה| ציטוט מתוך שיחה מוסרית של הרב יצחק הוטנר, והובאה בספר 'השואה: לקט דברים בנושא חורבן יהדות אירופה ת"ש-תש"ה מתוך אספקלריה של תורה', עורכים: הרב יואל שוורץ והרב יצחק גולדשטיין, תשמ"ז, עמ' 13. ראה גם במאמר 'מקומה של השואה בדת העממית החרדית בישראל', קימי קפלן, עמ' 614, בתוך הספר 'שואה בהיסטוריה היהודית : היסטוריוגרפיה, תודעה ופרשנות, עורך: דן מכמן, 2005}} [[בנימין בראון]] מעלה אפשרות שתגובה זו באה ממניעים סמויים של קושי ומבוכה: "קשייה של היהדות החרדית לאחר השואה היו בשני מישורים: מצד אחד, קושי להסביר את דרכי ההשגחה, את השכר והעונש; מצד שני, קושי להסביר את כישלונם של גדולי ישראל ערב השואה, במיוחד לנוכח האשמותיהם החוזרות ונשנות של הציונים כלפיהם. אין להוציא מכלל אפשרות שהחזון איש הרגיש שהוא, ולמעשה היהדות החרדית כולה, נתונים תחת מתקפה קשה, ולעת הזאת ביקש למעט את החצנתה של השואה ואת הבחישה בה. אולי חשש גם מאירועי האבל ייתנו דרור להתרסות נוספות ושמא אף להטחה כלפי שמיא".{{הערה| החזון איש : הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, 2011, עמ' 799. הציטוט וניתוח הטקסט הועתק מתוך הבלוג [https://haredim-ziyonut.blogspot.com/p/1878-1953.html העולם החרדי בתקופת השואה - עובדות חדשות]}}.▼
[[בנימין בראון]] מסכם את יחסו של הרב על השואה במילים אלו: "הוא עצמו לא כתב כמעט דבר על השואה. תגובתו הרעיונית כפי שהגיעה אלינו באמצעות שמועות ועדויות נעה בין ניסיון לקבל את הדין ללא הרהורים לבין ניסיון לתת הסבר השגחתי כלשהו לגזר הדין הקשה. תגובתו ההלכתית הייתה שמרנית ונוקשה: הוא התנגד לכל ניסיון לקבוע צורת אבלות הלכתית או מסורתית לשואת יהודי אירופה כפי שהציעו רבים באותן שנים".{{הערה| החזון איש : הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, 2011, עמ' 84-85}}▼
====יחסו למאמצי העפלה של התנועה הציונית====▼
לגבי יחסו למאמץ של התנועה הציונית להביא מעפילים לארץ ישראל, [[בנימין בראון]] מציין ש"אין בידנו מקורות מהימנים, אולם נראה שהוא סירב לגלות הכרת טובה כלפי הגורמים החילוניים, שאותם ראה כמאיימים על הדת. פאר הדור ['חזון איש – פאר הדור', תשל"ג, ח"ד, עמ' רמה-ו] מספר אנקדוטה, הנראית מהימנה: המחנכת החרדית גב' פסיה שרשבסקי, שעלתה לארץ כמעפילה, העלתה לפניו על נס את אהבת-ישראל שגילו יהודים חילוניים כלפי המעפילים. לשמע דבריה החריש [החזון איש] ולא אמר כלום. כיון שיצאה מחדרו אמר למקורבו, ר' משה חיים אוקון: 'לא עניתי לה, היא עולה חדשה, ולכן חששתי שלא תקבל את דברי מרוב התרגשותה, אבל לך אגיד. מעשה ביהודי זקן וגלמוד בראדין שנפל לתוך בור ביום שלג ושבר את רגלו. נמצא יהודי בעל רחמים שהכניס את הזקן לתוך ביתו, רפאו וסעדו עד שהחלים ושב לאיתנו. פעם פגש החפץ חיים יהודי זה ואמר לו: "מחלקך יהא חלקי, שגמלת חסד עם אחיך העברי". אמר לו אותו האיש: "אל תקנא בי, רבנו, אני האיש שחפרתי את הבור ולא כיסיתיו..." כך גם יש להעריך את אהבת ישראל של החילוניים...".{{הערה|החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, עמ' 303.}}▼
