ויקיפדיה

פסק דין ניו יורק טיימס נגד סאליבן – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
שורה 5:
== רקע ==
[[קובץ:Heed Their Rising Voices.jpg|ממוזער|"שמעו לקולותיהם הגוברים", המודעה שפורסמה בניו יורק טיימס והיוותה את הבסיס לתביעת הדיבה של סאליבן.]]
 
בינואר 1960 זומן [[מרטין לותר קינג]] לפגישה עם נציג של רשות המס של אלבמה. הנציג, שפעל בהוראה של [[מושל אלבמה]] [[ג'ון פטרסון]] {{אנ|John M. Patterson}}, טען שקינג לא דיווח על חלק מהכנסותיו בשנים 1956 ו-1958. קינג שילם 1,600 דולר וחשב שבזאת הסתיימה הפרשה. עם זאת, המדינה הגישה שני אישומים כנגד קינג בגין מתן [[עדות שקר]], עבירה שעונשה באותה עת באלבמה היה בין שנה לחמש שנות מאסר לכל אישום. [[חבר מושבעים גדול]] אישר את הגשת האישומים ב-12 בפברואר 1960.{{הערה|Edgar Dyer, "A "Triumph of Justice" in Alabama: The 1960 Perjury Trial of Martin Luther King, Jr.", ''The Journal of African American History'' 88(3) (2003), pp. 247-248}} באישומים נכתב שקינג לא דיווח על הכנסה של כ-45,000 דולר (כ-354,000 דולר במונחים של שנת 2014).{{הערה|שם=פורבס|Kelly Phillips Erb, "[https://www.forbes.com/sites/kellyphillipserb/2014/01/20/why-justice-matters-the-indictment-trial-of-dr-martin-luther-king-on-tax-charges/?sh=14b0a576759b Why Justice Matters: The Indictment and Trial Of Dr. Martin Luther King Jr. On Tax Charges]", Forbes, January 20 2014}} זו הייתה ככל הנראה הפעם הראשונה שבה הוגשו באלבמה אישומים בגין עדות שקר בהקשר של דיווח על הכנסות לרשויות המס של המדינה.{{הערה|Fred Gray, ''Bus Ride to Justice: Changing the System by the System, the Life and Works of Fred Gray'' (NewSouth Books: 2012), p. 151}} קינג טען שהאישומים נובעים מרצון של ראשי המדינה להתנכל לו פוליטית,{{הערה|שם=פורבס}} ואכן הגשת האישומים תאמה את דפוס הפעולה של פטרסון כנגד ראשי [[התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח]], שכלל הגשת תביעות משפטיות נגדם.{{הערה|Leonard Rubinowitz, "{{PDF}}[https://www.repository.law.indiana.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1064&context=ijlse Martin Luther King Jr.’s Perjury Trial: A Potential Turning Point and a Footnote to History]", ''Indiana Journal of Law and Social Equality'' 5(2) (2017), pp. 239-242}}
[[קובץ:MLK mugshot birmingham.jpg|ממוזער|[[תמונת מעצר]] של מרטין לותר קינג, ברמינגהאם 1963. במודעה שהתפרסמה בניו יורק טיימס מחו הכותבים על מספר המעצרים הרב שחווה קינג ועל הטרדות מצד המשטרה, אך לא נקבו במספר המדויק של המעצרים וכללו מספר אי-דיוקים לגבי האופן בו הטרידה המשטרה את קינג ומפגינים אחרים.]]
שורה 11 ⟵ 12:
המודעה לא נקבה בשמם של האחראים לפגיעה בזכויות של שחורים. עם זאת, מפקח המשטרה במונטגומרי אל. בי. סאליבן טען שבשל תפקידו, ייחוס פעולות שונות ל"משטרה" באופן כללי כמוהו כייחוס פעולות אלה לו עצמו. הוא טען שחלק מהטענות שגויות עובדתית. בין השאר, קינג נעצר ארבע פעמים, לא שבע, ותיאור פעולות המשטרה בתגובה להפגנות סטודנטים לא היה מדויק.{{הערה|שם=צ'מרינסקי_1511|Erwin Chemerinsky, ''Constitutional Law: Principles and Policies'', Fifth edition, (Wolters Kluwer: 2015), p. 1511}} עוד הוא טען שעל אף שהפעולות מיוחסות לו, חלקן נעשו לפני שהוא נכנס לתפקיד. החוק באלבמה אסר על נושאי משרות ציבוריות לתבוע פיצויים על לשון הרע, אלא אם הם פונים לפני כן לאלו שלכאורה פגעו בשמם הטוב בבקשה שיחזרו באופן פומבי מדבריהם. סאליבן פנה לניו יורק טיימס ולארבעה מהחתומים בבקשה שיחזרו בהם, אך לא נענה. הניו יורק טיימס שלח לסאליבן מכתב תגובה שבו נאמר שלא ברור למה הוא חושב שהאמור במודעה נוגע אליו. עם זאת, הניו יורק טיימס כן פרסם התנצלות מספר ימים אחרי כן, לאחר שמושל אלבמה דרש זאת, בנימוק שהמודעה מאשימה אותו בהתנהגות חמורה. סאליבן לא ענה למכתב שנשלח אליו והגיש תביעת לשון הרע נגד העיתון וארבעה מהחתומים על המודעה.{{הערה|[https://tile.loc.gov/storage-services/service/ll/usrep/usrep376/usrep376254/usrep376254.pdf New York Times Co. v. Sullivan], 376 U.S. 254 (1964), p. 261}}
 
