אמל – הבדלי גרסאות

| מיקום במפה הפוליטית = [[פוליטיקה ימנית|ימין]] ל[[מרכז-ימין]]{{מקור}}

}}

 

 

 

==הקמה==

 

==בעקבות היעלמות האימאם==

לאחר היעלמות מנהיג אמל, מוסא א-צדר במהלך ביקור ב[[לוב]] בסוף [[אוגוסט]] [[1978]], נטל [[חוסיין אל-חוסייני (לבנון)|חוסיין אל-חוסייני]] את מושכות השלטון. באפריל [[1980]] הוא הוחלף ב[[נביה ברי]] (שלפני כן שימש כפרקליט הארגון). החל מאותה תקופה תמך הארגון בנוכחות הסורית בלבנון ועל כן החל לזכות בחימוש ואימונים מ[[דמשק]]. חימוש נוסף קיבלו אמל בתחילת המלחמה מ[[אש"ף]], בציפייה כי השיעים יילחמו יחד איתם נגד ישראל והנוצרים. סיוע באימונים ובאמצעי לחימה קיבלו לוחמי אמל גם ממספר קצינים וחיילים של הגדוד האיראני ב[[יוניפי"ל]], אשר נשארו בלבנון לאחר פרישת איראן מיוניפי"ל בעקבות [[המהפכה האיראנית]].

 

==במלחמת האזרחים==

במהלך [[מלחמת האזרחים בלבנון|מלחמת האזרחים]], בשנת 1980, נאבק אמל על השליטה באזורי מחייתם של השיעים בלבנון, בעיקר נגד אש"ף. באוגוסט 1980 נלחמה אמל נגד [[אש"ף]] על השליטה ב[[מחנה פליטים פלסטינים|מחנה הפליטים]] בפאתי [[ביירות]] [[בורג' אל-בראג'נה]]. נגד מפלגות השמאל ([[ארגון הפעולה הקומוניסטית]], [[המפלגה הקומוניסטית הלבנונית]] ותומכי ה[[בעת' (סוריה)|בעת']]) נלחמה אמל על השליטה בשכונת העוני השיעית שיאח. המאבק נגד אש"ף הביא בדרום לבנון לשיתוף פעולה של אמל עם המיליציות של [[סעד חדאד]]{{הערה|{{מעריב|מנחם רהט|השיעים: ניתן יד לכל מי שיגן על חירותה של לבנון|19800602|35}}}}. היו שטענו שהסיבה להתגייסות של אמל נגד אש"ף הייתה החשש שלוחמים ותומכים יערקו משורותיה למפלגות חילוניות.

 

 

===פיצולים מאמל===

בעקבות עמדת אמל הרשמית בהנהגת נביה ברי שלא להילחם בישראל, רבים מהגורמים הקיצוניים יותר בארגון פרשו ממנו והקימו [[ארגוני טרור]] קטנים. הארגון המשמעותי ביותר שנוסד בפילוג זה היה [[חזבאללה]] (מפלגת האל), שנוסד ב-1982 בביירות, בתגובה לפלישה הישראלית בלבנון. החל מ-[[1984]] זכה חזבאללה לחימוש ואימונים מ[[משמרות המהפכה האיראניים]] שהגיעו לאזור הבקאע בלבנון דרך סוריה (החל מתקופה זו פסק הסיוע האיראני לאמל). ההקצנה של הקהילה השיעית בלבנון בעקבות המהפכה באיראן וייצואה גרמה לעזיבתם של לוחמים ותומכים נוספים של אמל לארגונים קיצוניים שהתפצלו מאמל דוגמת "אמל אל-אסלאמיה" {{אנ|Islamic Amal}}, "ג'נד [[אללה]]" (צבא האל), "דועא" (קריאה בתפילה), ה"ג'יהאד האסלאמי (בלבנון)" ו"מדוכאי הארץ".

 

===טרור נגד ישראל והמערב===

[[קובץ:Amal movement.jpg|שמאל|ממוזער|170px|סמל התנועה]]

היחס לישראל מצד השיעים בלבנון החמיר לאחר מספר תקריות שבהן צה"ל פגע באוכלוסייה השיעית בדרום לבנון. עד 1984 מספר רב של שיעים ערקו מהמיליציה הפרו-ישראלית של [[סעד חדאד]] ("צבא לבנון החופשית" שתהווה הבסיס ל[[צד"ל]]) והצטרפו לאמל. אמל החל לעשות שימוש ב[[פיגוע|פיגועי תופת]] והטמנת [[מטען צד|מטעני צד]] כדי לפגוע בחיילים ישראלים. 53 אחוזים מהתושבים באזור [[רצועת הביטחון]] שישראל נסוגה אליה ב-[[1985]] היו שיעים ותכיפות פיגועי הטרור של אמל וחזבאללה גדלה עם הזמן.

