בכור בהמה טהורה – הבדלי גרסאות

| תמונה =

| כיתוב =

| ברייתא =

| תלמוד ירושלמי =

| משנה תורה לרמב"ם = הלכות בכורות, {{ויקיטקסט|רמב"ם הלכות בכורות א|פרקים א'-ה'}}

| שולחן ערוך = [[יורה דעה]], {{ויקיטקסט|שולחן ערוך יורה דעה#הלכות פדיון בכור|סימנים ש"ו-ש"כ}}

| ספרי מניין המצוות = {{ספר המצוות|לאו|קח}}, {{ספר המצוות|לאו|קמד|ללא=שם}}{{ש}}{{ספר החינוך|שצג}}, {{ספר החינוך|תמה|ללא=שם}}

}}

מצות '''בכור בהמה טהורה''' היא מצווה בתורה, להפריש את הולד הראשון של [[בהמה]] [[טומאה וטהרה|טהורה]] ולתת אותו ל[[כהן]]. כאשר הבכור הוא תמים (ללא מום) – הכהן [[קורבן (יהדות)|מקריבו]] ב[[בית המקדש]] ב[[ירושלים]] ואוכל את בשרו בטהרה עם בני ביתו בירושלים; כאשר הבכור הוא [[בעל מום]] – הוא אינו קרב בבית המקדש, והכהן רשאי לאוכלו כבשר חולין (בשר שאין בו קדושת קורבן). נתינה זו, של הבכור לכהן, כלולה ב[[כ"ד מתנות כהונה|עשרים וארבע מתנות כהונה]], והיא אחת משלוש נתינות של בכורים לכהנים (ביחד עם מצוות [[פדיון הבן|בכור אדם]] ו[[פטר חמור|בכור בהמה טמאה]])

התורה עוסקת במצוות בכור בהמה טהורה בכמה מקומות, כאשר היא מדגישה בכל מקום היבט אחר של המצווה.

 

 

 

 

 

ב[[ספר דברים]] פרק י"ב, בפרשה העוסקת בריכוז ההקרבה, מופיע פרט נוסף של המצווה – החובה להעלות את הבכור להקרבה ל"מקום אשר יבחר ה'" (פסוקים ה-ו), והאיסור לאוכלו מחוץ למקום זה (פסוק יז).

 

==טעם המצווה==

מצוות בכור בהמה טהורה, היא מהמצוות שהתורה מנמקת את טעמם באופן מפורש – זכר ל[[יציאת מצרים]], ובפרט זכר ל[[מכת בכורות]] (שמות יג, יד-טו). כל בכורי מצרים - באדם ובבהמה - מתו, בעוד שלבכורי ישראל לא אירע דבר, ולפיכך הם חייבים להיות קודש לה', ובכור בהמה טהורה שהוא ראוי לקורבן – יקרב על המזבח.

 

מצוות הפרשת הבכורות נוהגת בבהמות טהורות בלבד, שהם שלושה מינים: [[פר]]ים, [[כבש]]ים ו[[עז]]ים, ובזכרים בלבד, אבל אם הולד הראשון הוא נקבה – אין נוהגת קדושת בכורה (גם אם ייולד לאחר מכן זכר – לא יהיה לו דין בכור, כיוון שהוא אינו הוולד הראשון).

 

 

===הבעלים===

 

בהמה של[[גוי]] יש בעלות עליה, ואפילו בעלות חלקית – פטורה מן הבכורה.

מצוות ההפרשה אינה תלויה בבית המקדש, והיא נוהגת גם בזמן החורבן, אלא שבזמן החורבן לא ניתן להקריב את הבכור, ויש להמתין עד שייפול בו מום.

 

 

==הקדשה==

 

==הנתינה לכהן==

 

 

 

==תהליך ההקרבה והאכילה==

בכור בעל מום אסור בהקרבה, ולפיכך אין בו קדושה של קורבן, אך הוא ניתן לכהן, והוא רשאי לאכול את בשרו כבשר "חולין" שאין בהם קדושה. הבכור בעל המום נחשב רכושו של הכהן, ולפיכך הוא רשאי לתת למי שאינו כהן לאכול ממנו, ואף למוכרו (עם זאת, יש הגבלה מסוימת לגבי אופן המכירה – אסור למכור את הבכור בשוק הבשר, בשל הקדושה החלקית שיש בו, אלא הוא נמכר בביתו של הכהן. מסיבה זו אסור גם לשקול את בשר הבכור כפי שרגילים לנהוג במכירת בשר). כמו כן, גם אדם טמא רשאי לאכול את בשר הבכור, ככתוב: (דברים טו, כא-כב): "וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע - לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱלֹהֶיךָ. בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו".

 

 

מספר המומים שקיומם מתיר את שחיטת הבכור בעל המום הוא רב ופרטי דיניהם - מורכבים. לפיכך התרת הבכור לאכילה נעשית על פי בדיקת מומחה מיוחד לבדיקת מומים, שאישר שאכן הבכור הוא בעל מום, ומומו הוא "מום קבוע" – מום שאינו עשוי להירפא (בניגוד ל"מום עובר"). המשנה מזכירה חכם בשם "אילא ב[[יבנה]]" כמומחה בעל שם בתחום זה. ה[[אמוראים|אמורא]] [[רב]] אף סיפר שהוא שהה שנה וחצי מחייו אצל רועה בהמה, כדי להתמחות ב"ראיית מומים". כאשר אין מומחה, ניתן להתיר בכור על ידי שלושה בני אדם שיבדקוהו, ויאשרו שיש בו מום גלוי ומובהק, כגון חוסר אבר.

דרך אחת לפתור את הבעיה הייתה מכירת חלק מהאם היולדת לגוי עוד לפני הלידה, בהסתמך על ההלכה ששותפות גוי פוטרת מן הבכורה, וכך להיפטר מחובת נתינת הבכור לכהן.

 

 

 

==הערות שוליים==

{{הערות שוליים}}

{{הקורבנות ביהדות}}

{{כ"ד מתנות כהונה}}