הרפובליקה הרומית – הבדלי גרסאות

'''הרפובליקה הרומית''' (ב[[לטינית]]: '''''Rēs pūblica Rōmāna''''', תרגום ל[[עברית]]: "ענייני המדינה של הרומאים", מה שמסביר את הנהוג להגות ולכתוב את המונח גם '''רס־פובליקהרס<em>־</em>פובליקה''', כלומר, שלטון הכלל) היא תקופה ב[[היסטוריה של איטליה]] שבה נשלטו [[רומא העתיקה|רומא]] ושטחיה על ידי מוסדות [[הסנאט הרומי]], [[אספות העם ברומא העתיקה|אספות העם]] וה[[מגיסטראט]]ים ה[[בחירות ברומא העתיקה|נבחרים]].

אתונה במאה החמישית לפני הספירה הורישה את רעיון הדמוקרטיה לעולם המודרני. מוסדות דמוקרטיים שהוקמו בסוף המאה השישית לפני הספירה -– (התאמה כרונולוגית עם גירוש מלכי רומא שלא אבדה למשקיפים קדומים, שרצו להציג את ההיסטוריה של שני המקומות כאילו הם מתנהלים במקביל). רומא הרפובליקנית הורישה את רעיון החירות החשוב לא פחות. המילה הראשונה של הספר השני בתולדות [[טיטוס ליוויוס]], שמתחיל את סיפורה של רומא לאחר המלוכה, היא 'חופשי'; והמילים 'חופשי' ו'חופש' חוזרות יחד שמונה פעמים בשורות הראשונות בלבד. הרעיון שהרפובליקה הוקמה על Libertas מצלצל בקול רם בכל הספרות הרומית, והוא הדהד דרך תנועות רדיקליות במאות מאוחרות יותר, באירופה ובאמריקה. לא במקרה הסיסמה של המהפכה הצרפתית -– Liberté, égalité, fraternité מעמידה את 'חירות' בגאווה במקום ראשון; וגם לא ש[[ג'ורג' וושינגטון]] דיבר על החזרת 'אש החירות הקדושה' למערב; וגם לא שמנסחי חוקת ארצות הברית הגנו עליה תחת השם הבדוי 'Publius', שנלקח משמו של [[פובליוס ולריוס פובליקולה]], אחד מהקונסולים הראשונים של הרפובליקה. אך כיצד הייתה החירות הרומית אמורה להיות מוגדרת? זו הייתה שאלה שנויה במחלוקת בתרבות הפוליטית הרומית במשך 800 השנים הבאות, דרך הרפובליקה ועד לשלטון האיש היחיד של האימפריה הרומית, כאשר הוויכוח הפוליטי הפך לעיתים קרובות לשאלה עד כמה בחירות יכולה לדור יחד עם האוטוקרטיה. חירותו של מי הייתה על כף המאזניים? כיצד להגן עליה בצורה היעילה ביותר? כיצד ניתן היה לפתור גרסאות סותרות של חירותו של האזרח הרומי? כל הרומאים, או רובם, היו מחשיבים את עצמם כמאמיני החירות, בדיוק כפי שכיום רובנו חשיבים את עצמנו כמאמיני ה'דמוקרטיה'. אבל היו סכסוכים חוזרים ונשנים לגבי המשמעות של החירות.<ref name=":9" />^{עמ' 128-9}

