|
המצב הכלכלי המשיך להידרדר, עם אינפלציה גבוהה, והפופולריות של לאנוסה החלה לדעוך. עם זאת, באמצע 1972 הוא הבטיח שיתקיימו בחירות במרץ 1973. עם התגברות העוינות בינו לבין הפרוניסטים, הוכרז ביולי 1972 שבבחירות יוכלו להתמודד רק מועמדים שהתפטרו מתפקידיהם בממשלה עד 25 באוגוסט ורק מי שביסס את תושבותו בארגנטינה עד אותו התאריך. המשמעות הייתה שפרון עצמו לא יוכל להתמודד.{{הערה|Guillermo O'Donnell, ''[https://publishing.cdlib.org/ucpressebooks/view?docId=ft4v19n9n2;brand=ucpress Bureaucratic Authoritarianism: Argentina, 1966–1973, in Comparative Perspective]'', tr. by James McGuire, (University of California Press: 1988), p. 258}}
בבחירות שנערכו ב-1973 ניצח מועמדו של פרון [[הקטור חוסה קמפורה]]. על אף שקמפורה נבחר על ידי פרון כ"נציגו האישי", האידיאולוגיה ה[[פוליטיקה שמאלנית|שמאלנית]] שלו הציבה אותו בקונםליקט עם הזרמים ה[[ימין פוליטי|ימנים]] בתנועה הפרוניסטית. ב-13 ביולי 1973 הוא התפטר על מנת לאפשר לפרון לחזור לשלטון.
<!--
==המאה ה-20==
===השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה===
שנות הצמיחה הכלכלית הסתיימו עם המשבר הכלכלי של [[1929]] ו[[השפל הגדול]] בשנים שלאחר מכן. הצבא הארגנטינאי הפיל את [[איפוליטו איריגוז'ן]] מהשלטון ב-1930, והביא לעשור נוסף של שלטון שמרני.
בעקבות התמוטטות המסחר הבינלאומי, הצמיחה התעשייתית התרכזה בייצור [[תחליפי יבוא]], דבר שהוביל לעצמאות כלכלית רבה יותר (אם כי [[נפט]] עדיין הגיע מחברות זרות, בעיקר אמריקאיות). עם הזמן השתפר המצב הכלכלי בעיקר עקב השיפור בסחר הכלל עולמי לנוכח ההתאוששות הכלכלית של גרמניה תחת שלטונו של היטלר, ושל ארצות הברית בעקבות מדיניות ה[[ניו דיל]] של הנשיא [[פרנקלין דלאנו רוזוולט]]. האווירה הפוליטית ב[[ארגנטינה]] התחממה על רקע השפעה מהתנועות האידאולוגיות מימין ומשמאל בארצות אירופה של אותה תקופה, ארצות המקור של חלקים גדולים מהאוכלוסייה הארגנטינאית, והתנגשויות בין רדיקליים שמאלנים לפשיסטים ימניים התקיימו לעיתים קרובות. בבחירות [[1937]] ניצח רוברטו אורטיס, ובעקבות בריאותו הרופפת החליפו רמון קסטיז'ו, סגן הנשיא באופן רשמי ב-1942 (ובאופן מעשי, כבר ב-1940).
בתקופה זאת פרצה [[מלחמת העולם השנייה]]. רשמית, ארגנטינה, שהייתה חצויה בין ימין לשמאל, נותרה נייטרלית בלחימה; הציבור בכללו היה חלוק בנאמנותו בין [[מדינות הציר]] ו[[בעלות הברית]] כאשר תושבים רבים בחרו צד על פי המשטר במדינות המקור שלהם, כאשר באופן טבעי עיקר התומכים בהצטרפות אל מדינות הציר היו יוצאי [[איטליה]] ו[[גרמניה]]. הממשלות הצבאיות ששלטו בין [[1943]] ל-[[1946]] העדיפו את מדינות הציר, אך הנייטרליות נשמרה ולקראת סוף המלחמה, כאשר היה ברור שימיו של הציר ספורים, ארגנטינה אף הצטרפה לצד בעלות הברית.