הרב התנגד שר' [[משה בלוי]], ראש הסניף הירושלמי של אגודת ישראל, יפעל להצלת שארית הפלטה אם הדבר כרוך בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית.{{הערה|"אולם על פי עדות מזעזעת, הוא התנגד לכך שר' משה בלוי ייסע, יפעל להצלת שארית הפלטה אם הדבר כרוך בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית" (החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, עמ' 85)}}▼
====הקמת המדינה ויחסו אליה====▼
בשנת 1936 ביקש רבי [[חיים עוזר גרודזנסקי]] מרבי [[יעקב רוזנהיים]] לחוות דעתו בנוגע למועמדים מתאימים לכהן חברים ב"מועצת גדולי התורה" של אגו"י בארץ ישראל, וקיבל ממנו את התשובה על ה'חזון איש' בלשון זו: "הגאון ר' אי"ש קרליץ המתגורר במושב בני ברק, הוא טוב, אבל הוא נחבא אל הכלים ולא אדע גם אני אם ירצה להכניס את עצמו בזה. בכלל יש לו השקפה ברורה ודעה תקיפה...[הנקודות נמצאות במקור]". {{הערה| "תרצ"ד [1936], נתבקש רבי חיים עוזר מרבי יעקב רוזנהיים לחוות את דעתו בנוגע למועמדים מתאימים לכהן חברים ב"מועצת גדולי התורה" של אגו"י בארץ ישראל. השיבו מה השיב. בין השאר התייחס למועמדותו של החזון אי"ש בלשון זו: "הגאון ר' אי"ש קרליץ המתגורר במושב בני ברק, הוא טוב, אבל הוא נחבא אל הכלים ולא אדע גם אני אם ירצה להכניס את עצמו בזה. בכלל יש לו השקפה ברורה ודעה תקיפה...[הנקודות נמצאות במקור]" (החזון אי"ש בדורותיו, אהרן סורסקי, עמ' פט)}}▼
קיימת עדות על כך שהרב הורה לר' [[יעקב רוזנהיים]], נשיא אגודת ישראל העולמית, למנוע את יסודה של מדינה יהודית "לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע יסודה [של מדינה יהודית], כי הוא סכנה גדולה".{{הערה|החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, עמ' 244.}} [[בנימין בראון]] מסכם את השמועות השונות לגבי יחסו למדינת ישראל בלשון זו: "גם לאחר שהמדינה כבר קמה והייתה לעובדה, מספרות הביוגרפיות החרדיות, הוא אמר שהיא "איננה קיימת" כלל ('ס'איז נישטא!') (יברוב, א, עמ' רלא), או ש'גזירה היא ועבידא לבטלה'".{{הערה|החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, עמ' 247.}} "יחסו של החזון איש למדינת ישראל היה, בלי ספק, עוין ומסתייג... כך למשל ידועה השמועה שהחזון איש סבר שהמדינה לא תחזיק מעמד יותר משנה אחת משום ש'טרפה אינה חיה שנה' (יברוב, ה, עמ' לב). על פי שמועה אחרת 'נתן' החזון איש למדינה עשר שנים".{{הערה|החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, עמ' 246.}}▼
לפי עדות אחת, הרב הביע פליאה שהנהגת המדינה הציונית חילונית עדיין מתירה ליהודים לאפות מצות {{הערה| "לפי עדות אחת, בשנה הראשונה לאחר קום המדינה, כאשר הלך לאפות את המצות לפסח, הביע את פליאתו על כך שכבר חלפה שנה מאז קום המדינה ועדיין מתירים לאפות בה מצות". (החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, עמ' 249).}}▼
עם [[קום מדינת ישראל]] תמך, בניגוד לדעת [[העדה החרדית]], בהשתתפות [[אגודת ישראל]] במסגרת [[החזית הדתית המאוחדת]] ב[[הבחירות לכנסת|בחירות לכנסת]]. הוא הסביר זאת כי אין בהשתתפות זו הכרה במדינה והמשיל זאת לאדם העומד לפני שודד ומגיע איתו להסכמה כדי שלא יהרוג אותו; אין הדבר הכרה ב"סמכות" אלא הכרה בכורח המציאות{{הערה|יברוב, '''מעשה איש''', ח"ג, עמ' רמג ואילך.}}.▼