לאחר שהמלחמה הפונית השנייה הסתיימה בשנת 202 לפני הספירה, כלכלת איטליה עברה מהפך אדיר. הלגיונות שכבשו את ספרד, יוון וצפון אפריקה חזרו הביתה עם עושר בקנה מידה חסר תקדים. פרוקונסול חזר ממסע במזרח כשהוא נושא 137,420 פאונד כסף גולמי, 600,000 כלי כסף ו-140,000 זהב. זה היה עומס מטורף של אוצר שהיה בלתי נתפס בעיני הרומאים החסכניים והמחמירים של הרפובליקה המוקדמת. באמצע המאה השנייה לפני הספירה, רומא התגלגלה בעושר של הים התיכון. הרומאים שהתעשרו לאחרונה הוציאו את כספם על מגוון מותרות: שטיחים משובחים, כלי כסף מעוטרים, רהיטים מעוטרים ותכשיטים עשויים זהב, כסף ושנהב. ההשפעה של זרם העושר הזה החלה להדאיג כמה סנאטורים ערניים. כבר בשנת 195, קאטו הזקן הזהיר את עמיתיו, "חצינו ליוון ואסיה, מקומות מלאים בכל פיתוי הרע, ואנחנו מטפלים באוצרות המלכים... אני חושש שהדברים האלה ישיגו אותנו דווקא מאשר אנחנו אותם." מדי כמה שנים, הסנאט ינסה לרסן גילויי עושר ראוותניים אלה, אך המגבלות בהכרח לא נענה ולא נאכפו. אך הסיפור הזה של עושר מופלא שהוביל לריקבון מוסרי השפיע רק על הקבוצה הקטנה של משפחות אצילות ששלטה בשלל המלחמה. עבור רוב האזרחים הרומאים, כיבוש הים התיכון פירושו היה מחסור, לא שגשוג. בימיה הראשונים של הרפובליקה, השירות בלגיונות לא הפריע ליכולתו של האזרח (שהיה קרוב לוודאי איכר) לשמור על רכושו -– מלחמות נלחמו תמיד קרוב לביתו ובקצב התואם את עונות החקלאות. אבל כשהמלחמות הפוניות הפיצו את הלגיונות על פני הים התיכון, אזרחים גויסו להילחם בקמפיינים שנמשכו במשך שנים במרחק אלף קילומטרים מהבית. בגלל המלחמות האינסופיות הללו, משפחות מהמעמד הנמוך "הועמסו בשירות צבאי ועוני", ורכושן נקלע למצב של הזנחה סופית. עם שובו הביתה, החייל משוחרר עשוי היה למצוא את הזמן, המאמץ והמשאבים הנדרשים כדי להחזיר את אדמתו לתפוקה הקודמת מעבר ליכולותיו. משפחות אצילים עשירות החריפו את הפער בין עשירים לעניים כשהם חיפשו להשקיע את הרכוש החדש שלהם. הם מצאו אלפי חלקות רעועות שרק מחכות שיגרפו אותן. לפעמים משפחות חסרות כל מכרו חלקות אלה ברצון, שמחות לקבל משהו תמורת רכוש שכבר לא יכול היה להניב [[פרנסה]]. אלה שבכל זאת התעקשו להחזיק בהם "שוכנעו" בבריונות כדי לעזוב את אדמתם. כאשר חלקות קטנות אלה שנרכשו התאחדו לאחוזות גדולות, הנוף החקלאי הרומי החל להשתנות מחוות עצמאיות קטנות לפעילות מסחרית גדולה שנשלטת על ידי כמה משפחות. מצוקתם של האזרחים המנושלים אולי לא הייתה כה חמורה אילו הורשו לעבור להפוך לכוח העבודה של באחוזות המסחריות אלה. אבל המלחמות הזרות המוצלחות הביאו להצפות עבדים בתוך איטליה במאות אלפים. אותם אצילים עשירים שקנו את כל האדמה קנו גם עבדים כדי לעבוד את אחוזותיהם הגדלות ולכן הדרישה לעבודה חופשית בשכר צנחה בדיוק כאשר