 

 

====חטיפות זרים====

מלבד שבייתו של הנווט [[רון ארד]] ב-[[16 באוקטובר]] [[1986]] על ידי איש הארגון [[מוסטפא דיראני]], ביצע אמל, בדומה למליציות אחרות במלחמת האזרחים, רצף של חטיפות של גורמים זרים. בין הפעולות הבולטות היו חטיפת מטוס ירדני ב-[[11 ביוני]] 1985 על ידי גורמים שכנראה עזבו את אמל בשם "חטיבת האימאם א-צדר" שדרשו את גירושם של כל הפלסטינים מלבנון. שלושה ימים לאחר מכן שיתפו פעולה חזבאללה ואמל בחטיפה של מטוס [[TWA]] בטיסה מ[[אתונה]] ל[[רומא]] בדרישה לשחרור אסירים שיעים בישראל, [[כווית]] ו[[ספרד]]. 39 תיירים אמריקנים הוחזקו על ידי אמל ב[[מחנה פליטים פלסטינים|מחנה הפליטים]] [[בורג' אל-בראג'נה]] עד סוף חודש יולי. אמל שינתה את דרישתה לשחרור 753 אסירים שיעים שישראל החזיקה במעצר. בסוף יוני ישראל שחררה כ-700 איש מקרב האסירים. כל המשוחררים נחקרו על ידי אמל בחשד שהם משתפי פעולה עם ישראל, לפחות שניים מהם הוצאו להורג בפומבי לאחר החקירות{{הערה|1=אדם ארנון, '''למות בבירות''', הוצאת אסטרולוג, 2007. עמ' 278.}}. את מרבית חטיפות האזרחים המערביים ביצע חזבאללה או ארגונים המשויכים אליו, אמל ביצעה שמונה חטיפות כאלו (לעומת 51 של חזבאללה){{הערה|1=למות בבירות, עמ' 280.}}.

 

===מאבקים פנימיים===

בפברואר [[1984]] התחדשו הקרבות בין אמל וחיילים סורים לבין צבא לבנון; חיילים מחטיבה 6 השיעית של [[צבא לבנון]] ערקו ונלחמו לצד אמל. לאחר עזיבת הכוח הבין-לאומי בסוף פברואר, השתלט אמל על בסיס הנחתים בנמל התעופה של ביירות וכל מערב ביירות נותרה בידי השיעים והדרוזים. באפריל 1985 התחזקו המאבקים הפנים מוסלמיים על השליטה במערב הבירה, כשאמל נלחמת לצד הדרוזים ובתמיכה סורית נגד המיליציה הסונית [[המוראביטון]]. חודש לאחר מכן נאבקו לוחמי אמל נגד בני בריתם לשעבר הדרוזים (שלחמו ב[[המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית|מפלגה הסוציאליסטית פרוגרסיבית]]). מאבק זה התחדש שוב בנובמבר של אותה השנה.

 

 

====המאבק נגד חזבאללה====

עם תום מלחמת המחנות, התפנה אמל להיאבק על הנהגת הקהילה השיעית מול [[חזבאללה]]. ב-[[6 במאי]] [[1988]] תקפו לוחמי אמל את עמדות חזבאללה באזורי מחנות הפליטים שלאורך החוף וסמוך לשדה התעופה. לאחר הצלחות ראשוניות, תוגברו אנשי חזבאללה בלוחמי [[משמרות המהפכה]] האיראניים שהגיעו מה[[בקאע]], ותוך שבוע הספיקו להשתלט על עמדות של אמל לאורך הכביש מנמל התעופה למרכז ביירות. הסורים, שנבהלו מהיחלשות אמל, הקיפו את הצדדים הלוחמים בטנקים וכוחות [[חי"ר]] והפסיקו את הלחימה. ה[[משא ומתן]] נכשל והלחימה התחדשה, הפעם הצטרפו לצד חזבאללה גם יריביה הוותיקים של אמל: [[הארגון לשחרור פלסטין|אש"ף]], הדרוזים והקומוניסטים והצליחו לכבוש עמדות נוספות של אמל. הסורים שבו וכפו [[הפסקת אש]] ב-[[25 במאי]]. הוסכם כי לשטח המריבה ייכנסו חיילים סורים ושוטרים [[לבנונים]]. סה"כ ההרוגים עמד על כ-300 איש בפחות מחודש לחימה. באוגוסט ונובמבר שוב נאבקו הארגונים זה בזה, עד שכוחות סוריים הפסיקו אותם. גל לחימה פרץ בין המיליציות ב-[[1 בינואר]] [[1989]], חזבאללה ביצע תקיפת פתע ב-[[7 בינואר]] על כפרים תומכי אמל באזור [[צידון]] והרג כ-80 איש, טרם הצליח אמל להחזיר את השליטה על הכפרים לידיו. ב-[[30 בינואר]] חתמו הצדדים על [[הסכם שלום]] בלחץ מדמשק. לחימה ספורדית פרצה שוב ושוב בין הצדדים עד חתימת הסכם הפסקת האש הסופי ב-[[4 ביולי]] 1989.

 

 

המפלגה נחלשה ב[[הבחירות הפרלמנטריות בלבנון 2022|בחירות 2022]] ואיבדה שני מושבים. עם זאת אמל נותרה המפלגה הגדולה ביותר בקרב השיעים בפרלמנט עם 15 מושבים.

 

==לקריאה נוספת==