לפי פול הורביץ, יש להבין את תביעת הדיבה שהגיש סאליבן בהקשר של שימוש נרחב בתביעות מעין זו כנגד תנועות חברתיות באותה תקופה, ובאופן ספציפי כנגד התנועה לזכויות האזרח. "התביעה", הוא כותב, "ותביעות רבות אחרות שהוגשו ברחבי הדרום, כוונה בבירור נגד התנועה לזכויות האזרח, וכן נגד העיתונות".{{הערה|Paul Horwitz, "[https://www.georgialawreview.org/api/v1/articles/3321-institutional-actors-in-new-york-times-co-v-sullivan.pdf Institutional Actors in New York Times Co. v. Sullivan]", Georgia Law Review 48 (2014), p. 822}} לאונרד רובינוביץ' כתב שתביעת הדיבה הייתה כלי בידי ג'ון פטרסון, מושל אלבמה, כדי לפגוע בתנועה לזכויות האזרח ובקינג עצמו. הוא מציין שפטרסון הגיש תביעת דיבה נוספת בעצמו, ושבתביעתו נכלל קינג כנאשם, אף על פי שלקינג לא הייתה יד בפרסום המודעה.{{הערה|Leonard Rubinowitz, "{{PDF}}[https://www.repository.law.indiana.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1064&context=ijlse Martin Luther King Jr.’s Perjury Trial: A Potential Turning Point and a Footnote to History]", ''Indiana Journal of Law and Social Equality'' 5(2) (2017), pp. 253-254}} לפי איאן רוזנברג, אל. בי. סאליבן היה חבר ב[[קו קלוקס קלאן]], ובמהלך הקמפיין שלו לתפקיד מפקח המשטרה הוא תקף את קודמו בתפקיד על שימוש ב"כפפות של ילדים" כנגד מפגינים.{{הערה|שם=רוזנברג_59|Ian Rosenberg, ''The fight for free speech: ten cases that define our First Amendment freedoms'', (New York University Press: 2021), p. 59}}
 