המשפחות הרומיות העניות שנדחקו מאדמתן היו זקוקות לכך ביותר. כפי שציין ההיסטוריון דיודורוס: "כך הפכו גברים מעטים לעשירים ביותר בעוד ששאר אוכלוסיית איטליה נחלשה תחת המשקל המעיק של העוני, המיסים והשירות הצבאי." חלק מהאזרחים שנעקרו מהמקום היגרו לערים בחיפוש אחר עבודה בשכר, רק כדי לגלות שגם שם עבדים תפסו את כל העבודה בערים. אז רובם נשארו במולדתם הכפריות, ויצרו מעמד חדש של איכרים חסרי קרקע שימשיכו לעבוד את אדמתם כחוכרים וכאריסים בלבד ולא כבעלים. בעלי הבית החדשים שלהם אהבו את הסידור הזה שאפשר את ניצול החקלאים הללו לייצור דגנים ברווחים נמוכים, בעוד עבדיהם גידלו יבולים רווחיים יותר כמו זיתים וענבים. לבעלי בתים בעלי כשרון פוליטי היה תמריץ נוסף לקדם שכירות: איכרים אלה נותרו לקוחות פוליטיים שניתן לסמוך על קולותיהם באספה. זן חדש זה של חוכרים עניים אלה יהיה קשור לבעלי הבית שלהם לנצח, אלא אם כן מישהו יבוא ויציע להם מוצא. זה הרקע לכך ש[[טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס (טריבון בשנת 133 לפנה"ס)|טיבריוס גראכוס]] בעזרת סנטורים ליברליים, מפורסמים ועשירים, ביניהם חותנו [[אפיוס קלאודיוס פולכר (קונסול 143 לפנה"ס)|אפיוס קלאודיוס פולכר]] שהיה [[פרינקפס סנאטוס|יושב ראש]] [[הסנאט הרומי|הסנאט]], הציעו את החוק האגררי שלפיו יוקם לתחייה חוק עתיק ויחרים קרקעות שהיו ציבוריות במקור (שטחים שנכבשו על ידי רומא במלחמות קודמות) אך הוחזקו בפועל על ידי בעלי קרקעות מבוססים. לא ברור האם עשו זאת מתוך אידיאליזם או שקיוו להשיג בוחרים חדשים לרשתות הפוליטיים שלהם, אך ברור שהחוק עורר התנגדות רבה בקרב העשירים והסנטורים האחרים שעמדו להפסיד אדמות ולכן, בניגוד למקובל, [[טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס (טריבון בשנת 133 לפנה"ס)|גראכוס]] הגיש את הצעת החוק ישירות ל[[אספות העם ברומא העתיקה#מועצת הפלבס|אספת הפלבס]] מבלי להתייעץ ב[[הסנאט הרומי|סנאט]] קודם לכן. זה היה צעד פוליטי ראשון מבין שורת צעדים שנקטו בהם הן מצדדי החוק והן המתנגדים ודורות המשך של פוליטיקאים סוגיות אחרות, צעדים שאמנם לא סתרו אף חוק מפורש אך היו בניגוד גמור ל[[מנהגי אבות ברומא העתיקה|נוהג ומוסר המקובל]] ובסופו של דבר הוביל לרצח של [[טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס (טריבון בשנת 133 לפנה"ס)|גראכוס]] (שבתור [[טריבון]] היה חסין). זאת יחד עם ההתבצרות של כל אחד מהגורמים הפוליטיים בהגנה על האינטרסים הצרים שלו מבלי להתחשב בצרכי הרפובליקה (התחשבות שהייתה מן הסתם מיטיבה גם אתם בטווח הארוך) גרמו לתהליך ההיסטורי המתואר להלן שהביא לסוף העידן של הרפובליקה.<ref name=":2">{{צ-ספר|מחבר=Mike Duncan|שם=THE STORM BEFORE THE STORM|מו"ל=Hachette Book Group|שנת הוצאה=2017}}</ref>