הוא התנגד ל[[ציונות]] ול[[ציונות דתית|ציונות הדתית]], והקפיד שבבית מדרשו יאמרו [[תחנון]] ב[[יום העצמאות]]. במקרה שהיה [[סנדק (יהדות)|סנדק]] באותו יום, הודיע על כך ברבים כדי למנוע טעות{{הערה|[[שלמה לורינץ]], '''במחיצתם של גדולי התורה''', עמ' 86.}}.▼
<!--בבחירות הראשונות אגודת ישראל לא התמודדה עצמאית אלא במסגרת החזית הדתית, האם החזון איש תמך/התנגד?, המקור לדברי מעשה איש הוא רוטר בספרו שערי אהרן, לבדוק למה מתייחס. בראון כותב (עמ' 249) שבשאלת הבחירות לכנסת (הראשונה?) החזון איש לא נקט עמדה או שנקט עמדה עמומה, על פי צבי וינמן, מקטוביץ עד ה' באייר, ירושלים תשנ"ה, עמ' 159–165. לא בדקתי במקור -->▼
לאחר [[מלחמת העצמאות]] עסק בפן ההלכתי של תוצאות המלחמה. בספרו על [[מסכת סנהדרין]] הוא דן {{ציטוטון|על דבר הזיתים שלקחו מעצי הערבים שעזבום ו{{מונחון|אזלו|הלכו}} להן}} ביחס לשאלת הבעלות הערבית על שטחי קרקע בארץ ישראל העלה סברה שכיוון שכל בעלות זרה בארץ ישראל לאחר הגלות שואבת את כוחה המשפטי מדיני "[[קניין כיבוש|כיבוש מלחמה]]" (המסדירים הלכתית את [[קניין (הלכה)|קניינו]] של כובש בשטח הכבוש), הרי שבשעה שבא כובש חדש (הישראלי), פוקעת הבעלות המוקדמת מאליה. לנידון זה השלכות הלכתיות חשובות לגבי חובת [[תרומות ומעשרות]] על גידולים חקלאיים בשטחי הכיבוש{{הערה|ראו: קרליץ, '''חזון איש''', מהדורה חדשה, [[מסכת דמאי]] סימן טו, בקטע המתחיל "ע"ד הזיתים שנלקחו".}}.▼
====פרשת חוק שירות לאומי====
שורה 292 ⟵ 321:
====יחסו לתנועת החסידות====
החזון איש לא התייחס מפורשות בכתב ל[[תנועת החסידות]]. יש מספר קטעים באמונה וביטחון שאפשר שכוונו כנגד החסידות{{הערה|פרק ד', אותיות י"ח- י"ט, ובחלק המצונזר שנדפס בגנזים ושו"ת חזו"א ח"א עמ' ק"ז.}}. הוא התנגד לכמה מנהגים הנהוגים בקרב החסידים, ככתיבת צדי הפוכה בסת"ם וטבילה במקוה בשבת, ולעומת זאת שיבח אחרים, כגידול זקן, לבישת חליפה ארוכה ונישואין בגיל צעיר. הוא עודד חסידים לנסוע לאדמו"ר לשבת, אבל מנע בחורים מללכת ל[[טיש]] חסידי בליל שבת, בטענה כי "בליל שבת חסר תורה בעולם"{{הערה|יברוב, '''מעשה איש''' ח"ג עמ' ע"ב.}}. בביוגרפיות על דמותו הובאו עדויות על כך שבאופן רעיוני התנגד לדרך החסידות, בהמשך להערצתו הגדולה לגר"א ולדרכו{{הערה|ראה אצל בראון, '''החזון איש''', עמ' 181. אף יש שטענו כי לבש בגד חגיגי לציון יום הטלת החרם על החסידות (נתן קמינצקי, '''עשייתו של גדול''', עמ' 136), אך טענה זו הוכחשה על ידי הרב חיים קניבסקי (דב אליאך, '''בסוד שיח''' עמ' 72).}}. למרות זאת, דעתו זו לא באה לידי ביטוי מעשי מכיוון ש"היום יש לנו מספיק מאבקים מבחוץ"{{הערה|יברוב, '''מעשה איש''', ח"ד עמ' רכ"ט.}}. הוא היה ביחסי ידידות עם אדמור"י דורו, ומקורביו שהיו ממשפחות חסידיות עודד אותם להמשיך במנהגם{{הערה|רבי אברהם הורביץ, '''ארחות רבינו'''' ח"ה עמ' קפ"ד.}}{{הערה|בראון, '''החזון איש''', עמ' 179- 186.}}.