לאורך תקופת המלחמה היו משאבי המדינות הלוחמות מגויסים למען הלחימה, ובאותו זמן הפגיעה המלחמתית באוכלוסייה ומרכזי חקלאות ותעשייה הורידו את היכולת לענות על צורכי האומות והצבאות. שטחי החקלאות העצומים של ארגנטינה הפכו למבוקשים מאוד והיא ניצלה את עליית מחירי המזון על מנת למכור בשר ודגנים ברווחים גדולים לכל הצדדים המעורבים בלחימה. עם תום המלחמה נהנה האוצר הארגנטינאי מעודפים עצומים של זהב ו[[מטבע חוץ]].
===עלייתו של חואן פרון===
{{הפניה לערך מורחב|חואן פרון}}
[[קובץ:Juan Peron con banda de presidente.jpg|שמאל|ממוזער|200px|חואן פרון בבגדי נשיאות]]
על רקע המשבר הכלכלי העולמי, שהשפיע גם על כלכלת ארגנטינה, גדילת האוכלוסייה, עליית רמת ההשכלה שלה והצטרפות מהגרים רבים הממשלות של [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]] של [[המאה ה-20]] ניסו לשמור על שלטונן למרות השינויים הכלכליים והפוליטיים שהתרחשו בשנים אלה, ושהובילו לבסוף לעלייתו של [[חואן דומינגו פרון]]. כוחות פוליטיים וחברתיים חדשים ניסו להשיג עצמה פוליטית, בין השאר - תנועות פועלים מודרניות שצמחו מתוך [[מעמד הפועלים|המעמד העובד]] ה[[עיר]]וני הגדל.
ב-[[1943]] הצבא הדיח את הממשלה החוקתית של ארגנטינה. [[חואן דומינגו פרון]], אז קולונל, היה חלק מהמשטר שהוקם על ידי הצבא. הוא קיבל בתחילה תפקידים משניים אך לנוכח הצלחותיו והפופולריות שלה הוא זכה הוא קודם במהירות לתפקידי מפתח והתמנה לבסוף לשר המלחמה.
פרון, שנשלח קודם לכן כנציג ל[[איטליה]] והושפע ממה שלמד מהשלטון הפשיסטי של [[מוסוליני]], פעל במודל זה בארגנטינה. הוא התמקד בפעילותו בשליטה ב[[איגוד עובדים|איגודי עובדים]], ביצירת אווירה של תקוה בקרב ההמונים ומתן הבטחות לשיפור כלכלי חברתי, בהופעות בעצרות המוניות ושליטה בעיתונים. החונטה הצבאית חשה מאוימת מהפופולריות הגוברת שלו בקרב ההמונים, והוא נעצר ונכלא ללא משפט. הפגנות המונים ב-[[1945]], המובלות בידי איגודי העובדים, הביאו לבסוף לשחרורו. בחירות הבאות הוא הציג את מועמדותו לנשיאות, ובכך למעשה השתחרר מהתלות שלו בצמרת הצבא ובנה לעצמו מקור כוח עצמאי.