משפט הדיבה התנהל בפני ביתשופט משפטבמדינת שלאלבמה, מדינתוולטר אלבמהברגוין ג'ונס, שהקפיד על הפרדה גזעית במקומות הישיבה בבית המשפט, ובפני 12 מושבעים לבנים.{{הערה|שם=רוזנברג_60|Ian Rosenberg, ''The fight for free speech: ten cases that define our First Amendment freedoms'', (New York University Press: 2021), p. 60}} השופט הנחה את המושבעים כי עליהם להתייחס לאי-הדיוקים במודעה כ"לשון הרע כשלעצמה" (libel ''per se'') ושמשמעות קביעה זו היא שעצם פרסומם מהווה הוצאת דיבה, גם אם לא הובאו בפניהם הוכחות לנזק ממשי שנגרם כתוצאה מהפרסום. לפי החוק באלבמה ניתן היה לפסוק "פיצויים כלליים" גם ללא הוכחת נזק ממשי. בנוסף, ניתן לפסוק [[פיצויים עונשיים]] רק אם הוכחה כוונת זדון ממשית. עם זאת, השופט סירב להורות למושבעים שעליהם למצוא כוונת זדון ממשית ושפסק הדין יבחין בין פיצויים בגין נזק שנגרם ופיצויים עונשיים. כמו כן, הוא דחה את הטענה של ההגנה, שהכרעותיו פוגעות בזכויות המוקנות לנתבעים על [[התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית|התיקון הראשון]] ו[[התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית|התיקון ה-14]] לחוקה.{{הערה|[https://tile.loc.gov/storage-services/service/ll/usrep/usrep376/usrep376254/usrep376254.pdf New York Times Co. v. Sullivan], 376 U.S. 254 (1964), pp. 262-262}} המושבעים מצאו שהנתבעים אשמים בהוצאת דיבה ופסקו פיצויים בסך 500,000 דולר. בפני הטיימס עמדו תביעות נוספות מצד ראש עיריית מונטגומרי, ושני בכירים נוספים במשטרה, שדרשו כל אחד פיצויים של 500,000 דולר, ומצד המושל פטרסון, שדרש פיצויים בסך מיליון דולר. אילו היו מתקבלות התביעות, עשוי היה הטיימס לעמוד בפני הוצאות של 3 מיליון דולר (כ-25 מיליון דולר במונחי 2021).{{הערה|שם=רוזנברג_59}} תביעות דיבה בדרום נתפסו כסיכון ממשי לכלי תקשורת, והניו יורק טיימס נמנע מלשלוח כתבים לאלבמה במשך כשנה. בשלוש מדינות בדרום היו ב-1964 לפחות 17 תביעות דיבה שדרשו יחד פיצויים בסכום של יותר מ-228 מיליון דולר.{{הערה|שם=רוזנברג_63|Ian Rosenberg, ''The fight for free speech: ten cases that define our First Amendment freedoms'', (New York University Press: 2021), p. 63}}{{הערה|Gene Roberts and Hank Klibanoff, ''Race Beat: The Press, the Civil Rights Struggle, and the Awakening of a Nation'' (Random House: 2006), p. 357}}
 