▲====יחסו לשואת יהודי אירופה====
▲[[אהרן סורסקי]] מודה שהרב לא שיער נכוחה את ממדי האסון בתקופת השואה, והתבטא כלפיו במילים "נסתם ממנו חזון", להלן דבריו בעניין זה: "בראשית ימי השמדה, כהיטלר ימ"ש גזר להכחיד את כל היהודים עד האחרון שבהם, נסתם ממנו חזון. היה מיצר בצרת כלל ישראל, והרגיש כי התרגשה ובאה עליהם פורענות נוראה עד מאוד, היגון עטפו יומם ולילה, אולם לבו הטהור סרב להאמין שמדובר בהשמדת מיליונים. כשדיברו אנשים על כך, התפלל בלבו שיתגלה כי בדו זוועות מלבם, וכי הגזימו בתיאוריהם. גיסו רבי שמואל גריינימן סיפר (בהספד שנשא בישיבת פוניבז' למחרת יום הסתלקותו של החזון אי"ש) שפעם אחת התאונן לפניו בלשון זו: "מן השמים העלימו מאתנו את האסון שירד על יהודי אירופה, אפילו לא התאמצנו בתפלה לבטל את רוע הגזרה".{{הערה| החזון אי"ש בדורותיו, אהרן סורסקי, עמד ריד. הציטוט מתוך הבלוג [https://haredim-ziyonut.blogspot.com/p/1878-1953.html העולם החרדי בתקופת השואה - עובדות חדשות].}}
▲בשנים בין סוף מלחמת העולם השנייה לבין פרוץ מלחמת העצמאות, אנו מוצאים מכתב ארוך שבו הרב הגיב על ההצעה לקבוע תענית ציבור לדורות ול'שבעה' קולקטיבית:
▲{{ציטוט| "ענייני ההלכה קבועים הם ע"פ התורה, שעיקרן בכתב ויפרושן בתורה שבע"פ. ואף נביא אין רשאי לחדש, עד שמצאו להן סמך בתורה.
▲וכשם שהגרעון בכלל נליזה מהתורה – כך ההוספה על מצות התורה נליזה מהתורה. ביסוד זה צריך שאלת חכם, אם חייבים לנהוג ז' ימי אבלות על הצרות הנוראות שעברו עלינו אם לא. אם חייבים – אין צריך הסכמות, ואם פטורים – אנו מוזהרים לנהוג בפטור זה מהתורה שפטרתן, ולשמוע מזבח טוב, וההצעה להכנס ולקבוע ולעשות, לגזור ולקיים היא כהקלת ראש ח"ו ביסוד ההלכה, וראוי להסירה מעל הפרק בטרם הועלתה.