כל הקריירה של מאריוס התקדמה לא הייתה תואמת את החוקים והנוהג של הרפובליקה -<em>–</em> החוק הרומי אסר על אדם לשרת כקונסול פעמיים בתוך עשר שנים, והמועמד היה צריך להיות נוכח פיזית ברומא כדי לעמוד לבחירה. מאריוס נבחר פעם שנייה בתוך 3 שנים כשהוא עדיים ב[[מלחמת יוגורתה]] באפריקה. עוד לפניכן בקמפיין שלו לקונסולט הראשון הוא ביקר את ניהול המלחמה של [[קווינטוס קאיקיליוס מטלוס נומידיקוס|מטלוס]] באפריקה שהיה מפקדו באותו הזמן -<em>–</em> דבר כזה לא נשמע ברומה עד אז. הוא עוד יהיה קונסול 5 פעמים.

היות שהיה צריך לגייס צבא למלחמה באפריקה הוא ביקש פטור מהדרישה לרכוש של המתגייסים לצבא. השעיית חירום של דרישות הרכוש לא הייתה ללא תקדים. אב קדמון של הגראצ'י אפילו הוביל לגיון שהורכב מעבדים וגלדיאטורים במהלך הימים האפלים ביותר של המלחמה הפונית השנייה. אבל מה שהופך את הרגע הזה לכל כך חשוב הוא שהוא מהווה מעבר קבוע מצבאות זמניים המגויסים מקרב האזרחים החופשיים לצבאות מקצועיים המורכבים מחיילים שעשו את הקריירה שלהם בצבא -<em>–</em> שנאמנויותיהם תהיה לגנרלים שלהם ולא לסנאט ולעם של רומא ובכך עוד ציון דרך בהידרדרות הרפובליקה.[[קובץ:Expansion of Rome, 2nd century BC.gif|שמאל|ממוזער|250px|הרחבת גבולות הרפובליקה הרומית בין 200 ל־100 לפנה"ס]]

בשנת 73, החל מרד עבדים בדרום איטליה תחת [[ספרטקוס]], גלדיאטור, שהביס את כוחות המצב הרומיים המקומיים וארבעה לגיונות תחת הקונסולים של שנת 72.<ref name=":5" />^{עמ' 222} בראשם של כ<em><em>-</em></em>70,000 איש, [[ספרטקוס]] הוביל אותם ב[[מלחמת העבדים השלישית]] שחיפשו חופש על ידי בריחה מאיטליה. הם שהובסו בסופו של דבר על ידי כוחות שגויסו על ידי [[מרקוס ליקיניוס קראסוס]].<ref name=":5" />☃☃^{עמ' 222}^{<em><em>-</em></em>}²²¹ למרות ש[[גנאיוס פומפיוס מגנוס|פומפיוס]] ו[[מרקוס ליקיניוס קראסוס|קראסוס]] היו יריבים, הם נבחרו שניהם לקונסולים של שנת 70. במהלך הכהונה שלהם, הם הביאו -<em><em>–</em></em> עם מעט התנגדות -<em><em>–</em></em> חקיקה לפירוק נאת ההגבלות על הטריבונים שנכפו על ידי הרפורמות החוקתיות של סולה.<ref name=":5" />☃☃^{עמ' 225}^{<em><em>-</em></em>}²²⁴ הם גם הובילו לחקיקה ליישוב העניין השנוי במחלוקת של רפורמת חבר המושבעים.<ref name=":5" />☃☃^{עמ' 226}^{<em><em>-</em></em>225}

קיסר גם סייע בבחירתו של ה[[פטריקים|פטריק]] לשעבר [[פובליוס קלודיוס פולכר]] לטריבון של שנת 58. [[פובליוס קלודיוס פולכר|קלודיוס]] החל להסיר מאויביו הסנאטוריים של קיסר שניים ממנהיגיהם העקשנים יותר -<em>–</em> [[קאטו הצעיר|קאטו]] ו[[מרקוס טוליוס קיקרו|קיקרו]]. [[פובליוס קלודיוס פולכר|קלודיוס]] ניסה לשפוט את [[מרקוס טוליוס קיקרו|קיקרו]] על שהוציא להורג אזרחים ללא משפט במהלך קונספירציית קטילינה, ולכן קיקרו יצא לגלות עצמית. [[פובליוס קלודיוס פולכר|קלודיוס]] גם העביר הצעת חוק שאילצה את [[קאטו הצעיר|קאטו]] להוביל את הפלישה לקפריסין ובכך להרחיק אותו מרומא לכמה שנים. [[פובליוס קלודיוס פולכר|קלודיוס]] גם העביר חוק להרחבת סובסידית התבואה החלקית הקודמת לקצבת תבואה חופשית מלאה לאזרחים.<ref>Abbott, Frank Frost (2001) [1901]. A history and description of Roman political institutions. Elibron Classics. {{מסת"ב|0-543-92749-0|אנגלית=כן}}., p. 113</ref>