הוא ניצח בבחירות ב-20 בפברואר [[1946]]. המדיניות שלו כנשיא המשיכה את הקו שבו הוא נקט כבר קודם לכן בתפקידיו הקודמים ואת הדוגמה שלו מתנועות אותם הימים באירופה ובעיקר [[פאשיזם|התנועה הפשיסטית]]. הוא חתר באופן אגרסיבי להענקת כוח פוליטי וכלכלי למעמד העובד כאשר השליטה בכוח זה מרוכזת בידיו, והוא הרחיב מאוד את מספרם של העובדים המאוגדים. הוא המשיך להופיע בעצרות המוניות ובכלי התקשורת, יזם מפעלים של דאגה לעובד שמומנו פעמים רבות מכספים שהוא אילץ את ראשי ההון במדינה "לתרום", מפעלים אשר היו ממוקדים בדרך כלל ביצירת הד ציבורי והעלאת הפופולריות שלו יותר מאשר יצירת בסיס חברתי וכלכלי בר קיימא לאורך זמן. ב-[[1947]], פרון הודיע על [[תוכנית חומש]] ראשונה, המבוססת על צמיחת התעשיות הלאומיות. אשתו הפעילה של פרון, [[אווה פרון]], הידועה כ"אוויטה", שהייתה בעברה [[שחקן|שחקנית]] ומוצאה היה מהמעמדות העובדים, השתתפה בפעילות התקשורתית שלו כאשר היא נואמת בעצרות ומצטלמת כשהיא מעניקה מזון וכסף לעניים וחונכת מוסדות ציבור לרווחת המעמדות הנמוכים שבהם הייתה מרוכזת התמיכה בו. היא עזרה לבעלה לצבור כוח פוליטי בקרב הפועלים וקבוצות נשים. בעקבות השפעתה, נשים זכו לזכות בחירה ב-1947. עם מותה מ[[סרטן (מחלה)|סרטן]] ב-1952, איבד פרון בעל ברית פוליטי ותקשורתי חשוב.
על פי החוק הארגנטינאי היה עליו לפרוש לאחר כהונה אחת כנשיא אך ב-1949 פרון הביא לאישור תיקון לחוקה שאפשר לו להתמודד בפעם השנייה, והוא זכה בבחירות ב-1952. בתקופה זו החלה התמיכה בו לשקוע. ברקע הדברים עמד האובדן של אויטה שהייתה בסיס חשוב לפופולריות שלו, עימותים שלו עם הכנסייה שנהנתה מהשפעה רבה על הרוב הקתולי של אוכלוסיית המדינה, בעיות ממשל וניהול שהופיעו לנוכח ההתנהלות הפופוליסטית אך הבלתי יעילה שלו, וידיעות שהחלו להתפשט אודות השחיתות שלו ושל המקורבים אליו: אוצר המדינה, שנהנה מעודפי מטבע חוץ וזהב בכמויות אדירות בסוף מלחמת העולם השנייה, החל לסבול מגרעון עקב הוצאות עצומות על מפעלים שנועדו להביא תמיכת אנשי השכבות הנמוכות אך שהיו חסרי בסיס כלכלי, ועקב גנבות בממדים אדירים של כספים שהופקדו מחוץ לגבולות המדינה בידיו ובידי מקורבים לו.
[[הפיכה]] צבאית בהובלת [[אדוארדו לונארדי]] הדיחה אותו ב-1955. הוא הוגלה, ובסופו של דבר התיישב ב[[ספרד]] שהייתה אז תחת שלטונו של [[פרנקו]]. גם בגלות, הוא נותר פופולרי מאוד בקרב ההמונים בארגנטינה.
===השלטון הצבאי===
{{ערך מורחב|המשטר הצבאי בארגנטינה (1976–1983)}}
בעשורים הבאים ידעה ארגנטינה שנים רבות של שלטון רודני צבאי ושנים מועטות של שלטון אזרחי נבחר. ה[[חונטה צבאית|חונטה הצבאית]] שהתחלפה מדי פעם במשטרים דמוקרטיים מושחתים גרמה לבעיות כלכליות קשות. ברקע לכך הלכה וגברה הפופולריות של פרון ששהה באותן שנים ב[[ספרד]] ושכניסתו לארגנטינה נאסרה על ידי השלטון.
בשנת [[1973]] נאלץ השלטון הצבאי להכריז על בחירות שבהן יעבור השלטון לידי מוסדות נבחרים. בבחירות שנערכו ניצחה מפלגת תומכיו של פרון: המפלגה הפרוניסטית ובראשה [[הקטור חוסה קמפורה]]. שלטונו נתפס על ידי אנשי המפלגה ותומכיה כשלב ביניים שיאפשר את שובו של המנהיג הגולה, ואכן הוא מיהר להסיר את האיסור על שובו של פרון וזה שב לאחר מספר חודשים וקיבל את השלטון לידיו.