הניו יורק טיימס עתר לבית המשפט העליון של אלבמה, שאישר את הפסיקה בהרכאה הנמוכה. לגבי הטענות החוקתיות של העותרים, כתבו שופטי בית המשפט הגבוה ש"התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית לא מגן על פרסומים שמהווים לשון הרע" וש"התיקון ה-14 לחוקה מכוון נגד פעולות של המדינה, לא פעולות של אזרחים פרטיים". בנוסף, בית הם אישרו שפרסום המודעה הוא "לשון הרע כשלעצמה" ושניתן להסיק כוונת זדון מעצם פרסום המודעה ואי-משיכתה לאחר מכן.{{הערה|[https://law.jrank.org/pages/11572/Opinion-Supreme-Court-Alabama-August-30-1962-New-York-Times-Company-v-Sullivan.html New York Times Company V. Sullivan], 144 SO.2D 25 (Alabama Supreme Court)}} בעקבות ההחלטה, עתר הניו יורק טיימס ל[[בית המשפט העליון של ארצות הברית]].
שורה 47 ⟵ 48:
השופט [[הוגו בלאק]] כתב שהוא מסכים עם המסקנה של דעת הרוב, אך אינו מסכים עם הנימוקים. לדעתו, התיקונים הראשון וה-14 לחוקה לא מגבילים את כוחה של המדינה להעניק פיצויים לנושא משרה ציבורית למקרה שבו הוכחה כוונת זדון ממשית, אלא אוסרים על כך לחלוטין. בלאק כתב שהמושג "כוונת זדון" הוא חמקמק, מופושט וקשה להוכחה או להפרכה. שימוש במושג הזה לא עונה בקנה אחד עם ההגנה החוקתית הרחבה על חופש הביטוי. לפיכך, הוא היה פוסק שהפיצויים שנפסקו לסאליבן בטלים, משום שלעותרים עמדה "זכות חוקתית אבסולוטית ובלתי-תלויה" לפרסם את דעתם במודעה. בלאק כתב שהוא אינו מבסס את טיעונו על כך שהפיצויים היו בלתי-פרופורציונליים לעבירה, אך פסיקת הפיצויים בסך 500,000 דולר מראה שחוקי לשון הרע של מדינות מהווים על קיומה של "עיתונות אמריקאית חסונה מספיק בכדי לפרסם דעות שאינן פופולריות בנוגע לעניינים ציבוריים ואמיצה מספיק בכדי לבקר הפעולות של נושאי משרות ציבוריות". בניגוד לברנן, בלאק הזכיר גם את ההקשר הרחב יותר של תביעת הדיבה - "המאמצים של אנשים רבים, ובכללם נושאי משרות ציבוריות מסוימים, להמשיך במדיניות הפרדה גזעית המתנהלת בסמכות המדינה, וזאת על אף מספר פסיקות [של בית המשפט העליון] שלפיהן פרקטיקות אלה אסורות על פי התיקון ה-14 לחוקה".{{הערה|[https://tile.loc.gov/storage-services/service/ll/usrep/usrep376/usrep376254/usrep376254.pdf New York Times Co. v. Sullivan], 376 U.S. 254 (1964), pp. 293-295}} השופט [[ויליאם דאגלס]] הצטרף לדעתו של בלאק.
 
בדומה לבלאק, [[ארתור גולדברג]] הסכים עם המסקנות של דעת הרוב, אך נימק את הסכמתו בקיומה של זכות אבסולוטית ובלתי מותנה לבקר נושאי משרות ציבוריות. גולדברג כתב, בין השאר, שהדרישה להוכיח כוונת זדון אינה הגנה מספקת מפני צינון השיח הציבורי, משום שמבקרי השלטון עדיין לוקחים על עצמם את הסיכון שחבר המושבעים יכריע בצורה לא מדויקת לגבי כוונתו או יכשל ביישום הסטנדרט החוקתי, שנסמך על המושג החמקמק "כוונת זדון".{{הערה|[https://tile.loc.gov/storage-services/service/ll/usrep/usrep376/usrep376254/usrep376254.pdf New York Times Co. v. Sullivan], 376 U.S. 254 (1964), p. 302n.4}} דאגלס הצטרף גם לעמדתו של גולדברג. לפי איאן רוזנברג, ייתכן שברנן נמנע מהרחבת ההגנה לכדי זכות אבסולוטית, משום שהוא היה מודאג מהשימוש הפוליטי בשקרים, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקופת ה[[מקארתיזם]].{{הערה|שם=רוזנברג_68|Ian Rosenberg, ''The fight for free speech: ten cases that define our First Amendment freedoms'', (New York University Press: 2021), p. 68}}
 
== התפתחויות משפטיות לאחר פסק הדין ==
שורה 64 ⟵ 65:
 