▲כן קביעת תענית לדורות הוא בכלל מצות דרבנן, ומה שיש בידינו הוא מזמן שהיתה עדיין נבואה, ואיך נעיז פנינו, דור שטוב לו השתיקה, להרהר כזאת לקבוע דברים לדורות. והרי ההצעה הזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל חטאתנו ושפלנו, בזמן שאנו מלוכלכים בעוונותינו ובפשעינו, דלים וריקים מן התורה וערומים ממצות. אל נא נעבור לגדולות ממנו, נחפשה גרכינו ונשובה, וזוהי חובתנו, כמו שנאמר: הלא זה צום אבחרנו וגו' |מרכאות=לא|מקור= קובץ אגרות חזון איש, א, צז. תשכו"כ, או"ח, קכח, עמ' קסב-קסג .{{הערה| המכתב מופיע גם בספר 'החזון איש : הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית', בנימין בראון, 2011, עמ' 791-792}}}}.
▲השואה מוזכרת במכתב כ"הצרות הנוראות שעברו עלינו", ואינה נחשבת כאירוע חריג ביחס לאסונות שפקדו בהיסטוריה היהודית. עמדה זו מצטרפת להשקפתו של הרב [[יצחק הוטנר]] (1980-1907), ממנהיגי היהדות החרדית האמריקנית שפסל את השימוש במונח 'שואה', מאחר ש"המלה שואה בעברית באה לציין אסון מיוחד, שאין להשוותו לשום דבר לפניו או לאחריו... גישה כזאת הינה רחוקה מהשקפת התורה על ההיסטוריה היהודית". {{הערה| ציטוט מתוך שיחה מוסרית של הרב יצחק הוטנר, והובאה בספר 'השואה: לקט דברים בנושא חורבן יהדות אירופה ת"ש-תש"ה מתוך אספקלריה של תורה', עורכים: הרב יואל שוורץ והרב יצחק גולדשטיין, תשמ"ז, עמ' 13. ראה גם במאמר 'מקומה של השואה בדת העממית החרדית בישראל', קימי קפלן, עמ' 614, בתוך הספר 'שואה בהיסטוריה היהודית : היסטוריוגרפיה, תודעה ופרשנות, עורך: דן מכמן, 2005}} [[בנימין בראון]] מעלה אפשרות שתגובה זו באה ממניעים סמויים של קושי ומבוכה: "קשייה של היהדות החרדית לאחר השואה היו בשני מישורים: מצד אחד, קושי להסביר את דרכי ההשגחה, את השכר והעונש; מצד שני, קושי להסביר את כישלונם של גדולי ישראל ערב השואה, במיוחד לנוכח האשמותיהם החוזרות ונשנות של הציונים כלפיהם. אין להוציא מכלל אפשרות שהחזון איש הרגיש שהוא, ולמעשה היהדות החרדית כולה, נתונים תחת מתקפה קשה, ולעת הזאת ביקש למעט את החצנתה של השואה ואת הבחישה בה. אולי חשש גם מאירועי האבל ייתנו דרור להתרסות נוספות ושמא אף להטחה כלפי שמיא".{{הערה| החזון איש : הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, 2011, עמ' 799. הציטוט וניתוח הטקסט הועתק מתוך הבלוג [https://haredim-ziyonut.blogspot.com/p/1878-1953.html העולם החרדי בתקופת השואה - עובדות חדשות]}}.