כהונה זאת של פרון כבר לא נהנתה מפופולריות כפי שהיה בכהונה הראשונה. אשתו החדשה, [[איסבל פרון]], לא הייתה כריזמטית כמו אויטה המנוחה, הגיל השפיע על הכריזמטיות שלו, הוא לא נהנה עוד מתמיכה אוטומטית של האיגודים והגנרלים והקושי התגבר עקב הקשיים הכלכליים שאתם הוא לא התמודד בהצלחה. הוא נפטר במהלך כהונתו ואת מקומו תפסה אשתו. השלטון שלה היה בעייתי עוד יותר, הפופולריות שלה שקעה לרמות אפסיות, הבעיות עלו ואיתן גם ידיעות אודות שחיתות שלה ושל מקורביה ובסופו של דבר היא הורדה מהשלטון בשנת 1976 ב[[הפיכה צבאית]] בידי קבוצת גנרלים שבראשם [[חורחה רפאל וידלה]].
תקופת הרודנות הצבאית האחרונה התקיימה בין השנים 1976 ל-1983. ההתנגדות של האוכלוסייה אל השלטון הייתה גבוהה יותר מאשר אי פעם, עקב העלייה ההדרגתית ברמת ההשכלה והמודעות לזכויות אדם והדמוקרטיה. הופיעו תנועות התנגדות על רקע של אידאולוגיה דמוקרטית ושמאלנית אשר זכו לכינוי Montoneros. במקומות רבים התקיימה לחימה, לעיתים לחימה אקטיבית ברחובות, בין הצבא למתנגדים לו. הצבא נקט בפעילות אגרסיבית כנגדן כולל מעקב אחר האוכלוסייה האזרחית, חטיפות, רציחות ועינויים שזכו לכינוי "[[המלחמה המלוכלכת]]". בשנת [[1982]], לנוכח המשבר הכלכלי המחריף וההתנגדות ההולכת וגוברת של האוכלוסייה וביקורת אף מתוך הממשל עצמו, פלש [[צבא ארגנטינה]] ל[[איי פוקלנד]], השוכנים במרחק של כ-500 ק"מ מחופיה של ארגנטינה ונמצאים בריבונות [[הממלכה המאוחדת]], כצעד שנראה כמהלך פופוליסטי שנועד לאחד את האומה לנוכח איום מן החוץ.
ייתכן וראשי המדינה הימרו כי בריטניה תקבל זאת ותימנע משליחת חייליה ללחימה במקום נידח המרוחק מהבית אך במקום זה פרצה [[מלחמת פוקלנד|מלחמה]]. [[ראש ממשלת בריטניה]] [[מרגרט תאצ'ר]] עמדה על זכותה לקיים את הבעלות הבריטית על האיים שהיו שייכים עד אז לממלכה המאוחדת והציבה בפני השלטון הארגנטינאי [[אולטימטום]] לסגת או לעמוד מול הכרזת מלחמה, וכאשר השלטון סירב להיענות לכך היא שלחה כוח ימי, צבאי ורגלי. הצבא הבריטי המיומן הביס את הצבא הארגנטינאי בתוך שבועות בודדים, כאשר הלחימה חושפת את חוסר המקצועיות של הצבא הארגנטינאי, ואת השחיתות בו שהגיעה אף לגנבת תרומות שנועדו לחיילים המוצבים באיים. התבוסה הצבאית הצורבת הורידה עוד יותר את האמון של הציבור בשלטון הצבאי וזירזה את סיומה של הדיקטטורה הצבאית ב-1983.
בסוף [[שנות ה-70 של המאה ה-20]] התפתח סכסוך עם [[צ'ילה]] בנושא הגבול בין המדינות באזור [[ארץ האש]]. בהמשך סכסוך זה גדם לרך שצ'ילה תמכה ב[[בריטניה]] ב[[מלחמת פולקלנד]].
-->
==שובה של הדמוקרטיה==
| 