== חשיבות וביקורת ==
הפסיקה נחשבת כאחתלאחת החשובות ביותר במשפט האמריקאי בנוגד לחופש הביטוי. בסקר שערך [[טיים (מגזין)|מגזין טיים]] בקרב חוקרי משפט חוקתי בארצות הברית, שניים מתוך 34 חוקרים שענו אמרו שלדעתם זוהי הפסיקה הטובה ביותר של בית המשפט העליון מאז 1960.{{הערה|Andrea Sachs, "[https://time.com/4055934/best-supreme-court-decisions/ The Best Supreme Court Decisions Since 1960]", Time Magazine, October 6 2015}} הנרי מונגהן מ[[אוניברסיטת קולומביה]] כתב בשנת 2000, שזוהי "הפסיקה החשובה ביותר במאה האחרונה לגבי התיקון הראשון לחוקה, ואני מאמין [שהיא החשובה ביותר] מבין כל הפסיקות במדינה בנושא התיקון הראשון לחוקה".{{הערה|Paul Horwitz, "[https://www.georgialawreview.org/api/v1/articles/3321-institutional-actors-in-new-york-times-co-v-sullivan.pdf Institutional Actors in New York Times Co. v. Sullivan]", Georgia Law Review 48 (2014), p. 810n.4}}
 
הדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית נחשבת לחידוש המרכזי בפסק הדין, והיא הייתה לנושא מרכזי לדיון וביקורת. במאמר משנת 1986 שכותרתו "האם ניו יורק נגד סאליבן היה טעות?"{{הערה|Richard Epstein, "{{PDF}}[https://chicagounbound.uchicago.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=2295&context=journal_articles Was New York Times v. Sullivan Wrong?]", ''University of Chicago Law Review'' (1986)}} כתב [[ריצ'רד אפשטיין]] {{אנ|Richard Epstein}} שהדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית התבררה בהמשך כמוטעה, שהחוק הקודם, אשר התבסס על [[המשפט המקובל]] הוא עדיף ושהיא לא נבעה מפרשנות של החוקה, אלא מניסיון של השופטים לפשר בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי באופן שיתן מענה לבעיות של [[התנועה לזכויות האזרח]] ב[[הדרום העמוק|דרום העמוק]]. אפשטיין הביא עדויות לכך שבעשורים לאחר הפסיקה תביעות דיבה כנגד כלי תקשורת בארצות הברית לא גוועו אלא התרבו, כך שמטרת הפסיקה, הגנה על חופש העיתונות, לא התממשה במציאות. לפי אפשטיין, מבחינה עקרונית, הכלל שדורש הוכחת כוונת זדון ממשית "פוגע בחוש הצדק, משום שהוא מכריח בני אדם חפים מפשע לקבל את הנזקים שנגרמו להם על ידי אחרים".{{הערה|Richard Epstein, "{{PDF}}[https://chicagounbound.uchicago.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=2295&context=journal_articles Was New York Times v. Sullivan Wrong?]", ''University of Chicago Law Review'' (1986), p. 801}} מבחינה מעשית, הכלל לא הוכיח את עצמו כמועיל לציבור או לתאגידי תקשורת, וייתכן שהוא כרוך בעלויות גבוהות יותר עבורם. בנוסף הדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית מעבירה את מרכז הכובד משאלות לגבי אמת לשאלות לגבי המצב הסובייקטיבי של הדובר. בדומה לאפשטיין, בנג'מין ברון טען בשנת 2007 שפסק הדין כשל בהשגת מטרתו ושהדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית פוגעת בהגנה על שמם הטוב של אישי ציבור. עם זאת, ברון הציע "להציל את ניו יורק טיימס נגד סאליבן" על ידי יצירת מערכת שבה כלי תקשורת מוגנים מפני תביעות אם הם יכולים להוכיח שהם עומדים בתנאים בסיסיים של הגינות עיתונאית.{{הערה|Benjamin Barron, "[https://digitalcommons.wcl.american.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1023&context=aulr A Proposal to Rescue New York Times v. Sullivan by Promoting a Responsible Press]", ''American University Law Review'' (2007)}}
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/פסק_דין_ניו_יורק_טיימס_נגד_סאליבן"