▲[[בנימין בראון]] מסכם את יחסו של הרב על השואה במילים אלו: "הוא עצמו לא כתב כמעט דבר על השואה. תגובתו הרעיונית כפי שהגיעה אלינו באמצעות שמועות ועדויות נעה בין ניסיון לקבל את הדין ללא הרהורים לבין ניסיון לתת הסבר השגחתי כלשהו לגזר הדין הקשה. תגובתו ההלכתית הייתה שמרנית ונוקשה: הוא התנגד לכל ניסיון לקבוע צורת אבלות הלכתית או מסורתית לשואת יהודי אירופה כפי שהציעו רבים באותן שנים".{{הערה| החזון איש : הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, 2011, עמ' 84-85}}
▲====יחסו למאמצי העפלה של התנועה הציונית====
▲לגבי יחסו למאמץ של התנועה הציונית להביא מעפילים לארץ ישראל, [[בנימין בראון]] מציין ש"אין בידנו מקורות מהימנים, אולם נראה שהוא סירב לגלות הכרת טובה כלפי הגורמים החילוניים, שאותם ראה כמאיימים על הדת. פאר הדור ['חזון איש – פאר הדור', תשל"ג, ח"ד, עמ' רמה-ו] מספר אנקדוטה, הנראית מהימנה: המחנכת החרדית גב' פסיה שרשבסקי, שעלתה לארץ כמעפילה, העלתה לפניו על נס את אהבת-ישראל שגילו יהודים חילוניים כלפי המעפילים. לשמע דבריה החריש [החזון איש] ולא אמר כלום. כיון שיצאה מחדרו אמר למקורבו, ר' משה חיים אוקון: 'לא עניתי לה, היא עולה חדשה, ולכן חששתי שלא תקבל את דברי מרוב התרגשותה, אבל לך אגיד. מעשה ביהודי זקן וגלמוד בראדין שנפל לתוך בור ביום שלג ושבר את רגלו. נמצא יהודי בעל רחמים שהכניס את הזקן לתוך ביתו, רפאו וסעדו עד שהחלים ושב לאיתנו. פעם פגש החפץ חיים יהודי זה ואמר לו: "מחלקך יהא חלקי, שגמלת חסד עם אחיך העברי". אמר לו אותו האיש: "אל תקנא בי, רבנו, אני האיש שחפרתי את הבור ולא כיסיתיו..." כך גם יש להעריך את אהבת ישראל של החילוניים...".{{הערה|החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, עמ' 303.}}
▲הרב התנגד שר' [[משה בלוי]], ראש הסניף הירושלמי של אגודת ישראל, יפעל להצלת שארית הפלטה אם הדבר כרוך בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית.{{הערה|"אולם על פי עדות מזעזעת, הוא התנגד לכך שר' משה בלוי ייסע, יפעל להצלת שארית הפלטה אם הדבר כרוך בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית" (החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, עמ' 85)}}
▲====הקמת המדינה ויחסו אליה====
▲בשנת 1936 ביקש רבי [[חיים עוזר גרודזנסקי]] מרבי [[יעקב רוזנהיים]] לחוות דעתו בנוגע למועמדים מתאימים לכהן חברים ב"מועצת גדולי התורה" של אגו"י בארץ ישראל, וקיבל ממנו את התשובה על ה'חזון איש' בלשון זו: "הגאון ר' אי"ש קרליץ המתגורר במושב בני ברק, הוא טוב, אבל הוא נחבא אל הכלים ולא אדע גם אני אם ירצה להכניס את עצמו בזה. בכלל יש לו השקפה ברורה ודעה תקיפה...[הנקודות נמצאות במקור]". {{הערה| "תרצ"ד [1936], נתבקש רבי חיים עוזר מרבי יעקב רוזנהיים לחוות את דעתו בנוגע למועמדים מתאימים לכהן חברים ב"מועצת גדולי התורה" של אגו"י בארץ ישראל. השיבו מה השיב. בין השאר התייחס למועמדותו של החזון אי"ש בלשון זו: "הגאון ר' אי"ש קרליץ המתגורר במושב בני ברק, הוא טוב, אבל הוא נחבא אל הכלים ולא אדע גם אני אם ירצה להכניס את עצמו בזה. בכלל יש לו השקפה ברורה ודעה תקיפה...[הנקודות נמצאות במקור]" (החזון אי"ש בדורותיו, אהרן סורסקי, עמ' פט)}}
▲קיימת עדות על כך שהרב הורה לר' [[יעקב רוזנהיים]], נשיא אגודת ישראל העולמית, למנוע את יסודה של מדינה יהודית "לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע יסודה [של מדינה יהודית], כי הוא סכנה גדולה".{{הערה|החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, עמ' 244.}} [[בנימין בראון]] מסכם את השמועות השונות לגבי יחסו למדינת ישראל בלשון זו: "גם לאחר שהמדינה כבר קמה והייתה לעובדה, מספרות הביוגרפיות החרדיות, הוא אמר שהיא "איננה קיימת" כלל ('ס'איז נישטא!') (יברוב, א, עמ' רלא), או ש'גזירה היא ועבידא לבטלה'".{{הערה|החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, עמ' 247.}} "יחסו של החזון איש למדינת ישראל היה, בלי ספק, עוין ומסתייג... כך למשל ידועה השמועה שהחזון איש סבר שהמדינה לא תחזיק מעמד יותר משנה אחת משום ש'טרפה אינה חיה שנה' (יברוב, ה, עמ' לב). על פי שמועה אחרת 'נתן' החזון איש למדינה עשר שנים".{{הערה|החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, עמ' 246.}}
▲לפי עדות אחת, הרב הביע פליאה שהנהגת המדינה הציונית חילונית עדיין מתירה ליהודים לאפות מצות {{הערה| "לפי עדות אחת, בשנה הראשונה לאחר קום המדינה, כאשר הלך לאפות את המצות לפסח, הביע את פליאתו על כך שכבר חלפה שנה מאז קום המדינה ועדיין מתירים לאפות בה מצות". (החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, בנימין בראון, עמ' 249).}}
▲עם [[קום מדינת ישראל]] תמך, בניגוד לדעת [[העדה החרדית]], בהשתתפות [[אגודת ישראל]] במסגרת [[החזית הדתית המאוחדת]] ב[[הבחירות לכנסת|בחירות לכנסת]]. הוא הסביר זאת כי אין בהשתתפות זו הכרה במדינה והמשיל זאת לאדם העומד לפני שודד ומגיע איתו להסכמה כדי שלא יהרוג אותו; אין הדבר הכרה ב"סמכות" אלא הכרה בכורח המציאות{{הערה|יברוב, '''מעשה איש''', ח"ג, עמ' רמג ואילך.}}.
▲הוא התנגד ל[[ציונות]] ול[[ציונות דתית|ציונות הדתית]], והקפיד שבבית מדרשו יאמרו [[תחנון]] ב[[יום העצמאות]]. במקרה שהיה [[סנדק (יהדות)|סנדק]] באותו יום, הודיע על כך ברבים כדי למנוע טעות{{הערה|[[שלמה לורינץ]], '''במחיצתם של גדולי התורה''', עמ' 86.}}.
▲<!--בבחירות הראשונות אגודת ישראל לא התמודדה עצמאית אלא במסגרת החזית הדתית, האם החזון איש תמך/התנגד?, המקור לדברי מעשה איש הוא רוטר בספרו שערי אהרן, לבדוק למה מתייחס. בראון כותב (עמ' 249) שבשאלת הבחירות לכנסת (הראשונה?) החזון איש לא נקט עמדה או שנקט עמדה עמומה, על פי צבי וינמן, מקטוביץ עד ה' באייר, ירושלים תשנ"ה, עמ' 159–165. לא בדקתי במקור -->
▲לאחר [[מלחמת העצמאות]] עסק בפן ההלכתי של תוצאות המלחמה. בספרו על [[מסכת סנהדרין]] הוא דן {{ציטוטון|על דבר הזיתים שלקחו מעצי הערבים שעזבום ו{{מונחון|אזלו|הלכו}} להן}} ביחס לשאלת הבעלות הערבית על שטחי קרקע בארץ ישראל העלה סברה שכיוון שכל בעלות זרה בארץ ישראל לאחר הגלות שואבת את כוחה המשפטי מדיני "[[קניין כיבוש|כיבוש מלחמה]]" (המסדירים הלכתית את [[קניין (הלכה)|קניינו]] של כובש בשטח הכבוש), הרי שבשעה שבא כובש חדש (הישראלי), פוקעת הבעלות המוקדמת מאליה. לנידון זה השלכות הלכתיות חשובות לגבי חובת [[תרומות ומעשרות]] על גידולים חקלאיים בשטחי הכיבוש{{הערה|ראו: קרליץ, '''חזון איש''', מהדורה חדשה, [[מסכת דמאי]] סימן טו, בקטע המתחיל "ע"ד הזיתים שנלקחו".}}.
====על היסטוריה ועל [[הגיוגרפיה]]====
| |||